אלפי נשים יהודיות עומדות מאחורייך… עד מצרים

חגרו חגורות, אנחנו ממריאים…

5…4…3…2…1…0 אנחנו צוללים לתוך מנהרת הזמן, נעים בין דורות, חוצים תקופות, עד שנוחתים… היישר בליטא. הרחובות צרים, הבתים בנויים עץ, ואנחנו צועדים לכיוון ביתו של אחד מגדולי הדורות – הגאון מווילנה.

ביראת כבוד, מציצים פנימה.

חדר מואר באור נר קלוש. ליד שולחן עמוס ספרים, יושב הגאון, גוו כפוף, פניו מאירות ,דממה קדושה אופפת את החדר. עיניו רצות על הדף, שקועות, מרחפות בין האותיות. העולם כולו נמחק – אין זמן, אין מקום, רק הוא והתורה.

אנחנו עומדות לרגע נפעמות, ואז מסיטות את המבט אל החדר הסמוך.

ומה שם?

שם, בקצה הבית, יושבת אישה. אישה פשוטה. היא מטפלת בתינוק, מנגבת דמעות של ילד קטן, מסדרת את הבית, מבשלת ארוחה חמה.

זו לא "סתם" אישה.

זו האישה של הגאון מוילנה. האישה שמאחורי הלפיד. הלב הפועם של התורה. הכוח שמניע את הדורות קדימה.

ואז המחשבה מכה בנו: גם אם ננוע עוד מאות שנים קדימה או אחורה, תמיד נמצא שם את אותה דמות. את האם היהודייה.

כי יש דברים שהשתנו עם הזמן – ויש דברים שנשארו בדיוק כפי שהיו.

את הרעיון מביא הרב טאובר זצ"ל, והוא אף מציין נקודה חזקה בנושא: עבודת ה' אצל האנשים עברה שינויים עצומים. בעבר, ר' עקיבא ישב ולמד תורה 24 שנים, מנותק מביתו. היום? זה לא רק בלתי אפשרי – זה גם לא נכון. המסירות נפש השתנתה מהקצה לקצה. אפילו בחור ישיבה שרוצה להיות כמו הרשב"א, שקוע רק בלימוד ללא הפרעות – יודע שזה לא מציאותי.

אבל אצל הנשים? שום דבר לא השתנה.

מה שהיה – הוא שיהיה. תכנית החיים של אישה היום היא אותה תכנית חיים של אישה לפני מאה או אלף שנים.

אם היינו חוזרים אחורה בזמן, אלפי שנים, היינו רואים אותה.
אותה אם שקמה מוקדם, מתפללת גם מבלי סידור, מטפלת בילדים, מנקה, מבשלת, מחנכת.
אם היינו מציצים לביתו של הרמב"ם – היא הייתה שם.
אם היינו מביטים בחייהם של אביי ורבא – היא הייתה שם.
ואם נביט סביבנו היום – גם עכשיו היא כאן.

אותה אמא.
אותו תפקיד של גידול בית עם ילדים.
אותה קדושה שעוברת מדור לדור..

חגרו חגורות, אנחנו ממריאים שוב…

הפעם, מנהרת הזמן שלנו לוקחת אותנו הישר אל לב מצרים.

הפעם זה לא רק מקום, זה גם זמן. ממש כאן, בין חומותיה של מצרים, שם המקום שבו עם ישראל היה משועבד, נעים בין דמעות, בין פחד לבין תקווה.

אבל אז, בתוך החשכה, אנחנו מחפשות אותן.

הנשים.

ואנחנו רואות:
מרים ויוכבד, שפרה ופועה – לא רק מיילדות, אלא מחיות .משפרות ומרגיעות את הולד.
לא רק מצילות תינוקות – אלא מצילות את עתידו של עם שלם. במסירות נפש ממש!

הנה הן – חבורת נשים יהודיות, צועדות חרישית עם כדי חרס בידיהן.
הן יורדות לשאוב מים, אך כשמעלים את הכדים – הנס מתרחש:
מחציתם מלאים מים צוננים, מחציתם דגים רעננים.

בצעדים שקטים אך נחושים, הן פוסעות אל בעליהן המדוכאים, פניהן מאירות.
הן מבשלות, מאכילות, משקות, מציתות מחדש ניצוץ של חיים ותקווה.

ואחר כך חוזרות לביתן. וכשהגיע הזמן – הן ילדו.
מתחת לעצי התפוח.
בין ענפיו המלבלבים, נולדו הדורות הבאים..

וכך, בזכות נשים צדקניות, לא באש ולא בברזל, אלא במסירות נפש ובכד של מים ודג קטן של השגחה, נפתחה הדרך אל הגאולה. בלב מצרים, במקום שבו המציאות הייתה אכזרית ובלתי נתפסת, חיו נשים שראו את העולם אחרת. הן לא נשברו מהגזרות הקשות, הן לא הרכינו ראש מול המציאות – הן פשוט האמינו. אמונה פשוטה, טהורה, בלתי ניתנת לערעור. אמונה שהניעה אותן לפעול, ליצור, להוביל מהפכה שקטה אך אדירה, ששינתה את גורלו של עם שלם.

קול של אמונה ששינה עתיד –

ובתוך העם המדוכא, בין הרחובות מלאי הצער, עמדה ילדה קטנה, בת חמש בלבד, מרים. היא לא היססה לפנות לאביה הגדול, עמרם, ולומר לו את האמת הפשוטה: גזירתך קשה משל פרעה. פרעה גזר על הבנים, ואתה בגזירתך גוזר גם על הבנות, על הדורות שטרם נולדו. פרעה גזר לעולם הזה ואתה גוזר לעולם הבא. במילים צלולות של אמונה, היא שינתה גורל. והנה, בזכותה, החזיר עמרם את יוכבד ואחריו עשו גם שאר העם. הלבבות התאחדו, ומשה – מושיען של ישראל – נולד.

כוח של נחישות ואמונה –

וכלב לקח לו לאישה את מרים. אותה מרים שנקראה "עזובה", אותה מרים שאף אחד לא רצה. למה? מה יש בה? פועה. יודעת לפעות לתינוק, גננת במעון, זה נקרא עבודה? כמה היא מרוויחה? גם ריתמיקאית היא הייתה, לימדה את נשות ישראל לנגן.

 היא לא חייתה לפי הכללים של העולם. היא הייתה אחרת. אבל כלב ראה. הוא זיהה את העוצמה, את האמונה האינסופית. הוא ידע שהיא המנוע של הדורות. הוא הבין שדווקא זו הגדולה שלה – היכולת להעניק חיים, לטפח את הרוח, לחזק אמונה. כי גם בו הייתה רוח אחרת – רוח שלא נגררה אחרי המרגלים, שלא נכנעה לפחד. הוא ידע לעמוד לבד, גם כשכולם פחדו. גם היא לא נכנעה. שניים עם רוח אחרת – ובזכותם, העתיד נבנה.

וזה מה שנדרש מאתנו היום, בערב הגאולה.
רוח אחרת.
לא לזרום עם העולם. לא לקבל את המציאות כפי שהיא. לא לתת לכוחות זרים להכתיב לנו איך ייראו החיים שלנו, איך תיראה האמונה שלנו, איך ייראה העתיד של עם ישראל.

 להקים עולם מתוך אהבה ומשמעות.

הגשמה או אשליה? שיחה על חופש אמתי

ובחזרה להווה.

חג הפסח מציב אותנו בפני השאלה הנצחית: מהו באמת חופש? ולידה – מהי באמת הגשמה?

לפעמים, נדמה לנו שעבדות היא רק שלשלות ברזל, עבודת פרך תחת השמש הקופחת. אבל יש גם עבדות מסוג אחר – עבדות מחשבתית. עבדות לתפיסות שמישהו אחר הגדיר לנו. עבדות לרעיונות שמכתיבים לנו מה נחשב מוצלח, מה נחשב ראוי, מהי הדרך ה'נכונה' לחיות.

ובתוך השיח הזה, אנחנו פוגשות את הנערה שפונה לרבנית נוישטאט ע"ה. "אני באמת מתרשמת מחיי התורה והמצוות, אבל יש דבר אחד שאני פשוט לא מצליחה להבין – איזה בזבוז! אישה חכמה ואינטליגנטית כמוך משקיעה את כל חייה בהחלפת חיתולים ושטיפת כלים? את כל כך צעירה, כבר חמישה ילדים, ואת לא יכולה לצאת לבלות, לישון כמו שצריך ואפילו לא לאכול כמו בן אדם. תראי אותי – אני בגילך, עושה חיים, נהנית, לומדת, מגשימה את עצמי, ויש לי גם תכניות גדולות להמשך."

"מה למשל?" התעניינה הרבנית.

"אני מתכננת ללמוד רפואה. שבע שנים לימודים, אחר כך סטאז’, ואז אתקדם ואתמחה עד שאהיה פרופסורית. אני רוצה להציל חיים! תארי לך – להיכנס למחלקה, לראות אדם גוסס, לטפל בו במו ידיי ולהעניק לו עוד שנים של חיים. איזה קסם יש בזה! להתהלך בעולם ולדעת שבזכותי מישהו חי, נושם, פועל."

הרבנית חייכה בעדינות והביטה בה בעיניים טובות. "כן, אני יודעת בדיוק איזה קסם זה," אמרה. "גם בזכותי מסתובבים בעולם אנשים חיים, נושמים, פועלים. אני לא רק מצילה אותם – אני הסיבה של עצם היותם… ואת יודעת, ‘כל המקיים נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא’…

אז מה נגיד על מי שמביאה לעולם נפש אחת מישראל?

שאלת המימוש העצמי: האם יש דרך גדולה יותר מלהביא חיים?

פעמים רבות, נשמעת הקביעה הזו: את לא מממשת את עצמך.

אבל האם להקים משפחה שהינו מפעל חיים, אינו מימוש עצמי?

אז רגע לפני שהשאלה שוב עולה, תעצרי לרגע ותשאלי את עצמך –

האם יש מימוש עצמי גדול יותר מהיכולת להעניק חיים, לעצב נשמות, לבנות עתיד?

מהאהבה שאת מעניקה, מהערכים שאת מטמיעה, מהלב שפועם בבית בזכותך, מהידיים שמלטפות ומרגיעות, הקול שמנחם, מחזק, מחיה? האם יש הגשמה עמוקה יותר מלבנות נשמות, להצמיח דורות, לחרוט אהבה וערכים בלבבות קטנים שיהפכו יום אחד ללבבות גדולים?

כשאת מחזיקה יד קטנה בדרך לגן,

כשלוחשים לך "אמא, אני אוהב אותך",

כשאת נותנת חיבוק שמרגיע דמעות,

כשאת יוצרת בית מלא אור, אהבה ואמונה.

זו לא רק שגרה, לא רק עוד יום חולף. זו את – שבונה עולם.

כמו הנשים במצרים, שלא חיפשו את הדרך הקלה, אלא את הדרך שמביאה חיים – כך גם את, כל יום שאת פועלת מתוך אהבה ומסירות, את יוצרת עולם חדש.

במראת הדורות – לראות את האמת

אני עומדת מול המראה.
לכאורה, אני רואה את עצמי.
את תווי פניי, את העיניים שמביטות בי בחזרה, את קו החיוך שמתחיל להצטייר.
אבל אז, אני ממצמצת – והתמונה מתעמקת.

לרגע נדמה לי שהמראה משקרת לי, אבל אז אני מבינה:
זו לא רק אני שם.

מאחורי בבואתי, כמו שכבות שקופות של זמן, מתחילות להופיע דמויות נוספות.

אמא שלי.
סבתא שלי.
ואמא שלה, ושלה, ושלה – עד אינסוף.

שורה של נשים, מביטות בי מתוך הדורות, ואני רואה אותן כפי שהיו באמת:
אחת קמה באישון לילה להרגיע תינוק בוכה, עיניה טרוטות, אך ליבה מלא אהבה.
אחת לשה בצק בידיים עייפות, מדליקה נרות בברכה חרישית.

אחת רוכנת ליד עריסת עץ קטנה, שרה שיר ערש באידיש, בעברית, בארמית.
אחת מתפללת בלחש, ידיה חובקות ספר תהילים ישן, ודמעות בעיניה.

ואז אני רואה את פניהן של הנשים במצרים – שפרה ופועה, מרים ויוכבד.
לא רק מיילדות בעבודת קודש, אלא נשים שמובילות את העתיד מתוך מסירות נפש. ואמונה.
אני רואה את לאה, רחל, רבקה ושרה אמנו.
אני מנסה להזיז את מבטי, אך משהו בי לא מאפשר לי.
אני מבינה: אני לא עומדת כאן לבד.
אני חוליה.
אני המשך.
אני תוצאה של אלפי שנות אמונה, אהבה, מסירות.

וכשאני מתבוננת שוב, אני מבחינה באור נוסף – האור של ילדי.
של הבית שלי.
של הדורות שיבואו אחרי.

האם אני רואה את עצמי במראה?
או אולי את כל הדורות שמביטים בי דרכה?

ואז אני מבינה:
הן לא רק היו שם פעם – הן כאן, בתוכי.
בכל חיבוק, בכל תפילה, בכל חיוך עייף אך מסופק.
הן לא נעלמו.
הן חיות בי.

הן נתנו לי את הכוח,

סללו לי את הדרך, שאותה אני ממשיכה.

וזו האמת שהמראה מגלה לי:
אני לא רק אישה.
אני עולם שלם.
אני דורות של אמונה.
אני הכוח המניע של העתיד. וכל זה, בזכות נשים צדקניות שידעו –
הן לא רק שורדות, הן יוצרות, הן בונות, הן מחיות.

זה תמיד היה ככה.
מהנשים במצרים, דרך כל הנשים בכל הדורות – ועד אלייך.

ואת?
את בדיוק כמו אותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו ממצרים.
את הלב הפועם של הדורות, הגשר שמחבר בין העבר לעתיד.
את ממשיכה מסורת נצחית של מסירות, אהבה, קדושה,

שבזכותך נזכה להיגאל.

---

הארה עצמית – גם לך יש תוף!

ברגעים שבהם הכול מציף, כשהבלגן משתלט והסבלנות אוזלת, בטח בערב פסח, תעצרי לרגע. דמייני את עצמך ברגע הגאולה, יוצאת יחד עם עם ישראל, עם תוף ביד, כמו אז.

גם במצרים, כשהנשים הרגישו שהעולם חשך בעיניהן, מרים לא נתנה להן לשקוע בייאוש. היא חיזקה אותן, לא רק במילים – אלא בתופים. כי היא ידעה שהן מובטחות. מובטחות לראות ניסים, מובטחות לצאת, להוביל את הדורות הבאים, והן אלו שזכו להכנס לארץ. לא כמו הגברים, יוצאי מצרים שכולם מתו במדבר מלבד כלב ויהושע.

הן הכינו תופים כי הן האמינו. בתוך כל העומס, כל הקושי – הן לא שכחו שהגאולה תגיע.

גם אנחנו בטוחות. כמו אז, גם היום – בטוחות שיבואו ניסים, שיבואו ישועות, שהגאולה תגיע. גם אם עכשיו הכול נראה עמוס, מתיש, כבד – זה רק שלב בדרך.

ואת? בתוך כל ההכנות, הלחץ והבלגן – זכרי שגם את חלק מהסיפור. כמו הנשים ההן, את לא רק מתמודדת עם הדרך – את יוצרת את הגאולה. התופים כבר מוכנים, והרגע שלך עוד יגיע.

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108