שלום לכולן,
אשמח לעצות נבונות ולהזדהות ממי שקורה אצלה גם 🙂
אני גדלתי בבית שמטיילים בו המון, לאורך כל הקיץ היינו חורשים את הארץ (או בחו"ל), מטיילים, מטפסים, יוצאים הרבה.
בעלי גדל בבית הפוך ממני… אנשים רגועים, יוצאים מדי פעם קרוב לבית, אף פעם לא נוסעים לצימר או מלון, כל התרבות הזאת ממש זרה להם.
ב"ה הזוגיות שלנו ממש ממש טובה, באמת. הכל זורם טוב (טוב, כמעט) אבל יש נושא אחד שצף כל שנה כשמתקרב החופש – נושא הנופש/טיולים.
אני כמובן רוצה כמה שיותר לצאת ולטייל ומבחינתו זה סיוט….
הוא בעד לצאת קצת בשביל הילדים, אבל בעיקר יציאות קרובות יותר וכו', ואישית לא נהנה מזה כמעט.
ותכלס, אין עניין לגרור בן אדם למשהו שאמור לשמח אותו, כשהוא לא… כלומר – אין עניין בנופש עם מישהו שלא נהנה…
ולי זה חסר מאד………
אשמח להזדהות (על שוני בזוגיות גם בנושאים אחרים) ולעצות….
הי, זו בהחלט התמודדות.
אבל אני רואה את זה כהבדל טבעי בין הצרכים.
בערך כמו אישה שאוהבת לאכול רק מתוק+חלבי, ובעלה מרגיש שאוכל זה רק בשרי וחריף, אז אולי הם לא יהנו ביחד ממוקרם או סטייק, אבל ימצאו את ההנאה של כל אחד בנפרד, ויתגמשו לצורך החוויה המשותפת.
למעשה- הייתי ממליצה לך להפריד
יש את נושא היציאות הזוגיות המשותפות,
יש את נושא הטיולים המגבשים המשפחתיים למען ועם הילדים
ויש את הצורך שלך בטיולים(ובטח עוד כמה צרכים:))
הצורך שלך בטיולים הוא צורך.
כך גדלת, כך את רגילה וכך את אוהבת, וכך גם תעשי
אממה, זה לא חייב לכלול את בעלך:)
יש אחיות, חברות, בני דודים, ילדים
טיילו ותהנו.
לא רואה סיבה וטעם לסחוב לטיול בנאדם שלא רוצה, תכלס לטייל זו באמת משימה קשה למי שלא נהנה.
טיולים משפחתיים מגבשים- אפשר טיול אחד בקיץ לצורך המשפחתיות,
ולהשתדל ללכת על אתרים וחוויות שיזרמו טוב לבעלך, שיסבול כמה שפחות
והיציאות הזוגיות המשותפות- תעשי חושבים עם עצמך ועם בעלך מה טוב וכיף לשניכם. מאמינה שאם יצאת שבוע שעבר עם אחותך+הילדים שלך ושלה לטיול בארבל ולפני שבועיים לנופש נשים, היציאה עם בעלך תהיה לך ולו ממש כיפית למרות האופי הרגוע שלה.
קיץ בריא וכייפי!
מצטרפת
יש לי שכנה שיוצאת קבוע עם הילדים לבד! היא פשוט לא רצתה לוותר על זה..
בדיוק מאותה סיבה היא ממש אוהבת לטייל ובעלה לא..
וווואוווו!!!!!!!!!!!!!
ווואוווו!!!!!!!!
כאילו מתוך הבית שלי…………..
לא יודעת באיזה שלב את של החיים,
אבל אני אשתף שבשנים הראשונות של החיים זה היה מאוד קשה.
הרגשתי שיש לי צורך עצום שלא ממומש, הרגשתי "כלואה".
אפילו ברמה מסוימת הדרך שלי ליצור חוויות משותפות וקשר היה דרך זה.
בעלי מאוד רצה לשמח אותי, אבל כשיצאנו הוא לא נהנה, השגרה שלו השתבשה והרגשתי צורך כל הזמן להקל ולפצות, ולא נהינתי…… קשוח.
כשהתקרבו ימי חופשות בעלי נכנס לסטרס רציני, הוא ידע שהוא אמור לספק משהו גדול, לא מוגדר ומאוד קשה מבחינתו.
עברו שנים, הרבה מים זרמו תחת הגשר…..
במשך השנים יצרנו יצירה חדשה ומשותפת, עם השנים ועם ההיכרות העמוקה והקרובה הכל נהיה תמהיל, רגוע ושמח.
אני יודעת שבעלי צריך שגרה, צריך אוכל ושינה.
אם יש אותם בתוך היציאות והשחרורים הוא אפילו נהנה מאוד.
למדנו לצאת יותר בחורף, בזמנים פחות חמים ופחות עמוסים ופרוצים,
למדנו לדאוג לאוכל ומשם לפתח את מה שקורה מסביב.
למדנו לדאוג לשעות לימוד מסודרות בכל יממה (אני אשב עם עצמי בזריחה על הכינרת, והוא ישב וילמד, משם נזוז יחד)
למדתי להינות מימים של בית, של שלווה, הוא למד להנות מיציאות חופשות ואטראקציות.
אגב, אחד הדברים שקרו לי זה שאני לא מחכה לאף אחד, כשאני צריכה שחרור אני יוצאת. עם עצמי או עם חברה.
וכל זה לא יכל לקרות בשנה או אפילו בשלוש, לאט לאט יוצרים משהו חדש.
אז נכון, זה לא כמו שהיה כשהייתי בחורה, לא חורשת את הארץ, וכמעט ולא טסה לחו"ל,
אבל אני לא כלואה, להפך- קיבלתי כנפיים חדשות.
מרגישים שנינו הרבה שחרור ויודעים לייצר לעצמנו דלק בתוך שגרה עמוסה.
בהצלחה לך!
אני לא השואלת, אבל בגלל שמרגיש לי שהשאלה כאילו יצאה ממני,
חייבת להסביר עוד,
כי הרגיש לי בתגובות שהיו כאן נשים שפשוט לא הבינו את הפואנטה.
כמי שגדלה עם אויר ורוח, ורק עצים, הרים וים מהחלון,
כמי שכילדה קטנטנה מיששה את האדמה ושזרה זרים מפרחי בר,
כמי שכל חוויות הילדות, החוויות המשפחתיות הצחוק ההנאה והקשר
ניבנו בתוך נסיעות, טיפוס על הרים, שחיה וטיסות,
הדבר הזה הוא הרבה יותר מ"שחרור" "זמן זוגי".
זוכרת את עצמי בכעס, בתסכול, בניסיון להתיעץ ולקבל תשובות כמו:
"דרך אמצע".
לא הבנתם.
זה לא משנה אם אני מטיילת כל החופש או רק יומיים, זה משנה שבעלי לא נהנה בזמן הזה!
זה לא ש"למה הוא לא רוצה לפנק אותי", זה: לא צריכה שתפנק אותי, צריכה שתהנה איתי ביחד.
זה לא שווה שהוא "עושה לי טובה" ויוצא איתי לסיבוב. (פעם אמרתי לו: עזוב, אני לא הכלב שצריך סיבוב…..)
זה לא זמן זוגי, זה איך יוצרים זוגיות.
זה לא "יציאות" זה צורת חיים.
העניין פה הוא לא כבוד לבעל, הוא לא גמישות.
התשובה , בכל אופן בשבילי, הייתה זמן, סבלנות ויצירתיות.
לאט לאט תיצרו משהו חדש שלא את מכירה ולא הוא,
משהו שרק הזוגיות המיוחדת שלכם יכולה ליצור,
אחרת מכל דבר אחר שהכרת,
משהו מהנה, עמוק, משחרר חוויתי ואמיתי, בעיקר אמיתי.
לפעמים, פערים בזוגיות מתעצמים כשכל אחד מתבצר בעמדתו ובעיקר האשה.
ייתכן מאד, שאם תבואי בגישה, שהוא הבעל, ובית שלכם הולך על פי דרכו, אבל עם נכונות אמיתי להתפשר ולוותר בעבורו – פתאום תגלי שהוא יותר גמיש בשבילך, כי בעל הכי רוצה לשמח את אאשתו בעולם, אבל בשביל זה הוא צריך מרחב של כבוד, תחושה שההחלטה היא שלו בלבד.
לאחרונה גם לנו היה איזה דיון שהיה לנו ממש קשה להתגמש בשביל השני, ואחרי שניתחנו לעומק, פשוט הבנו שכל אחד התבצר בעמדתו כי הוא היה בעמדה לחוצה, שמא השני לא יאפשר לו בכלל…
אצל האשה זה מגיע מצורך של "אני רוצה שבעלי ירצה לעשות בשבילי כל דבר שמשמח אותי, למה הוא לא רוצה לפנק אותי"
ואצל הגבר מצורך של "למה היא לא מוכנה לשמוע מה שאני אומר? אני חושב שזה לא נכון…, והיא לא מוכנה לקבל את זה שאני הראש פה בבית"
כשלבעל יש מקום של כבוד ברור ויציב בבית, אחריו, הוא הכי הכי רוצה לשמח את אשתו…
מזדהה איתך מאוד.
בעלי לא אוהב ללכת הליכות ארוכות(קרי של רבע שעה ואילך)או מקומות הומי אדם(ברמה שהוא יוותר על בגדים לחג ולא ילך לקנות).
ולי ממש קשה,
כי אני רוצה לצאת איתו לרבי עקיבא והוא ממש לא בעיניין.
מה שעשיתי אצלי בכל אופן-זה דיברתי איתו על זה והגענו לדרך האמצע:
הולכים ומתמקדים בחנות אחת,שתיים באזור ולא הולכים בזמן של עומס(כמו ערב חג למשל)
גם אני מציעה לך לעשות כך,
תגיעו לדרך האמצע-אולי צימר/בית מלון פחות מתאים לו,אבל מה עם להחליף דירה?אולי ללכת לפארק/מסלולי הליכה באזור המרכז כשפחות חם?חדר בריחה?גן חיות?
תנסו לחשוב ביחד איך כל אחד יכול לבוא לקראת השני,מה הוא מאוד רוצה,מה הוא לא מסוגל.
הדברות פתוחה יכולה גם להכיל רצונות כמוסים ומה שאת רוצה מאוד אבל גם לדעת להתגמש ולא:או הכל או לא כלום…
בהצלחה!
אפשר להצטרף מהכיוון ההפוך?
בעלי היה רגיל לצאת המון בתור בחור, ואני- "אשרי יושבי ביתך"
ב"שנה ראשונה" הוא היה סוחב אותי לכל מיני יציאות ואני לא הבנתי מאיפה זה נופל עליי
אני גם קצת רגישה, ומגע של מים/ חול ים מחרפן אותי לאט לאט, הזיעה משגעת אותי ברמות על, וכך גם מקומות הומים יותר מדי
ובטח כשהכול ביחד- גם מים, גם חול, גם זיעה וגם מלא אנשים סביבי
אני צריכה אח"כ לנוח המון זמן מכזה טיול
מבחינתי יציאה כיפית זה נסיעה שקטה למקום שקט עם אוויר טוב
רק תדעו שלסחוב לטיול מישהו שלא נהנה מטיולים, יכול להיות גובל בעינוי ממשי
אמאלה בדיוק כמוני
התיאור של השואלת הוא אצלנו בהפוך
אני השיא של ההנאה שלי זה מסעדה ממוזגת…
והוא אוהלים על החוף ושק שינה
מזדהההההההההההההההההההההההההההההההההה
גם אני מאוד מזדהה, יש לי סיפור דומה שהיה נוגע גם לעוד דברים אחרים
אבל רוצה לשתף אותך באיזה מיני תהליך שאני עברתי.
אני הייתי מפרשת את ההתנהגות שלו כסוג של התעלמות ממני, חוסר רגש ועוד.
ידעתי שזה מובנה אצלו וככה הוא גדל, אבל תכלס מהמקום האנוכי שלי לא הסכמתי לראות משהו אחר.
עד שקרה איזה משהו.. ובמקרה נודע לי דרך משהו אחר כמה שהוא סובל מהסיטואציה המורכבת בינינו, אבל לא רק…
הוא סבל גם מזה שאני לא הכלתי את האישיות שלו. וכל זה תוך כדי שהוא כן עשה הכל בשבילי באיפוק עצמי וציפיה לישועה 🙁
פתאום גיליתי שאני ממררת לו את החיים.
גיליתי גם שהוא שומר את הכל בלב… בשקט…
התחלתי עבודה ארוכה עם עצמי.
הצלחתי כאילו להכנס לנעליים שלו, ולנסות להרגיש את מה שקורה כאן.
ניסיתי גם לחשוב מה היה קורה אם היה קצת שונה. שאני הייתי הבייתית והוא היה הטיילן (או בפערים האחרים שבינינו). ופתאום לא הייתי מסוגלת להכיל את התגובות שלי, אני חושבת רק על עצמי. רק על מה שבא לי.
לאט לאט נכנסתי למקום של ראייה מחוץ לעצמי. להתחבר לבעלי מהמקום שלו, ולא מהמקום שאני מנסה להכתיב לפי האגו שלי.
לא הפסקתי לשאוף ולרצות כמו קודם. אבל התחלתי לראות עולם רחב יותר. אני לא לבד בנישואין, יש שם עוד מישהו. הביחד שלנו מורכב גם מניגודים.
כשהראש שלי התחיל 'לגדול', פתאום התגובות שלי השתנו, הבקשות ממנו היו אחרות, והחיים נהיו הרבה יותר הדדיים ושמחים.
עדיין לא קיבלתי כל מה שרציתי, אבל זה כבר לא היה אגואיסט שלא מקבל את הצעקות שלו. משהו אחר.
זה באמת מאד אינדיווידואלי לכל זוג לבנות את החיים המשותפים. אבל שיתפתי בקצרה בנקודה שהיhתה חסרה לי בהתחלה, אולי זה יעזור לעוד זוג…
בהצלחה….
וואו, תודה לכל העונות, כל אחת עזרה לי מאד,
ובעיקר "אישה עם כנפיים…" כל מילה הייתה בול במקום ועודדה אותי מאד…
הלוואי שנצליח.
כמי שבמקום די דומה, מבינה כ"כ את האהבה לטיולים ולטבע.
יכולה לומר שכדאי לנסות להבין יותר מה מפריע לבעלך בטיולים.
לקח לי זמן להבין שבעלי בתחושה שהוא זה שאמור לתכנן את הטיול, לארגן מסלול לדאוג להסעה וכו'. רק העול הוריד לו את כל החשק למשהו שהוא גם כך לא ממש מחפש.
כשהיה ברור שאין לי שום ציפיה כזו ולא רואה את תכנון המסלול בתור תפקיד שלו, הוא יכל להנות הרבה יותר ולהרגיש משוחרר.
באופן הזוי כיום הוא אוהב טיולים הרבה יותר ממני, לי כיום אחרי כמה לידות ב"ה ההליכות נהיו קשות.
גברים לא חזקים במודעות עצמית:) אז למקד מה באמת מפריע לו יכול להיות קשה
אבל אם הוא באמת לא סובל את ההליכות בטבע (יש אנשים כאלו), מציעה לנסות לחפש חברה/קרובת משפחה שתצא איתך, להצטרף לטיולים מאורגנים של מתנ"סים וכדומה, או לצאת לבד עם הילדים, מתוך הבנה משותפת שזה הטוב לשניכם – לא מתוך תרעומת עליו.
ובמקביל למצוא יציאות שהוא בכל זאת אוהב, אולי שיט למשל? זה רוב האנשים אוהבים. או גן חיות, ביקור בחווה…