אנחנו לא מדברים כבר שבועיים

היצר הרע מתחפש ונמצא בכל הכיוונים.
הרמח"ל כבר אומר שהוא אורב לנו פנים ואחור – ואנחנו צריכות לזהות אותו.
היצר הרע מתחבא בלהשמיע לנו רק דיבורי יראה – שגורמים (הרבה פעמים, לפחות לחלק מהנשים) לייאוש וחוסר יכולת לגשת בכלל ולהתקרב לתשובה (כמו שאפרת מתארת כאן בצורה מדויקת – איך שבסוף, מרוב שהיצר הרע מתאר לנו את הדברים כגדולים וכל כך רחוקים – הולכים לקניות…)
ועל זה בדיוק התורה אומרת לנו: "כי המצווה הזאת… לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא כי קרוב אליך הדבר מאד" – כנראה שמצוות התשובה צריכה במיוחד את המילים האלו.
והיצר הרע מתחבא גם בלהשמיע רק דיבורי אהבה – הכל טוב, הקב"ה אוהב אותנו ומרחם עלינו וכו' – ועל זה אמרו לנו – "כל האומר הקב"ה ותרן יותרו מעיו" (ייתכן שאני לא מדייקת בציטוטים)
אי אפשר לאחוז רק צד אחד של החבל!
חייבים את שניהם.
זה שיש ציבורים שלקחו רק את האהבה והתקלקלו מזה – לא ייתכן שבגלל זה אנחנו נאבד את היכולת לדבר דיבורי אהבת ה'!
וכבר אמר מישהו 'שהמיזרחוניקים לקחו לנו את ארץ ישראל' – כי כל מי שאומר משהו על ארץ ישראל כבר נחשב לדתי לאומי… לא ייתכן שהם יקחו לנו גם את דיבורי אהבת ה'.
את ואני אמרנו היום בתפילה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך…" – אנחנו אומרות את זה עוד לפני "והיה אם שמוע…"
אהבת ה' היא לא המצאה של של קלי דעת חלילה, היא בסיס לא פחות מיראת שמיים!
ובכל מקרה – כמו בכל דבר, וכמו שכתבת נכון –
הכי חשוב זה למצוא את האיזון הנכון, וגם למצוא בכל פעם מה נכון ומה חסר לנו בכל זמן ותקופה.
אני חושבת, במאמר מוסגר, שאחרי שנים ארוכות במוסדות של בית יעקב, שהדגש היה כמעט רק על דיבורי יראה, מה שחסר להרבה נשים זה החלק השני שמשלים את התמונה של דיבורי ביטחון ושמחה – ששוב – כתובים במקורות שלנו! "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדוות ה' היא מעוזכם" נאמר על ידי נחמיה לעם ישראל בראש השנה, זה לא המצאה טרנדית של תשפ"ו, ויש המון מקורות כאלו ("בטוחים שיעשה להם נס" ועוד).

ויותר מזה כל הערבי אלול שנכנס היום ונשים נוהרות בשביל לנסות להתקרב
לא כדאי בזמן הזה לעשות עוד מצוות? ללמוד על ראש השנה? להתפלל?
ממש מרגיש לי תת רמה

לשרוף ערב שלם על כנס שקרוי התעוררות
עם מרצה ושירי רגש זה הכנה לראש השנה? או שלא הבנתי

מה קשור?!

אני גם חושבת שהדור הזה מדי נוטה 'להכיל' כל אחד באשר הוא,
ומדברים רק אהבה, בזמן שבסוף- קיום מצוות הוא בתכלס, קיום ההלכות המעשיות- הן לא משהו שאפשר לוותר עליו!
ובקיצור, הייתי מגדירה את כל החיבוקים האלו (כמובן, כשזה רק הם, לא בשילוב)
"יהודי בלב"…!
אין דבר כזה! יהודי הוא גם בלב וגם במעשים, בואו לא נסחף אחרי העולם המערבי והליברלי…

קשה לי לענות לתגובה משתלחת כמו שלך.
השקעתי מאמץ בלכתוב את מה שכתבתי, והכל מבוסס לגמרי.
לקרוא אחרי זה "מאיפה את ממציאה" או "חבל סתם להמציא", זה ממש לא נעים, ולא מכבד.
(ולא מעיד על עבודת אלול רצינית של חזרה בתשובה בתחום של בין אדם לחברו…)
את מוזמנת לקרוא את התגובה שכתבתי לאחר מכן ששם עניתי על השאלה שלך –
אי אפשר לאחוז את החבל רק בקצה אחד, חייבים את שתי הקצוות.
גם את יראת הדין, וגם את "חדוות ה' היא מעוזכם", שני הצדדים האלו מבוססים לגמרי ומעוגנים במקורות שלנו,
אגב, דיבורי השמחה לא נאמרו רק במקורות החסידיים – נחמיה לא היה חסיד עד כמה שידוע לי, וגם לא בעל הטורים שכתב את הקטע הבא –
“איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו (מנהגיו ודיניו) של אלוקיה, שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב”ה יעשה להם נס”.
ושוב – כמו שכבר כתבתי – מי שאוחז רק בשמחה – אכן מאבד חלק משמעותי, אבל באותה מידה, מי שאוחז רק ביראה ובפחד בלי החלק השני – גם לא צודק.

אני עומדת מאחורי מה שכתבתי, ואין צורך להזדעזע מדברים לא מזעזעים.
אלא אם כן את מפרשת אותם בצורה מעוותת ואז טורחת להזדעזע מהפרשנות שלך.
לא כתבתי מילה חלילה נגד ספרי מוסר.
מי אני שאכתוב??
אפילו לא גרגיר אבק ליד גדולי עולם שכתבו אותם.
השאלה היא מה מתאים בכל דור.
(אגב, גם בדורות קודמים – היה מחלוקות עזות בתוך עולם הישיבות הליטאי, מוזמנת לקרוא קצת על הפולמוס סביב תנועת המוסר – החזו"א למשל לא היה מהמצדדים בצורה ובאופן של לימוד המוסר כמו שהנחילה צורת המוסר.
כמובן שאני לא נכנסת בין הררי עולם שדנו בדברים האלו בדרגתם הגבוהה – אבל כבר אז היה מחלוקת על כמה, איך ומה).
ולעניינינו – בית המרקחת מלא בתרופות שכולם מבוססות מחקר, וכולן מעולות, אבל חולה שזקוק לאנטיביוטיקה, ויקח במקום זה אופטלגין – יכול להגיע למצב מסוכן מאד, וכנ"ל ההיפך.
עם מיעוט דעתנו, שכלינו, קוצר רוחנו, טירוף שעותינו, דוחק זמנינו וכאבי ליבינו –
להרבה נשים – לפתוח ספרי מוסר מסוימים – זה לא התרופה שנכונה להן בדורינו, בוודאי לא במינון של דורות קודמים.
(אגב יש ספרי מוסר שיותר קל ללמוד מהם – לפחות לי – למשל מסילת ישרים, שפתי חיים {שמבוסס הרבה גם על מסילת ישרים} וסליחה על הדילוג בדורות)
לשמוע מוסר באופן כללי – וודאי! אי אפשר בלי מוסר, התורה עצמה מלאה במוסר, כל הווידוי הוא סוג של מוסר, כל הסליחות מלאות במוסר ובחינה עצמית, ברור שהיהדות ובטח הימים הנוראים תלויים בזה, ומי שלא עושה חשבון נפש ובדיקה עצמית – נמצא בבעיה רצינית.
אבל להרבה הנשים – להתבסס בחודש אלול ובהכנה לימים הנוראים רק על התרופה שנקראת "ספרי מוסר" – להרבה (א)נשים זה לא התרופה שצריך לקחת במינון הכי גבוה בדור שלנו.
צריך גם מינון גבוה של דיבורי ביטחון, שמחה, אמונה – מעוגנים במקורות, לא דיבורי סרק של "ה' אוהב אותך ולא משנה מה תעשה" – כמו שכתבתי: "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו".
וזה לא משהו שאני בודה מליבי –
אם הזכרת את עולם הישיבות – בעלי מלמד באחת מהישיבות החשובות במגזר הליטאי, ונתקל גם בבחורים מישיבות אחרות במסגרת תפקיד אחר שלו –
ועולם הישיבות הליטאי עשה שינוי דרסטי בצורת הדיבור על חודש אלול.
כך שלנפנף בכך שכך נהוג בעולם הישיבות – זה פשוט לא להכיר את המציאות.
ולפני שאת מגיבה בסערה שוב, ממליצה לך לקרוא שוב בנחת את מה שכתבתי, כי אני כותבת את הכל גם מתוך היכרות רצינית ועמוקה עם מקורות תורניים רחבים בנושאים הללו, וגם עם היכרות עם השטח.
וה' יעזור לכולנו לחזור עד אליו בתשובה שלימה – כל אחד עם הדרך שנכונה לו!

מיכל!
את אישה מיוחדת, תודה על התוכן היפה והמלמד ממש, בנוסף, למדתי ממך איך עונים בכבוד ובחן!

מיכל, תגובות מהממות!
עזרת לי להבין מששהו על אלול.
תודה!