החודש הזה על חגיו המרובים והמגוונים, מאפשר לנו הזדמנות לעצור ולחשוב עלינו ועל הסובבים אותנו.
לרוב יוצא שאנחנו גם נפגשים יותר, מארחים, מתארחים. אנחנו גם יכולים לנוח יותר כי הרבה דברים אי אפשר לעשות והעצירה פשוט מחויבת, ואז הריצה של היומיום נעצרת וגם אנחנו.
חגים הם קודם כל הזמן שאפשר לתת לעצמנו ולמשפחה. ולפעמים זה נראה קצת סותר, אם אני מארחת משפחה – איך יש לי זמן לעצמי?! הרי כולו נבלע באירוח, שזו חוויה נהדרת, מחברת, מקשרת ומעצימה.
אבל כמו שאמא שלי אומרת: "שום דבר לא נעשה לבד"…
הירקות והפירות לא מגיעים הביתה כי התחשק להם, הבשר והדגים לא נכנסים למקרר במקרה, האוכל הטעים לא נעשה על ידי גמדים והם גם לא אלו שניקו את הבית וארגנו אותו, וכמובן נכנסו למטבח, לשו, אפו, קצצו ובישלו וגם ניקו אחרי זה…
יוצא לי אחרי החגים להיפגש עם נשים מותשות ובעיקר כועסות. הן אומרות: עמדתי במטבח והכנתי הרים של מאכלים בכל הטעמים והאפשרויות שיהיה מתאים לכולם, שיהיה טעים, שיהיה בשפע. אחר כך הגשתי, כיבדתי, ודאגתי שיהיה לכולם נעים ונח וטוב, ובקושי הספקתי לשבת ולאכול בנחת את מנתי, כי כמובן התיישבתי אחרונה והם כבר סיימו את המנה והייתי צריכה להוריד ולפנות… ואחרי שכולם הלכו, הייתי צריכה לארגן את הבלגן, להחזיר הכל למקומו, ואת הבית לשפיותו, לקראת האירוח של מחר, וחוזר חלילה…
כמובן שאלו נשים שלא יוצאות מהחגים עם חוויה מעצימה ומעשירה, אלא עם עייפות גדולה, מרמור וכעס. הן הנשים שברגע שיוכלו – יפסיקו לארח, והחוויה המשפחתית תיפסק.
לא חבל?
השאלה היא מדוע זה צריך לקרות כך, והתשובה היא שבשום פנים ואופן זה לא צריך להיות כך!
אירוח אמור להיות חוויה שמשאירה טעם טוב, טעם של עוד, אם זה לא קורה כך, כנראה שהדברים לא נעשו נכון ומתאים לכל הנפשות הסובבות. אין סיבה שהמארחת תעשה הכל בשביל כולם.
אם באות כמה משפחות, ואפילו אם מגיעה רק משפחה אחת קטנה, המתארחת יכולה לתרום משלה ולהוריד טיפת עול מהמארחת ופשוט לשאול מה להביא. היא יכולה להציע פריט או שניים שלוקחים זמן להכנה כמו קינוח או תוספת, ואם המארחת אומרת כמו שהורגלנו: "תודה, לא צריך", אז מודיעים לה: "אני מביאה כך וכך, חבל שתטרחי גם את ותעשי את אותו הדבר". אם מדובר באירוח שכולל לינה, ויש כאלו שמגיעים ברכב פרטי, אפשר להביא את המצעים מהבית, כך חוסכים למארחת את סידור החדר ואחר כך כביסה, תליה, וכל היתר.
בעת האירוח, במיוחד אם מדובר במשפחה קרובה, חשוב להקפיד שבעלת הבית תשב רוב הזמן עם האורחים, תהנה מהם, ולא תגיש ותפנה. את זה עושים האורחים בתורנות! אם יש משהו במטבח שהם לא מסתדרים איתו הם מזמינים אותה לרגע קל, כיוון שהיא יודעת איפה כל דבר נמצא. כך יוצא שבמקום לשוטט בין המטבח לשולחן ולשרת את כולם, היא נהנית מהאורחים. וכך, למרות שהייתה לה עבודה לפני, וגם תהיה עבודה אחרי, היא גם מתמלאת בנחת ובהנאה ולא מרגישה שאיש לא רואה אותה…
וכמובן לקראת העזיבה, כולם, אבל ממש כולם עוזרים לסדר ולארגן (אל דאגה, אחרי שתלכו עוד יהיה מה לסדר אחריכם…)
כך חווית האירוח משאירה טעם טוב, של עוד, טעם של איחוד משפחות, טעם של אחדות, רעות ואהבה, ולא כעס נסתר, תחושת חמיצות וכאב.
אל תרגשנה לא נעים לבקש ולהציע להתחלק באירוח, כי אם זה אירוח מכביד פשוט יתחמקו מכן בפעם הבאה ולא יזמינו… אם זה אירוח מתחשב תזכו להרבה שעות של אחדות ורעות מחממת לב.
בראש השנה האחרון ארחנו את הבנות והנכדים. אלו היו יומיים של חג ועוד שבת, ימים שהצריכו הכנה רבה קודם להם, וקשה להסביר כמה נהנינו כולנו, גם אני או במיוחד אני, כי זו הזדמנות לחוות את הנכדים ממש מקרוב, ליהנות מהגדולים יותר וכמובן מהבנות. ובהחלט זה לא היה פשוט להכין ולהתארגן, אבל לא עשיתי הכל לבד, התחלקנו קודם בהתאם למה שכל אחד מאיתנו אוהב לעשות. התארגנו בצורה פרטנית לגמרי, אני הכנתי את הדברים העיקריים ה'גדולים' דגים מרק בשר, חמין, מבחינתי אלו דברים שאני עושה כבר כמעט מתוך שינה… הן דאגו לפרטים הקטנים האלו שצריך להתעסק איתן בסבלנות ושלוקחים המון זמן: סלטים, תוספות, קינוחים, עוגות… באירוח עצמו לא היה מצב שאני הייתי במטבח או הגשתי ופיניתי ולו רגע לבד. הן עשו יחד איתי ויותר ממני, למרות שהן היו צריכות לדאוג בו זמנית לילדים הקטנים שלהן.
כך יצא שלמרות הבלגן, המשחקים הפזורים בכל מקום, והבכי של מוציאת השיניים התורנית, היה לנו חג נפלא ושמח, מלא אהבה וחום, אכפתיות והתחשבות, וזו לכל הדעות התחלה טובה לשנה חדשה של אירוח משפחתי מחמם לב.
סוכות בפתח, המון הזדמנויות לקירוב לבבות. שלא נפסיד את ההזדמנויות הללו!
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il
19 Responses
הלוואי וזו הייתה המציאות של כל המארחות
כשאת מזמינה יולדת או עומדת להיות יולדת את לא מצפה ממנה לכלום
כשאת מזמינה אשת מילואימניק את רוצה להקל ולא להעביד
כשאת מזמינה משפחת מקורבים שרחוקה משמירת כשרות את מפחדת מכל רגע שהם במטבח שיעשו לך טעויות..
כשאת מזמינה בחורים שצריכים חיזוק הם לא מכינים כלום וגם לא יודעין לעזור יותר מידי
אם את עושה את כל הנ"ל,
ואפילו רק חלק ממנו,
את מדהימה!
נכדה של אברהם אבינו!
רק אל תקטרי…כי כולם יהיו מבסוטים ורק את תצאי מרירה…
יהודית- אני לא מסכימה איתך!!!
מלכי, את באמת מדהימה וצדיקת עולם!!!
יחד עם זה מותר לך (ואפילו צריך) קצת לקטר, אני באמת לא מבינה איך את עושה את זה…
וחוץ מזה מי אמר שאת מקטרת לכל העולם, סה"כ היא כתבה כאן תגובה כדי לעלות עוד נושא,
אבל את פשוט צדיקה!! וישר כח ענק
מלכי- אשה גדולה!!!!
כל הכבוד על כל הארוחים, ההזמנות והטרחה
"כשאת מזמינה יולדת או עומדת להיות יולדת את לא מצפה ממנה לכלום"
מאיזשהו סיבה לא לכולן זה ברור……
לפעמים זה מגיע ממצב הפוך,
כשהמארחים רוצים לארח והמתארחים באים כי לחצו עליהם,
ואז מבחינתם היה להם מספיק קשה לארוז את עצמם + הילדים+ בגדים … ולהיטלטל באוטובוסים,
וגם כל הזמן הם צריכים לשמור ולטפל בילדים,
אז בהחלט הם לא יביאו איתם אוכל ולא יושיטו מידי עזרה, כי גם כך הם כבר נתנו המון,
אז אם אתם מזן ההורים שלא מוותרים ולוחצים על הנשואים להגיע – אז אל תצפו שהם עוד ייקחו חלק מהעול שלכם על עצמם.
רק לי זה מרגיש קצת כמו לראות צד אחד של התמונה?
ואז מה אם ההורים מאד מבקשים שנגיע, עכשיו אנחנו מגיעים במבט של ״עשינו לכם טובה, חייבים לנו״ ולא ננקוף אצבע מהרגע שהגענו עד הרגע שנצא?
אבל זו כבר בחירה שלך אם להזמין אותה\ם או לא,
ותמיד זו בחירה- כי שום דבר את לא חייבת לעשות, אל תגידי אני חייבת להזמין את…
לא, את לא חייבת, זו בחירה שלך!
תבררי עם עצמך מה המניעים שלך, הרווחים וההפסדים.
מסכימה איתך
אני באופן אישי כמעט לא מתארחת ולא מארחת אנחנו אוהבים להיות בבית לבד רק המשפחה הגרעינית ובשנות הקורונה לא היה לנו קשה לחגוג לבד כי ממילא אנחנו רגילים לזה.
כמוני כמוך:)
לדעתי זה פשוט יותר מורכב במציאות..
אני גם מסכימה שבאופן כללי אם מתארחים צריך להשתדל לתת יד
אבל אני גם מסכימה עם מה שנאמר פה שאני הייתי רוצה לעשות יותר חגים בבית עם המשפחה הגרעינית שלי וההורים כל הזמן לוחצים שנתארח, וכשמתארחים לי יותר קשה כי זה גם לדאוג לילדים שלך שלא יגזימו עם הבלאגן, שלא יגזימו עם הרעש, להאכיל אותם, להחליף להם, להשכיב אותם (ומשום מה שמתארחים, אצלי לפחות הם קצת יותר אנרגטים ומשתוללים) ובנוסף לעזור בבית שמתארחים בו, עכשיו זה ברור לי שצריך לעזור אבל מצד שני זה בדיוק הסיבה שכל המעמסה הזאת ביחד כבר לא בא לי להתארח ואני רוצה להשאר בבית שלי.. אציין שאצלי ספציפית אנחנו רק 2 נשואים כרגע ורק אני עם ילדים קטנים.. אז אני מאמינה שזה גם משפיע..
גם אני מתארחת וגם אצלי הילדים קטנים מאוד ומשתוללים הרבה יותר מבבית כדי להדגים את החינוך הטוב שלהם…..;)
אבל אני ממש לא מסכימה עם הגישה שאומרת אתם הזמנת אתם לחצתם בעיה שלכם. ממש הכעיס אותי לקרוא את התגובות האלו. כאילו אנחנו עושים טובה ומגיעים.
להורים מותר לראות מהילדים הנשואים שלהם קצת נחת, ולדעתי זה גם מגיע להם. זו ההזדמנות שלהם לשבת כולם ביחד וליהנות. אתם מקבלות מלון חמישה כוכבים עם פינוקים ורק נדרש ממכם לשים עין על הילדים ואתם מתלוננות????????
ובקשר לעניין של הבאת משהו. אני חושבת שכמו שאת עושה שבת בבית ומכינה אוכל אז גם אם נורא קשה להגיע להורים כי הם "לחצו" עלכם ואתם ממש "אומללים" מזה, מותר להכין עוגה או איזה סלט מיוחד או כל דבר אחר בדיוק כמו שהייתם מכינים לשבת או לחג בבית ופה אפילו שאתם הגעתם "וקשה" לכם עמדתם פחות על הרגליים בבישולים אז לא יקרה לאף אחד שום דבר אם תביאו אתכם משהו.
אגב מעניין כשלכם יהיו נשואים איך תתנהגו איתם תרצו להיות זוג מתבגר שאף אחד לא מגיע אליו לחג?
מצטערת על התגובה הכעוסה והצינית פשוט זה היה נצרך
אני מסכימה איתך ברמה מסוימת.
אבל שימי לב לניסוח של הכתבה:
"בעת האירוח, במיוחד אם מדובר במשפחה קרובה, חשוב להקפיד שבעלת הבית תשב רוב הזמן עם האורחים, תהנה מהם, ולא תגיש ותפנה."
זאת אומרת: בואי יקרה, תני לאבא ואמא נחת.
זה יופי של דבר.
אבל טכנית קששששששההה ולפעמים בלתי אפשרי.
כך שאני וכמוני כולן נשמח לעשות את זה אבל כשאני בוחרת, כשזה מתאים לי.
אי אפשר להכריח אף אישה, בשום שלב, בטח לא בשלב הריון, אחרי לידה, גידול ילדים,
לא אחרי שעבדה עד 16:00 כל יום, ולא נחה צהריים, ולא ישנה רצוף בלילה…..
לבשל, לנקות, לארוז, (כולל מצעים!) להיטלטל בדרכים, לחתוך, להגיש, לסדר להגיש ובין לבין להשגיח על הילדים, לפשר ריבים, לנגב אפים, להחליף טיטולים ועוד לטפל בתינוק שצורח כי צומחות לו שיניים. (והסבתא כמובן מסוגלת לסבול את זה רק מכיוון שאת עוזרת לה).
בודאי שכדאי לעשות את זה- בשמחה.
כשאוכל.
לחצתם? נתתם הרגשה של "חייבים"? נעשה מה שאפשר……….
מתחברת מאווווד למה שנכתב כאן!
הרבה פעמים אלו ההורים שמחפשים ורוצים להיות עם המשפחה ולהרגיש את הנכדים קצת……….
הם שוכחים איך זה היה כשהיו צעירים.
לא מאוד פנויה לרצות להתארח וליהנות יחד, אני בוודאות נהנית ממשפחתיות אבל אני ושכמוני הרבה מחברותי עמוסה מעל הראש!!!!
שלא לדבר על כך שאנחנו עובדות, מטופלות בילדים וכו' אנחנו מנסות גם ליצור איזשהי שיגרה משפחתית גרעינית שכוללת שבתות וחגים.
כך שכשבוחרים להתארח זה כולל מאמצים בלתי ניתנים לתיאור שכוללים ויתור על נוחות, פרטיות, זוגיות, סדר יום, שגרה,
ילדים שמאבדים את הגבולות המוכרים ומצריכים עבודה פיזית ונפשית גדולה יותר,
אריזה, נסיעות וכו'
כך שאם זה כולל לפני כן הכנה וטרחה מרובה (הרבה מאיתנו בשבתות פשוטות לא משקיעות במנות אחרונות שמצריכות סבלנות – כמוני. למרות שאני מאוד אוהבת! ואז מגיעה חמותי היקרה והאהובה ומבקשת שאביא מנה אחרונה………)
אז אני מתאמצת מאוד לעזור כמה שאפשר, כי זה מטבעי ומטבען של נשים רבות – לרצות. במיוחד כשמתארחים.
אבל בכנות, לפעמים מתחשק לי לומר לאמא שלי:
אמא, תראי אותי בבקשה….
את שומעת את התינוק שבוכה בגלל שיניים? אין לי הפסקה מזה!!!!!
ב"ה אין לי הפסקה לרגע, אין שינת לילה ללא הפרעות……… אני כל היום מכינה, מגישה, מנגבת.
וכשגמרתי- אני לא יושבת!!!! לא לרגע!!!! לפעמים לא הולכת לשירותים ןמתאפקת זמן רב-
כי התינוק, ובן השנתיים וכו'
מברכת ומודה לה'
אבל לפחות- את אמא, שהיית שם, ואת אמא שלי, תראי אותי……….
בבית שבו נולדתי, תני לי קצת, רק מעט, להפסיק את המרוץ הזה.
אני אעזור, בוודאי.
אבל אל תצפי ממני, כדי שלא ארתע מלהתארח. בבקשה!
אני אוהבת את המשפחה….. אבל כל כך קשה לי להתארח.
(מרגיש לי כאילו כותבת הכתבה לא ממש זוכרת איך זה להכין מנה אחרונה עם 4 קטנטנים.
אם זה אמת – פשוט תנסי פעם…………. מהר מאוד תזכרי)
האמת שחקרתי קצת את הנושא והגעתי למסקנה ששוכחים ושוכחים מהר!
בתחילה חשבתי שזו רק אמא שלי וחמותי וכשקצת בדקתי גיליתי שזה הנורמלי, סבתא לא באמת זוכרת מה זה להיות אמא לקטנטנים… וגם אם היא חושבת שהיא זוכרת, כנראה היא לא ממש….
האמת שאותי זה התחילה תסכל ואח״כ עודד
כי הבנתי שיש לי עכשיו 15-20 שנה מאתגרות
אבל אח״כ אני פשוט לא אזכור בכלל,
לא אבין למה הבית מבולגן, איך יש טביעות אצבעות על הקירות,
לא אאמין שארוחת חג יכולה להיות מנה בסיר אחד,
שאפשר לקנות חלות, גלידות, עוגות וסלטים ועדיין יהיה חג חגיגי
לא אבין למה לצאת לערב בהתרעה של חצי שעה זה כמעט בלתי אפשרי, ולמה לקפוץ לחנות אחרי הצהריים זה טירוף
אבל באנה אל נשכח שאנחנו ב״ה אמנם עייפות מכל העומס אבל אחרי הכל אנחנו בשנים היותר טובות וחזקות שלנו, והאמהות שלנו הרבה פעמים כבר לא כל כך צעירות, ולא תמיד הן יודעות להעריך את הכוחות שלהן, כי מה שהתאים לפני שנה או שנתיים יכול להיות שעכשיו הוא כבר ממש מעל ומעבר לכוחות.
וגם אם אחותי הגדולה יכלה להתארח עם מספר ילדים כמו שלי ולא לנקוף אצבע, יכול להיות שעכשיו זה כבר לא אפשרי.
כל אחת צריכה להיות חכמה ולהבין מה היא יכולה לתת להורים ומה מתאים במקרה שלה
אולי את חזקה במטבח ומתאים לך להביא מנה אחרונה/ עוגה / סלט
אולי הקטע של המטבח פחות אבל את יכולה למשל לעזור תוך כדי – לערוך/ להגיש / לפנות?
אולי תביאי סט יפהפה של חד פעמי כדי שאמא לא תצטרך לשטוף כלים כי אין לך כוח לעזור בזה?
לדאוג שהילדים שלך יאספו את המשחקים שהם שחקו את יכולה?
לדרבן אותם להציע לסבתא עזרה, אפשרי?
להשגיח עליהם שלא יפזרו את הממתקים שלהם בכל פינה ולא יטפטפו ארטיקים / איגלו / סוכריות את יכולה?
ואם באמת אין שום אפשרות לעזור – אולי תדאגי לאמא לעוזרת שתחזיר את הבית לשפיות אחרי שתצאו?
וואו וואו ממש
בתור אחת עם 4 קטנטנים, בד"כ הרבה יותר קשה לי להתארח
אצלי מה שמשגע אותי, וסליחה על הפינוק זה לישון עם כולם בחדר אחד קטן
גם ככה קשה לילדים לישון במזרונים / לולים קטנים לא שלהם
כל תזוזה או הפצ'י של מישהו אחד מעיר את כולםםםם
וכך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באמצע הלילה מנסים להרדים את כולם מחדש
בבית לפחות הילדים ישנים הרבה יותר טוב
וגם הרבה יותר קל לשמור על שגרה של השכבה מוקדמת, גם בשבתות וחגים
הם בכל מקרה קמים אצלי ב 6 לא משנה מתי הלכו לישון
למזלי בורכתי בהורים מקסימים שממש משתדלים לראות אותי ולהקל עליי את האירוח
אבל הם כבר ממש לא צעירים וכל מריבה או בכי של אחד הילדים משגע אותם וצריך מהר להשתיק
(והילדים כמובן עולים על זה ואז נזכרים לייצר הפגנות ומריבות בלי סוף)
בכל מקרה מה שאני חושבת שכותבת הכתבה ניסתה לעורר זה בעיקר את הענין של לראות גם את המארחים
גם אם בסוף את לא מסוגלת להביא איתך משהו, בטח לא משהו מורכב
משהו קטן אפשר לנסות להביא (אפילו רק חסה קצוצה קנויה, נשנושים, ורוטב קל שמכינים ב 5 דקות)
וגם אם אי אפשר לקום לעזור
לפחות לזכור להודות ולראות ולהעריך את המאמצים
לא רק של הבישולים והניקיון והכנת החדרים בערב החג
אלא לזכור גם את הפרטים הקטנים
כמו איזה סיוט זה לעשות קניות של בשר, עופות, דגים, שתיה, פירות, ירקות
לא לכולם זה מגיע עד הבית במשלוח
ולהורים הלא צעירים שלנו שאין להם בד"כ עזרה של ילדים בבית זה ממש לא קל
להשתדל לזכור את זה
ולהעריך
ולהודות
גם אם היה לי הרבה יותר קל בבית
תודה לכל המגיבות ולמימי בעיקר. זו בדיוק היתה הכוונה. בחגים זה הזמן 'לראות' האחד את השני. את הצרכים ואת היכולות ואת מה שאפשר לעשות וגם את מה שלא. הסבתות לא שוכחות את הלילות חסרי השינה, וכשהילדים באים להתארח הם לא משאירים את כאבי השיניים בבית שלהם רחוק, וגם אצל סבתא הנכדים בוכים ולכן גם היא לא ישנה והכל בסדר. החכמה היא לא להפוך צד אחד לנותן וצד אחד למקבל באופן אבסולוטי, אלא להיות ערניים כדי שכולם יהנו במקסימום. וכן, זה לא קל, יש עומס וצפיפות ובלאגאן… אבל כמה זה שווה? המון! תשאלו את מי שהבית שלו ריק ושקט, כי אין לו ילדים או כי יש מריבה, כי הם רחוקים או כי באמת אין להם אפשרות להתארח או אין מקום לארח, ואולי הם בכלל בחו"ל.
הניה, תודה על התגובה.
אני מסכימה מאוד עם התגובה ועם המסר שניסית להעביר, 'לראות אחד את השני'.
אבל אני חושבת שבכתבה עצמה המסר היה "תיראו את המארחים"
ולא- "תראו אחד את השני"
ולכן אלו שמתארחות הגיבו בחריפות.
סוג של: "תראו את המתארחים".
בדיוק,
לצערי השויגער שלי היתה מפעילה לחצים לא הגיוניים שנגיע,
ומצפה לעזרה מלאה (כשיש לה בית מלא בנות גדולות),
כשאני עבדתי משרה מלאה,
ואף פעם לא ישנו לילה אצלה, תמיד הקטנים צרחו (אח"כ אחזתי שזה מתולעים, מכל הממתקים שהלעיטו אותם- סבתות לתשומת לבכן)
הפסקנו להתארח,
זה היה לא הגיוני,
לארוז בגדים לכולם, להתארגן מוקדם , לא לישון כמעט בלילה ולרצות אותה כל השבת.
היא הרגישה חופשי להכנס לחדר בכל שעה, כך שאפילו טיפת פרטיות לא היה
דרשה שאני יאסוף את המשחקים אחרי ילדי, כשהיא הוציאה להם אותם, ולא אני..
אני מבחינתי ניסיתי להזמין אותה אלי, אבל משום מה זה לא נוח לה..
אז גם לנו זה לא נוח!
ואל תקראו לי חצופה, כי ניסיתי להיות הכי מכבדת הורים, אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי.
וגם אם תגידו שזה קיצוני – זה נכון, אבל אני חושבת שחשוב לחשוב על זה, ארוח צריך להתאים ל 2 הצדדים, לא רק למארחים,
תשתדלו לשים לב שיש לאורחים את הצרכים שלהם, מיטות שמיכות מצעים אנושיים, פרטיות, מקום ליד השולחן וכו..