אשמח לעצות איך להגיב וגם לנרמול.
אני ב"ה אמא ל-3 צפופים וקטנים, בעלי לומד עד הערב כל השבוע ואין לנו כרגע יכולת כלכלית לקחת עזרה. אני גם עובדת במשרה כמעט מלאה.
אני מאוד אוהבת את הילדים ונהנית איתם, אבל מרגיש לי שכמעט כל יום אני צמאה לפרטיות, שקט וזמן לעצמי. אני מחכה שהם יירדמו, שישתקו, שיפסיקו להתבכיין על כל שטות (יש פה אחת בכיינית על. צרחות וסצנות על כל שטות) ושיכירו קצת טובה על כל מה שעושים למענם.
למוטב לציין שילדים הם לא הכי מכירי טובה.. ואני מוצאת את עצמי חורקת שיניים בהצלחה חלקית לא לכעוס עליהם.
הגדולה מתחצפת המון, ‘אני לא משרתת’ לא בא לי לעזור.. אני בהלם ולא מצליחה לא לצאת מהכלים לפעמים. הרבה מהאווירה זה ‘לא ככה’ לא עושים ככה, אני מבקשת להפסיק.. וכאלה.
אנחנו בהדרכת הורים אבל לא רואים תוצאות ניכרות בשטח.. והיא גם בטיפול רגשי בלי קשר.
מה עושים? אני מרגישה שאין לי כוח אליהם הבית דורש ממני המון המון ולא כיף לי איתם לפעמים. חבל לי שככה המצב.
החיים של כולנו נראים בדיוק ככה.
פחות או יותר.
מי מאיתנו יושבת שעות עם הילדים ומשחקת משחקי קופסא?
מי יוצאת ליטולים מצויידת במקל ומיימיה?
מי מתרפקת עם ילדיה על פופים ומעניקה להם שעות של דיבור עם אמא?
הלוואי…
לכולנו יש את הימים האלה,
כולנו מתמרנות בין הבית, העבודה, הבעל, הילדים, המשפחה,
ומנסות לעשות כמיטב יכולתנו כדי להיות בקום טוב יותר,
אנחנו רוצות, מנסות, כל הזמן.
כי האמהות שלנו זה הדבר הכי חשוב לנו, לכולנו,
וכמה אנחנו שומעות על זה,
מדברות על זה, רוצות להתקדם בזה,
כי זה המהות שלנו,,,
תהיי רגועה שואלת יקרה,
אנחנו כולנו איתך באותה סירה(בנתונים שמשתנים מאחת לשנייה).
הדבר החשוב ביותר זה לחגוג הצלחות קטנות ,קטנות כמעט מינוריות,
הצלחתי לתת לטיפה לקטנה, חוגגת את זה…
לומר לעצמי, אני חוגגת את זה שהצלחתי לחייך אפילו שרציתי לצווח…
בהצלחה…
תודה!!
קשה לי לקבל את זה ככה. נכון שכולנו מתמודדות (אני גם עם 3 קטנים ב"ה) מעבירות את היומיום ואצל אף אחד זה לא מושלם. בטח לא טיולים עם מיימיות או התרפקות על פופים. אבל יש הבדל בין זה לבין בית רגוע, אמא שמצליחה לשבת קצת ולצפות בילדים שמשחקים לידה. לעשות מינימום של עבודות בית כשהילדים צמודים לחצאית… ושהאוירה הכללית רגועה ונעימה ושמחה וטוב להיות בבית.
כמו שכתבתי כבר לדעתי זה תלוי אם יש לאמא את הצרכים שלה. תזונה, שינה, זמן פנוי לפעמים, סביבה קרובה שאפשר לשתף ולהתעודד.
ומתי מדברים עם הילדים, אצלי זה בזמן שאני מלבישה אותם או מקלחת. או סתם כחלק מהבילוי אחר הצהריים, זה להיות ביחד בחדר ולשמוע איך היה (וגם הזדמנות ללמד אותם להקשיב לשני ורק אחר כך לדבר) והכי טוב תוך כדי להספיק גם לשטוף כלים אבל זה כבר רק אם באמת יש כח….
ולכן אני חושבת שהתיאור שלה הוא תיאר קלאסה של בית נורמלי עם קטנים וצפופים.
ואני בטוחה שיש לה גם את הזמנים שהיא מדברת עם הילדים ומשחקת איתם.
כן,
זה נורמלי לגמרי מה שהיא מתארת,
ואנא
אל תהפכו אותה לאישה חריגה.
אצל כולנו זה קורה!
נכון,
תמיד אפשר להרחיב את הזמנים האלה
אם בעצם המודעות,
אם בהתייעצות בפורום כזה,
וסתם כשיש יותר כוח.
החיים ממשיכים, הילדים גדלים,
והבעיות מתחלפות בחדשות…
ואנחנו מנסות כמיטב יכולתנו להיטב עם משפחתנו.
בעניין שיחות עם ילדים, ואיך לשלב אותן בטבעיות ביומיום – ממליצה מאוד על הפודקאסט הזה עם אסתי זוננפלד:
https://m-chinuch.co.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%93%D7%A2/%D7%A4%D7%95%D7%93%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D/filter/podcast-category:42/
זה נפתח בנטפרי?
לא בדקתי כי אין לי נטפרי, בנתיב פתוח לי. אולי הייתי צריכה לבקש פתיחה? לא זוכרת. אבל גם אם כן הם פתחו מיד. שווה שווה.
עוד משו שאני חושבת שעוזר
תגמול
אחרי שאוספים משחקים,
מי שנוטל ידיים ראשון בבוקר,
וכו' וכו'
עדשים קטנים, מרשמלו קטן וכד'…
וגם לוח עם כוכביות, למשל אחרי 20 כוכביות את מתגמלת בפרס שווה שהילד/ה רוצה.
מנסיון בתקופות שעשינו כך זה מאוד דרבן.
כמובן שזה לא מחזיק באופן יומיומי, ויש צורך בגיוונים כאלו ואחרים.
אני חושבת שהיום תגמול זה חלק מהשגרה, אפילו לאלו שפחות אוהבות את זה.
זה מה שמתאים לדור.
יש עוד נקודה שאני לא יודעת אם דיברו עליה פה.
לפעמים הקושי מול הילדים נובע מקושי תחושתי של האמא.
הרעש מציק לה, המגע של הילדים ש'נדבקים' אליה,
ובכלל כשעייפים כל גירוי תחושתי מציק יותר.
האמת שאין לי פתרונות להציע, לצערי. הלוואי שלמישהי כאן יש, זה יכול לעזור גם לי…
אבל לפעמים עצם המודעות כבר עושה משהו. ההבנה שעכשיו קשה לי כי רעש פה, ואולי אני יכולה למצוא דרך לארגן לעצמי חצי שעה של שקט ביום (בייביסיטר כמו שהציעו פה, לדוגמה.) לפעמים עצם תשומת הלב לזה שהמגע מציק לי כבר עוזר לי להתמודד איתו טוב יותר.
האמת שיש לי חלום שיהיה סנוזלן לאימהות… אולי כבר יש דבר כזה ואני לא יודעת?
וואו כמה נכון.
לא חשבתי שיש עוד כאלו
משום מה נשמע שאיכשהו התחושתיות עוברת לרובן
חשוב מאד
אני נודעתי לדבר הזה רק לפני כמה זמן וזה שינה לי את התפיסה סביב עצמי
הבנתי שהרעש וההידבקות של הילדים מציק לי
וזה לא שאני רק חסרת סבלנות …
הוריד לי לפחות את העול הכבד של ייסורי המצפון
לי עוזר לדעת שאחרי שהם הולכים לישון אני מתישבת לפחות לרבע שעה -חצי שעה של שקט עם משהו לאכול ושאר עבודות הבית מחכות
בימים שזה לא מתאפשר אני יותר קצרת רוח.. לצערי
אשמח לטיפים איך להתמודד הכי טוב:)
יש פה תשובות מהממות. מוסיפה פה עוד שנקל..
1) את צריכה לישון ולאכול. כן ברור..את בטח אומרת לי בציניות עכשיו. אבל באמת תרשמי לעצמך מה את עושה בערב שמונע ממך להכנס למיטה ב11, אולי מרוב עייפות את סתם נמרחת?
לאכול- פשוט תדאגי שאת לא רעבה. תשמרי במקפיא כמה עוגיות בריאות (תרשמי על השקית עוגיות בריאות ותכניסי שם אגוזים ודברים שילדים לא אוהבים) שיהיה לך כשאין זמן לחתוך סלט ולהנביט קטניות.
2) שיהיה לך נוח, תפני לעצמך מקום בספה (נכון היא מלאה במבה ומשהו דביקי שנשפך שם – יש שם פינה בלי כל זה אם לא אז 2 מגבונים ותפני לעצמך מקום – אבל לא לנקות את כל הספה! רק איפה שאת יושבת)
תלבשי בגדים נוחים!!!
כשאני חוזרת לעבודה הביתה לא מדברים איתי עד שהפאה עפה ואני עם מטפחת נוחה וחצאית ארוכה וגרבי בית, אחרת אני מגורדת ועצבנית.
3) לשתות. זה נשמע הזוי אבל מספיק מים נותן לנו כ"כ הרבה אנרגיה וסבלנות.
4) לפעמים יש לנו משהו אחר על הראש, יכול להיות משהו רפואי או כלכלי או אולי איזה משפט נעכס מהבוסית הקלפטע שאנחנו לא מצליחות להשתחרר ממנו. בשביל זה אני לוקחת דף ועט ופשוט "מורידה" את זה על הדף. איכשהו זה משתחרר. שמעתי את העצה הזו בשם הרבי מקוצק וזה עובד פלאים!
לסיכום: פעם ראיתי משפט באנגלית עם כ"כ הרבה חכמה – Patience is physical.
סבלנות היא פיזית.
פשוט תקחי 120 שניות ותרגישי את הגוף שלך איפה לא נעים לו (איך? תנעלי את עצמך בחדר בלי מזוזה, ברור..) ולתקן.
במקרי קיצון כמובן לדאוג שיהיה לך מגנום במקפיא ואפשר לגנוב ממנו ביסים – מומלץ.
חחח שתהיי בריאה! איזה שנינות, והומור את חלקו ממש אהבתי:)
אויש איזה כתיבה
כל מילה ועצה – פנינה
בקשר לספה הדביקה, שחכת לומר שצריך גם להזיז שם את הכביסה למושב הסמוך, ולהיזהר שלא יהיה מפולת.
ובשביל לשפוך את הלב צריך למצוא דף ועט, לא תמיד זה קל, אבל אני למדתי שבחדר בלי מזוזה אפשר גם לדבר את כל מה שמציק על הלב, רק צריך להיזהר שזה לא יהפוך לתפילה, זה כבר בחוץ 🙂
גזור ושמור. באמת.
תודה על התשובה הזו
מתוקה שאת. ממש תודה! צחקתי
זה מצחיק אותי…. לא שאני חושבת שללכת לישון מוקדם לא עוזר לנו לאימהות, אבל איך???
את שוכחת שאחרי כל הסדר יום הזה והזכירו פה הרבה את העניין של "סדר יום שלאחר ההשכבה" לדוג' לצאת להליכה, משהו טעים, ללכת לישון מוקדם.(קצת ממה שנשים כתבו פה באשכול)
ואני שואלת את עצמי מה אני רק אמא?? אני לא אישה?? גם בעלי עבר יום מתיש בכולל, לא מגיע לא אישה שרואה אותו?
שלא נדבר על כמה כוח בחיים נותן זוגיות מתוחזקת, וזוגיות מתוחזקת זה כל ערב לשבת להעניק אחת לשני את הצרכים שלו. וארוחת ערב לבעל זה גם משהו שלוקח זמן, זה לא חשוב??
אז מתי אתן רוצות שאני יעשה את כל מה שאתן מדברות עליו???
הליכה, טלפון לחברה, לשבת בשקט על הספא וכו….
אני מבינה שזה חשוב! אבל חשוב לי להדגיש שהיום לא מסתיים כשילדים הולכים לישון,
רק עוברים לשלב הבא.
אז איך למען השם אחרי כל זה ללכת לישון ב11:00???????????
וכמו שאת אומרת אין ספק שללת לישון מוקדם מועיל! אבל השאלה שלי היא איך??
יש לי כמה הצעות חלקן פחות חינוכיות, אבל עובדות יופי, וחצמיזה מי אמר שאמא עצבנית וכועסת זה כן חינוכי? מעריכה מי שלא מתאים לה ויש לה כוחות, יכול לעזור למי שפחות:
והכי חשוב- לפני ואחרי הכל- פשוט תתפללי על זה- השם תן לי כוחות היום עם הילדים, שלי יהיה סבלנות בשבילם, שהם לא מידי יקשו עלי, שילכו לישון שבעים ומרוצים, תתפללי כל יום מהלב, את תראי איך הכל נראה אחרת- אומרת לך כבעלת ניסיון…
המון הצלחה! מעריכה אותך מלא על הרצון וההשקעה!!!
מקסים. יעיל
לגבי חינוך ילדים ובאופן כללי ממליצה מאוד להקשיב לשיעורים של הרב יחיאל יעקובזון בקול הלשון.
השינוי אצלי היה מדהים!!
הקשבתי רק לפרק הראשון בחלק של משמעת וראיתי שיפור עצום תוך כמה ימים!!
מומלץ לכל אמא יהודיה שרוצהל חנך את ילדיה לפי דרך התורה!
אוסיף כי שמעתי מאישה שהיא גם מטפלת רגשית שיש היום שיטה נפוצה מאוד לחינוך ילדים שגורמת להרס ולתוצאות שליליות בטווח הארוך, כך שלא כל מי שקורא לעצמו מומחה בזה הוא אכן כזה
באיזו שיטה מדובר?
היא יכולה להסביר מדוע
ומה ההכשרה של המטפלת הרגשית?
תגובה אולי קצת אחרת
את כותבת שילדים לא מכירי תודה, ומה את???
את לא כפויית טובה???
תסתכלי סביבך כמה נשים כמהות להיות אמהות…. ותגידי תודה לד' (וזה לא סותר שזה תובעני)
ילדים זאת הבעיה היחידה שאפשר לשלוח לאימוץ……
מחלה או קושי כלכלי מלווה עד הישועה
לא הבנתי: מי שיש לו קושי הוא כפוי טובה?
זאת התשובה הכי פחות רואה, הכי פחות נותנת מקום שאפשר.
מסר של: בחרת בזה- תתמודדי.
בקלות הרבה יותר גדולה אפשר לאמר דבר דומה על קושי כלכלי או מחלה,
אבל אנשים בדר"כ נזהרים ומנסים לעמוד בצד התומך.
מאיזשהו סיבה יש טרנד חדש להחליש אמהות שקשה להן רק בגלל שיש אחרות שרוצות גם.
ולגבי אימוץ- הינה לך סיבה טובה למה על גבי פורום כזה (או אחר) צריך לשלוח רק מילים של אור, כולנו רוצות שילדי עם ישראל יגדלו בשמחה בבית הוריהם וכל האמהות יוכלו לגדל את ילדיהן באהבה.
בשביל שכולנו יחד נגדל דור בריא וטוב,
זאת אחריות משותפת של כולם.
(וכן: עם קצת סקרנות וענווה תגלי שתובענות זה לא הקושי היחיד בהורות)
איך אפשר לאמר דבר דומה על קושי כלכלי או מחלה,
ועוד בקלות הרבה יותר גדולה ????
אני בטוחה שקושי של גידו ילדים הוא יותר קל מקושי של אין ילדים
ושוב, ילדים זה הקושי היחיד שאפשר לשלוח לאימוץ, שום קושי אחר אא לשלוח לאימוץ
יקרה- התגובות שלך כנראה נובעות מכאב.
אבל זה לא מתיר לפגוע או לשלול קושי אחר.
נשים ואמהות נופלות כמו דומינו בדור המתעתע הזה,
ומשאירות אחריהן ילדים חשופים ופגיעים.
אם את רוצה גם את זכויות בתחום הספיציפי תני כח לאמהות, ויהיה לך גם חלק מידי בגידול ילדי ישראל.
הרבה מהנשים שפותחות את הפורום הזה הן נשים שהרגע הזה הוא הרגע היחיד ביום שבו הן מרגישות את מושב הכיסא,
חלקן מרגע שסיימו סמינר עוד לא הספיקו לעצור ולבדוק אם הן מרגישות צער\ געגוע\ כאב\ שמחה\ אהבה……..
תחשבי מה את רוצה שאמא של ילדים, שהקב"ה קבע שהיא תהיה האמא שלהם, תקרא בדקות האלה.
(אגב- שליחה לאימוץ לא מורידה את עול ההורות, מהורות לא מתפטרים לעולמי עולמים, אפילו חלילה אחרי אובדן ילד. כך שהחזרה על המושג הזה לא קשור לתוכן).
כמה אמפטיה תהיה לך אם משהי תתלונן לך שקשה לה שיש לה ככ הרבה כסף
וקשה לה, ?????????
קשה במה?
ברור שיש כאלו שיש להם מלא כסף וקשה להם בבריאות?
ולכן לא קשה להם???
לגדל ילדים זה זכות עצומה אך גם קושי ואתגר!!!
זה לא סותר אחד את השני.
אגב , אותה אחת ששאלה גם הסבירה שעובדת משרה מלאה ואין לה תקציב לעזרה בבית …
כך שהעולם לא שחור לבן וזה ממש לא נכון שכשיש קושי בגידול הילדים אין קושי כלכלי
וחוץ מזה ,
הרבה פעמים , הקושי הוא לא מה שעוברים בחוץ ובטכני
הקושי הנפשי והחויה שעוברים בתוכינו פנימה היא הנסיון האמיתי שכל אחת מתמודדת בו
ולכן אין מה לזלזל בקושי של אף אחת
כי לכל אחד יש את השק שלה כל אחת הגיעה למסלול שלה בעולם עם אתגרים שהיא ורק היא אמורה לעמוד ומסוגלת לעמוד בהם בכבוד
ולא תמיד כשמישהי מספרת על כאב או תסכול ממצב מסוים בחיים שלה ומבקשת הזדהות או עיצות או תמיכה היא מתכוונת להתלונן , בדר"כ היא רוצה להאיר קצת יותר את החיים שלה שתוכל לראות את הטוב שבהם
ובמיוחד בפורום הזה שבאמת באה כדי להתיעץ
נכון שיש מצוקות שמחכים לישועת ה' ואין מה לעשות בינתיים
ויש מצוקות שההתמודדות בהם היא לנסות , להתאמץ , לחפש עיצה ולנסות שוב
בתפילה שקרוב נוושע כולנו- תשועת עולמים
זה לא אותו דבר
קושי שנובע ממחלה היינו שמחים אם לא היה את המחלה
קושי שנובע מילדים, היינו עצובים יותר ודואגים יותר אם הם לא היו
אף אחת לא אמרה שהיא לא רוצה ילדים.
אולי היא לא רוצה את המחלה שיש לילד שלה. אולי היא לא רוצה את לקות הלמידה שלו, את בעיית הקשב והריכוז שלו.
אולי היא לא רוצה את התחרות בין שניים מילדיה.
ואילו דברים שהיא הייתה שמחה אם הם לא היו.
אם מישהי שיש לה כסף תתלונן על בדידות (לדוגמה) כי החברה תופסת מרחק והבעל לא נוכח, היא תהיה ראויה לאמפטיה.
אף אחד לא מתלונן על מציאות החיים אלא על הקשיים שנובעים ממנו.
אף אמא לא מתלוננת על כך שיש לה ילדים.
היא רק עייייפפפה (מותר?) ורעבה (מותר?)
וממש לא מצליחה להיות האמא הטובה שהיא דמיינה שתהיה. וזה חוץ מכל שאר הקשיים שההורות מביאה איתה (חברתית, מערכתית, גופנית, נפשית, הורמונלית וכן- גם כלכלית).
וכן- גם הקושי שלה לא יכול להיות שקוף.
ולגבי העניינים הכספיים והרפואיים: מי שיש לו קושי כלכלי שיקום ויטפל בו. אף מליונר לא נולד מליונר.
ולא, מקשיים שקשורים בהורות אי אפשר להתפטר אף פעם.
אני יכולה לנסות להגיב באמת כמתמודדת עם חוסר בילדים שאני חלילה לא מפחיתה מהקושי של גידול ילדים, זה קשה ומאתגר, למרות שלא התנסיתי:)
ופעמים רבות אני רואה אמהות לילדים צפופים ושואלת את עצמי איך הן מתמודדות ושורדות, ועדיין, יש לי לפעמים איזשהו רצון לשאול אותן אם הן היו מוכנות להתחלף איתי והתשובה תהיה לא, זה ברור לי,על אף הקושי הגדול.
אני חושבת שהתגובה של חגית שנובעת לדעתי מכאב גדול ועדין לא מצדיקה את אותה, יכולה להגיע מאיזשהי הרגשה שלפעמים אני חווה מנשים מסביבי, שאולי מרוב עומס וקושי בגידול הילדים שהגיעו מיד ובגיל צעיר, לא עוצרות לרגע לחשוב שזה לא מובן מאליו ושיש נשים שהיו נותנות הכל בעולם בשביל זה.
וחלילה אני לא ממעיטה מהקושי או מההתמודדות, זאת לא היתה הכוונה…
תתפלאו לשמוע שגם נשים שחיכו שנים לילדים ורצו כל כך, גם להן זה קשה…
גידול ילדים הוא דבר קשה. ואמא יכולה לקרוס פיזית ונפשית ולא משנה כמה היא שמחה ומודה שיש לה אותם.
לא בטלתי את הקושי לרגע וזאת לא היתה הכוונה, אבל גם אני מכירה נשים שחכו לילדים ונושעו, כן קשה להם מאד,אבל לחזור להמתנה הן עדין לא היו מוכנות.
אני ממש מזדהה איתך, אני אמא לארבעה שהגדול בן 7 והקטן בן שנה ומרגישה גם עומס כמעט תמידי , בעלי ב"ה אברך כך שרוב היום הוא לא בבית, אבל מה שאותי מחזק היא שבזמן קושי אני אומרת מזמור לתודה זה ממש נותן לי כח להבין שגם על הקושי צריך להודות ולדעתי גם פסיכולוגית מרגיע קצת.
ולסיום מנסיון תקציבי לעצמך זמן כשהילדים ישנים לפני כל המירוץ של הנקיון/כביסות ואיפוס הבית שבו את אוכלת מאכל/שומעת מוזיקה לעצמך בפינה שנוחה לך בבית ומפנקת אותך זה יתן לך כח!!! אני לא מוותרת על זה!!!