אימא של תלמיד פגעה בי מאוד!

קודם כל אני טופחת לך על השכם, כל הכבוד לך שאת ככה משקיעה בתלמידה הזאת הרבה ממעל ומעבר.
דבר שני, מה שנשמע ממך, זה שהאמא היא אישה מסכנה מאוד, אומללה (ויכול להיות שהיא נראת גברת מגונדרת ואפילו מנהלת מוסד חינוכי או חברת כנסת) ופשוט לעשות הפרד ומשול יש ילדה ח"מ ולילדה הזאת יש אמא ח"מ שצריכה מלא צומת לב ולא יודעת איך מבקשים אותו ומחפשת בדרכים שליליות (ללכת להנהלה להתלונן) פשוט לשנות את המבט שלך במקום להיפגע ממנה לרחם עליה כמה אומללה שהיא

איך הגיבו בהנהלה?
אני חושבת שזה מאוד משמעותי לתגובה
כי אם לא האמינו לה- אז הייתי ממליצה לך לשבת ולהזכר למה את עובדת בעבודה הזאת, לא בשביל הורים ומחמאות אלא לשם שמים, וכאן זה לשם שמים אמיתי ממש!
אם בהנהלה האמינו לה אז המצב יותר מורכב והרבה יותר קשה ומשפיל
בינתיים- חזקי ואמצי!!!
(בתור תלמידה היתה מורה שפגעה בי נוראות ואח"כ נעשיתי מורה של הבת שלה, הרגשתי שאני נותנת לבת שלה יותר כדי שלא יקרה מצב שבגלל נקמה אני נותנת פחות, ריפא בהרבה את תחושת הכאב שחשתי)

נשמע שהאמא גם ח"מ

קודם כל-זה פוגע מאוד!!!
אני הייתי קורסת ובוכה באותו רגע-לא יודעת איך הצלחת לתפקד עד שהגעת הביתה….
זה לא פשוט בכלל
(מקווה שניצלת את זה לתפילה-אם לא תעשי את זה עכשיו)

תכלס,
אני לא יכולה לומר שהאמא לא בסדר-כי אני לא מכירה אותה,
אבל לפי התיאור שלך היא נשמעת אישה קשת יום שרצתה לפרוק ולדבר על הא ודא(אולי אין לה בכלל חברה?)לא משנה עם מי,והיא לא מבינה שבאספת הורים יש עוד הורים עם בית וילדים שמחכים,
כך שזה שקטעת אותה-היא נעלבה ופשוט הלכה להנהלה כדי לדבר על עצמה ועשתה את זה דרך "הילדה" שלה(וספרה שקרים עלייך)

אני אומרת את זה כי כך אולי יהיה לך קל יותר לרחם על הבת ושהיחס כלפיה לא ישתנה בעקבות האם….

אני חושבת כמו קודמתי שאת צריכה לדבר עם ההנהלה-ולראות מה התגובה שלהם(אם הם יגבו אותך זה יתן לך תחושה טובה)

מצטרפת אלייך…
גם אני מורה שבורה ופגועה!
גם אני עברתי קושי כזה, די דומה,
ואפילו כתבתי עליו איזה קטע קטן… (או שלא:))
ב"ה עברתי את זה כבר,
אבל הספוקן עדיין נשאר.
מאמינה שכל אשת חינוך תמצא כאן את עצמה…
בהצלחה!

בס"ד סדר יומה של מורה

שקופה.
אשת הצללים.
לפעמים אני נאלמת דום,
פשוט אין לי מילים.
הלילה ירד בחוץ,
גשום, שקט ולחשושי
בבית שלי
עוד דולק האור, חרישי.
עטי רץ על הדף
ואצבעי על המקלדת,
שיעורים למחר אני כעת מתכננת.
אני יודעת,
יכולה להסתפק בקריאה מספר הלמידה,
אבל בשבילי זה לא משובח מספיק,
יש עוד עבודה…
סיפור למוסר,
המחשה לחשבון,
פעילות לחנוכה?
הופ, יש לי דווקא רעיון…
הלילה עמוק עוד יותר,
אפילו הרעמים התעייפו,
אני הולכת לישון.
קמה עם אור ראשון.
התיק כבר מוכן, עמוס וגדוש,
מתארגנת לצאת,
ליום מלא בעשיה ובחידוש.
שמונה. ועשרה.
הם כולם ממתינים לי בכיתה.
עיניהם ציפייה, ליבם מעט מתרגש,
מעניין מה עלינו היום יתחדש…
אתמול דווקא היו שיעורים מעניינים,
אני יודעת שהם להם מחכים…
הפסקה.
אני ממתינה למים שירתחו,
רוצה לשתות קפה.
בעצם…
אין זמן.
צריך לצלם איזה דף, איזה מבחן.
לדאוג לפלוני שבוכה,
לאלמוני שנפל,
לפלמוני שלא אכל…
הקפה כבר קר,
עזבו, כבר אין צורך.
ארוחת בוקר?
אה, לא, זה מותרות.
מתי בדיוק יש זמן לשבת בנחת
ולהינות?
אין באמת הפסקה,
זו אשליה.
לא יושבת בה רגל על רגל,
מוצאת את עצמי רצה למגרש הכדורגל.
קבוצה מול קבוצה רצים ומתווכחים,
כמובן,
מי כאן כדי להפריד בין הניצים?!
סוף סוף ההפסקה הסתיימה לה,
אני ממהרת לעלות למעלה.
החיוך על פניי
אפילו שאני רעבה קצת,
והקפה קר.
אפילו שאני עייפה
ממאורעות האתמול, מאירועי המחר,
אבל כאן –
טומנת את הכול עמוק,
עוטפת באיזו עטיפה.
איש לא יודע, לא ידע.
שיעור נוסף מתחיל.
מתארת בפרוטרוט את נס חנוכה
רואה את העיניים הבורקות,
מתמלאת בשמחה.
שיעור תורה – שיעור האמונה,
ניסי המכות וקריעת הים,
המן והמדבר,
והכול כל כך יפה מתואר,
באור ובחשק ובמתק.
אני אפילו לא עושה מזה עסק.
ועכשיו – כתיבה במחברות.
לאט לאט, כותבים כמה שורות.
עוברת תלמיד תלמיד.
איך נראית כתיבתו?
איך מחזיק את עטו?
יש אחד בצד שצריך חיזוק בכתיבה.
ממתינה להפסקה הבאה,
אז אשב איתו ואתן לו מעט עזרה.
עוד אחד צריך הכוונה,
עומדת לידו כמה דקות,
מראה, מדגישה ומכוונת.
הנה, שורה ראשונה אצלו נכתבת!
מחמיאה, מעודדת, מדביקה ומסמנת,
והנה עוד משימה אל קיצה מגיעה.
הצלצול קוטע את העשיה הרצופה.
יוצאת החוצה,
יש ישיבה קצרה של כמה הנחיות הכרחיות.
בטיחות וביטחון ועוד כמה משימות.
כותבת לעצמי,
מבטיחה לעצמי לפקוח עין ולעקוב.
יודעת שזה חשוב,
לבדוק ולחקור.
שיעור שלישי,
זמן מבחן.
ראשים רכונים,
עפרונות כותבים,
מצחים מכווצים, חושבים.
האם הצלחתי היטב להעביר את הנלמד?
האם אראה תוצאות מייד?
יש להם כמה שאלות, אני מרמזת…
תלמידים שצריכים הכוונה,
אני אליי קוראת.
מתחילים מאל"ף, לאט לאט.
שאלה שאלה,
בלי להתייאש.
"אין לי כוח", לפעמים הוא טוען,
ואני יודעת שעליי להתעקש.
התוצאה – מצדיקה את עצמה.
בעיקר האור על פניו
כשהוא מקבל את המבחן,
וציונו – מצויין…
ישבתי לילה נוסף,
בדקתי מבחנים.
עסוקה הייתי
לפענח גם את הכתבים.
לבסוף…
העברתי לדו"ח
סיכמתי הכול.
למחרת מחלקת את המבחנים,
מחמיאה בקול.
לא שוכחת לכתוב דוחו"ת מפורטים
התנהגות, התקדמות, תלא"ות וחיזוקים.
ישיבות פדגוגיות
לימוד והעמקה
השתלמות והתקדמות –
אין סוף להעצמה…
 
ובכל זאת
אני
שקופה.
אשת הצללים.
מולך, לפעמים, אני נאלמת דום.
אין לי מילים.
את
לא רואה דבר,
אולי לקית בעיוורון.
את רואה
רק את מה שחשבת לראות,
אולי בדמיון.
נגשת אליי,
הטחת ביקורת קשה.
לרגע לא חשבת
איך אני מרגישה.
לא ידעת מתי הלכתי לישון,
לא ידעת שקמתי עם אור ראשון
ובכל זאת
אני
שקופה.
אשת צללים.
מול גערותיך
נעלמו לי המילים.
 
לא.
לא את היא זו
שממנה אני מצפה.
יש אחד בשמיים
שיודע הכול.
אצלו
אני לא
שקופה.
אני לא
אשת צללים.
אצלו
אני
"מלמד דרדקי"
היקר באנשים.
אצלו –
נרשמת כל פעולה.
ורק אצלו-
משכורתי שלימה.