איך סולחים??

כשמישהי בעבר ממש פגעה בי, וגם ברמה של נזק כספי
היו כמה שנים שהיה לי ממש קשה למחול לה.

לאט לאט הבנתי שהסליחה, היא מתנה קודם כל לעצמי. בכלל לא לה.
ללכת עם מטען כל כך שלילי של רגשית, לגיטמיים ככל שיהיו – זה כמו ללכת עם שק תפו"א רקובים.

החלטתי לסלוח, לא בשבילה, אלא בשבילי.
היום אני סולחת לה.
לסלוח זה לא אומר לחשוב שהיא בסדר – כי ההתנהגות שלה היתה ממש לא בסדר, ולא מוצדקת.
זה לא אומר שאני מבינה אותה
זה אומר,
שאני מבינה שזה מה שנגזר עלי מה' להצטער, לסבול.
זה מסע שהייתי ועודני צריכה לעבור – והיא היתה שליחה, לגרום לי צער שנגזר עלי.
זה "לסלוח" לה' – להגיד – ה' אני יודעת שהכאב הזה ממך, ואני מקבלת אותו באהבה כי אתה אבא טוב, ורחום, וכל מה שאתה עושה הכל לטובה גם אם אנחנו לא מבינים את זה הרגע.

והיום אני סולחת לה
היא מבחינתי כלי משחק לא רלוונטי, שנגזר עליו להעביר אותי צער – ואני לא נכנסת ל-מה גרם לה להתנהג אלי כך
זה לא הענין שלי.
לא מחנכת אותה
לא אחראית עליה.
אחראית עלי
להרגיש טוב
להאמין שהכל מאיתו
ושטוב יותר לעולם ולי ולה עם הסליחה.
היום אני סולחת לה
יכולה לחשוב עליה באהבה,
בלי טינה ובלי כעס,
אפילו לחוש כלפיה אמפתיה ואהדה.

ובהערת אגב,
בספרה המקסים של אדית אייגר, פסיכולוגית יהודיה ניצולת שואה, "בוגרת" אושויץ "הבחירה"; "המתנה" היא כותבת שם ש"סלחה" לנאצים על מה שעשו לה
כשקראתי את זה לא הבנתי;
איך לסלוח???
איך אפשר ואיך יש רשות לסלוח לכזה דבר; בלתי נסלח ובלתי נשכח, שהתורה מצווה עלינו לזכור ולא לשכוח את מה שעדה לנו עמלק.
אח"כ הבנתי את הרעיון –

סליחה, זה לא הכוונה להצדיק מה שנעשה, כי זה לעולם לא יכופר,
לא להבין
לא לאהוב
לא לשכוח
אלא להשתחרר מהמטען השלילי הזה של הכעס, בשביל עצמי, לא בשבילם
לנקות את הלב מהרגשות השליליים
ולהמשיך קדימה, הלאה, בלי לבוסס בבוץ.

בתפילה לעולם מלא טהרה וסליחה:)