איך מגדלים ילד מצליחן?

פשוט, מפסיקים לרצות ילד מצליחן ומתחילים לרצות ילד משקיען.

נו, ואיך מגדלים ילד משקיען?

מתחילים לראות השקעה, לשים לב לכמות, לאיכות שלה, להתפעל ממנה ולציין אותה!

הילד הביא 100 במבחן? תודה לה'! בהחלט, אבל מה שמשנה לנו מאוד זה 'איך עשית את זה?' הקשבת היטב בשיעורים? התאמצת לא לפטפט? ישבת ושיננת בבית במקום לצאת לשחק? זאת אליפות! זה לוז העניין וזו ההערצה הגדולה!

הנערה שלי רואה סימנים על הרצפה ששטפה, ומאוכזבת? אנחנו משבחים אותה על הרצון הטוב להיות חלק מהצוות של הבית, לעשות טוב לכולם בלב, על הזמן שהשקיעה בנו, נכון שכיף לנו גם כשהבית נקי, אבל הדרך והמאמץ היא זו שחשובה לנו ביותר!

הילדה הביאה לפתע פתק נחת? מכלל הן אני כבר שומעת היטב את הלאו, ומסיקה לעצמי שהיא כנראה חוגגת לאחרונה וצריכה עזרה ביישור, או שהכיתה יצאה מכלל שליטה והמורה ראתה צורך בדרבון, מה שלא תהיה הסיבה, התגובה שלי קובעת: "איזה כיף! מצטיינת!  או: "איך עשית את זה? מה היית צריכה להשקיע בשביל זה? האם זה היה מאוד קשה?"  כמה קשה ככה שווה! כל טיפת מאמץ מלאך!"

בניתוח התנהגות יישומי, הבירור הזה – של "איך בעצם עשית את זה" – נחשב כדרך ללמד את הילד התנהגות חדשה, אנחנו מלמדים אותו מה עוזר לו להצליח ולכבוש יעדים.

בנוסף כדי ללמד התנהגות חדשה אנחנו משתמשים בכלי נוסף, שנקרא הגברת התנהגות, ההתנהגויות הקטנות הללו שקיימות בשטח ומתקבלות אצלנו כמובנות מאליהן, מקבלות מעמד חדש, ממורקרות, מדוברות ומוערכות.

מחקר חדש שקראתי מציין את החרדה של הילדים המצליחנים לאבד את ההישגים שלהם: שתי קבוצות ילדים ציירו ציור. בלי קשר לתוצאות הציור, קבוצה אחת קיבלה ציון על הציור: "מדהים! אלוף! צייר!" והאחרת קיבלה שבחים על פרטים בציור שמבטאים את הדרך: "דייקת, השקעת סבלנות וזמן, התאמת צבעים וכו'", משהתבקשו ילדי שתי הקבוצות לשחזר את הצלחתם, נמנעו ילדי הקבוצה הראשונה לצייר שוב! כי הם פחדו להפסיד את ההצלחה שהשיגו, הם חששו שאולי הפעם לא יצא להם טוב מספיק, והם כבר לא יזכו להתפעלות ולתואר הכבוד שזכו להם קודם. לעומת זאת – ילדי הקבוצה השנייה לא הססו הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות כדי לשחזר את הצלחתם.

אז זהו השלב הראשון: לשבח ולעודד את המאמץ, ההשקעה הוויתורים, ההתגברויות, המחירים ששולמו וכו וכו' אבל זה לא רק זה, יש את החלק השני והוא מאתגר קצת יותר.

ישנו מרכיב שאינו פחות חשוב והוא כמובן הדוגמא האישית של האם ההורה מעריך את הדרך, או רק את התוצאה הסופית.

אפשר להגיד לילד המון דברים אבל אם הוא לא יחוש שהם נכונים הוא לא יפנים את הנכונות שלהם. ולהיפך, אפשר לא לומר כלום על הדבר שהכי חשוב לי באמת, (וההדגשה על ה"באמת"). ובאורח פלא הוא יהיה גם הכי חשוב לילד שלי! זה נכון בכל נושא, וכמובן גם בנושא הזה.

אם לדוגמא, יש אב שבאמת אוהב ללמוד, ונהנה מאוד ללמוד, רואים את זה עליו, הוא לא מדבר על המתיקות של התורה, הוא חי אותה, הוא פותח ספר בכל הזדמנות, מתרגש ממה שלמד, משתף אחרים בריגוש הזה, כולם מסביב מרגישים שזה מתוק לו, הוא לא צריך להסביר. מרגישים.

ומשמעות הדבר, הוא שאם השקעה כערך היא הדבר החשוב עבורי, אני גם אמורה להיות שמחה מההשקעה שלי, ויודעת ומרגישה ש'לא נורא אם לא הצלחתי'! העיקר שניסיתי!

למשל – אם עשיתי הכול כדי שהשבת תכנס מוקדם ובנחת, מיום חמישי אני במאה אחוז פעילות! וכבר בימים שלפני כן מורידה עוד ועוד משימות מערב שבת, אבל מה? לא יצא! היו בלתמי"ם שהרסו את כל התוכניות, ולבסוף נכנסה שבת מאוחר ובלחץ! הפנים שלי, איך הן נראות כעת, מכורכמות או קורנות? מה הוכחתי לכל הילדים בבית ברגע זה? שאני מעריכה השקעה ומאמץ? ושמחה בהם? או שאני מתייחסת רק לתוצאות, ואם לא יצא כמו שחלמתי – אני מאוכזבת ולא מרוצה?!

שמעתי פעם מנטור מפורסם שסיפר על ראשית דרכו הקשה בעולם העסקים, הוא קרא מחקר שרק אחד מכל 6 עסקים מצליח והשאר נכשלים ונסגרים, בחשבון פשוט הוא אמר לעצמו שעד העסק השישי  שלו זה בסדר להיכשל… וכל כישלון עליו לקדם בברכה כי הוא מקדם אותו לקראת המטרה : )

אין ספק שמי שאינו חושש מכישלון ומאכזבה, ויודע שבכל מצב יש לו סיבה להתאמץ, והוא מוצא בכל מאמץ ערכים מוספים להצלחה, כמו עצם הניסיון עצמו, למידה חדשה, כוח עמידות, סבלנות, תקווה או כל תועלת אחרת שלא תהיה, מוביל את עצמו להישגים גבוהים ולסיפורי הצלחות ב"היסח הדעת".

אז אני רוצה לשמוח בכך שניסיתי להתרכז לאורך התפילה, התאמצתי לשמור על שקט כשההורים שהתארחו אצלנו, עשיתי כל מה שיכולתי כדי שהילדים לא יאחרו, וברור שהתוצאה רצויה וחשובה לי אבל גם אם לא תגיע, עדיין כיף שניסיתי, בעניינים גשמיים זה כי צברתי ניסיון מיומנות ולמדתי דברים חדשים, ובתחום הרוחני, זה משום שהשכר שלי נגזר בדיוק מזה. מהמאמץ.

אנחנו יודעים שה' יתברך משלם על הטרחה ולא על התוצאות, אבל עד שלא נחיה את האמונה הזאת ביומיום, וגם נראה אותה לכולם, יהיה קשה לקהל עדתי, צאן מרעיתי,  להצטרף לאמונה הזו!

מסופר על בחור שהסכים לבוא עם אביו לגראי"ל שטינמן, למרות שכבר נטש הכל והיה רחוק מהיהדות וכמעט נישא לגויה. כשנשאל למה הסכים לבוא לרב למרות מצבו הרוחני? הוא סיפר ששמורה לו פינה חמה לרב עוד מימי ילדותו. כשהוא היה ילד באו ילדי החיידר להיבחן, הרב שאל שאלה לכל ילד ונתן סוכריה, אותו ניסה הרב לשאול 3 שאלות שונות והוא לא ידע לענות אף לא על אחת מהן, בסוף כשעמדו כולם לצאת, קרא לו הרב ואמר לו בחיבה: "אתה, מקבל ממני 3 סוכריות כי התאמצת וניסית לענות 3 פעמים!!"

יש המשך לסיפור הזה, וגם הוא קשור למאמר זה: הרב שטיינמן שמע על מצבו העגום, ושאל אותו אם היו לו הרהורי תשובה בכל התקופה שחלפה, הבחור ענה שכן, פעמיים. ענה לו הרב שהוא מקנא בו על אותם רגעים! הבחור כל כך התרגש מהמילים של הרב, וחזר בתשובה. זוהי דוגמה להערכה על הדרך ולא על התוצאות, כי אותם הרהורים הרי לא הובילו אותו לחזור בתשובה… אבל כך מגדלים ילדים שמאמינים בעצמם, ילדים שמעריכים את היכולות שלהם, ובסופו של דבר – גם ילדים מצליחים.

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – YAELSELA9@GMAIL.COM

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.