שימי לב, זהו חלק אחרון משלושה פוסטים של סיכום לסיפור "אומרת שלום" שהתפרסם פה בעבר.
הסיפור לא מופיע באתר כרגע, ואמור לצאת בהמשך כספר.
ציפיתי לאיזושהי הבנה של אפרת שדובי הקריב בשבילה בכך שעלה איתה לקבר, ועוד. אין אפילו חלקיק מזה…
מה אפרת יודעת על עמדתו של דובי בענין הקבר?
כדי לדעת את התשובה, צריך לדפדף אחורנית בסיפור, ולקרוא רק מזווית הראיה של אפרת, ממה שהיא ראתה ושמעה.
אם נעשה זאת, נראה שאפרת ספגה שוב ושוב שיפוטיות על הבחירה שלה, כביכול, לשקוע באבל. כעס שהיא שוב מעוררת את הנושא, בטחון מוצק של בעלה שהיא טועה ואפילו עושה עוול בכך שהיא בכלל מדברת על כך שהיא רוצה לעלות לקבר.
איזו תחושה זה יוצר?
נסו לדמיין משהו דומה, על ענין הרבה יותר קטן: לאישה חשוב מאד לצבוע את הבית. בעלה בטוח שזה בזבוז כסף מיותר, בלגן שרק יכביד, ובכלל – שהיא פשוט הושפעה מאחותה שצבעה לאחרונה, ולאמיתו של דבר לא באמת חשוב לה לצבוע, רק נדמה לה שזה יעשה לה טוב. כשהיא מנסה שוב להסביר את התחושה שלה בעניין – הוא מתרגז. היא מנסה עוד פעם להידבר – והוא טוען שהם כבר מיצו את הנושא.
כמה נשים במצב כזה מסוגלות לשים את התסכול והפגיעה שלהן בצד, ולנסות להבין את המניעים של הבעל?
אולי חלק מכן רוצות עכשיו לענות לי משהו מעין זה:
אני הייתי מצפה מאפרת שגדלה בתוך חיים מורכבים שתדע טיפה לצאת מעצמה ולראות שיש עוד אנשים מסביב שמתמודדים ואפילו קשה אך שונה ממנה…
בעיקרון, זה נכון לגמרי.
השאלה היא על הסיטואציה הספציפית שבה אפרת הייתה.
אפרת ניסתה להשלים עם ההתנגדות של דובי לדבר על הקבר, היא התאמצה להתמודד לבדה, חפשה עזרה בקבוצת תמיכה ואצל פסיכולוגית, ולבסוף, כשהיא בקצה כוחות הנפש שלה – דובי גילה שהיא חפשה את הקבר בלעדיו, סרב להבין שיש כאן סיבה שצריך להבין והגיב כמו שהגיב.
מה אפרת אמורה להרגיש מול זה?
הצער של דובי חשוף, כל כך מוזר שאפרת לא שמה לב.
התגובה הזו הופיעה אחרי אחד הפרקים בהם הצער של דובי אכן היה מוחשי.
אבל מה אפרת ראתה?
אם קוראים את החלקים שבהם מובאת הזווית של אפרת, מתברר שדובי לא הראה את הרגשות שלו, הוא גם לא חשף את הפגיעות שלו. מה שנראה מבחוץ היה רק כעס. מה שאפרת חוותה היה בעל שמסתגר בפנים קצת זעופות, מסתייג כשהיא מנסה לתקשר, ומתרחק ממנה בזמן של מצוקה.
הצער של דובי היה חשוף לקוראות, אבל לא לאפרת.
וכך גם בהפוך.
אם קוראים את הפרקים מהזווית של דובי בלבד, מתברר שהוא לא אדם אטום, ושהיה לו רצון טוב כבר מתחילה.
הוא לא ידע שהוא פוגע באפרת. הוא חשב שאשתו משליכה עליו את הכאב שלה, ומרשה לעצמה לפגוע בו בגלל הסבל האישי שלה. הדרך שבה הוא בחר להתמודד הייתה אופיינית לגברים: להשתדל לבלוע ולהתגבר ולשתוק ולקוות שהבעיה תעבור.
הוא לא העלה בדעתו עד כמה אפרת מתאמצת בשבילו, הוא אפילו לא ידע שהיא מתאמצת. הוא היה בטוח שמבין שניהם הוא זה שעובד על המידות ומוותר לאשתו בגלל שהוא מבין את המצוקה שלה.
הקוראות ראו את אפרת מתאמצת לשתוק, מתאמצת לתקשר, מתאמצת לתפקד, מתאמצת לחייך, מתאמצת למצוא מקורות תמיכה אחרים.
מה דובי ראה?
אישה שמסתגרת, שמתפרצת לפעמים בשעה שהוא מתאמץ כל כך להיות סבלני, שמסתובבת בפנים זעופות, שכועסת עליו על לא עוול בכפו, שלחצה עליו כמה פעמים לחפש את הקבר, דבר שלדעתו נבע מגישה לא בריאה.
הנקודה המשמעותית היא מה שמוסבר כאן בתגובה, בנוגע לחלק אחר של הסיפור:
אפרת מתמודדת עם הקושי שלה, ועם הכעס שלה על הקרובים אליה – דובי וגם מיכל, שלא רואים את הקושי, לא מקשיבים לה בזמנים שהיא מנסה לדבר ופתאום בשיחה גלויה עם מיכל, מתברר שמיכל הרגישה בדיוק ככה מול אפרת!
היא ניסתה לספר, לרמז, לדבר על הקושי שלה, ואפרת (ואיתה כל הקוראות) לא ראתה את זה בכלל הנקודה הזו הוצגה בצורה מדויקת ועדינה מאד, וממש תפסה אותי – כמה גדול לפעמים הפער בין איך שאנחנו תופסים את ההתנהגות שלנו, לצורה שבה הזולת רואה אותה.
זו אכן נקודה שהיה לי חשוב לבטא בסיפור,
בחרתי בכוונה תחילה בצורת כתיבה בה החלק של דובי ושל אפרת משתקף לסירוגין, כדי לבטא קונפליקט זוגי שבו כל צד משתדל ובטוח שהבעיה נעוצה לחלוטין בצד השני.
כשהחלו להגיע תגובות לסיפור, התבהר לי שלצד התועלת שבצורת כתיבה כזו, נוצר גם פרדוקס.
לקוראים קשה להזדהות עם דובי, כשהם רואים במקביל את המצוקה שהוא גורם לאפרת, וקשה גם להצדיק את אפרת, כשרואים שבעצם לדובי יש רצון טוב כלפיה.
הענין הוא שדובי ואפרת רואים כל אחד רק את הצד שלו.
הדבר הזה בלט במיוחד בתגובות לשני פרקים שתארו סיטואציה דומה: ביום שבו דובי ואפרת הלכו יחד להצביע בבחירות, וביום שבו יצאו לגן סאקר, קרה אותו דבר: אפרת ניסתה לדבר על תחושה מסוימת שלה בקשר לאובדן של התינוקת, ואילו דובי חש מאוים חסם את השיח. אפרת, באין ברירה הבליגה וספגה את התחושה הקשה לתוכה.
בפרק על הבחירות הוצגה זווית הראיה של אפרת, ובפרק על גן סאקר – זווית הראיה של דובי. התגובות היו בהתאם – מצדדות בעיקר באפרת, ביום של הבחירות, ובדובי – בגן סאקר.
הסיבה מובנת: כשאפרת חשה את דובי עונה לה בזעף, דובי מרגיש שהוא מתאפק ולא אומר מה שמפריע לו. כשהיא מגייסת את כל כוחות הנפש שלה כדי לא להוציא את המרירות – הוא חושב לתומו שהיא קצת נרגעה ומעבירה נושא, ועוד ועוד.
ההזדהות של הקוראים מגיעה באופן טבעי בעיקר לצד שמקבל יותר ביטוי.
זה הגיוני, וגם נקודה למחשבה בשבילי לגבי כתיבה בעתיד משתי זוויות ראיה הפוכות…
חלק מהקוראות מתחו ביקורת על אפרת, ואחרות הצביעו על הסיטואציה המורכבת שבה היא נמצאת:
תנסו להבין רגע את אפרת. היא הייתה לבד ועדיין בסיטואציה טראומתית לחלוטין, ואפילו בעלה שאמור הכי להבין אותה לא מכיל את הרצונות שלה כמו שהיא רוצה. למרות שכל הכבוד לדובי שהוא עוד לא התייאש… וכן כל הכבוד לאפרת שהיא לא מתייאשת. אחרי הכל היא איבדה ילד!
מה פירוש שתתנהג בצורה יותר בוגרת? היא בדיכאון (ואולי גם בחרדות)!!! היא לא יכולה כרגע להתנהג אחרת. גם ככה היא שורדת יופי עם הדיכאון ועם בעל שחוסם לה (בלי להיות מודע למעשיו) את האפשרות לבטא בצורה הכי פשוטה את מה שהיא מרגישה.
ובחזרה לשאלה על ההתייחסות לאפרת להקרבה של דובי:
בשום שלב דובי לא אמר שהוא נרתע מלעלות לקבר, שהוא באופן אישי לא רוצה, שזו הקרבה מבחינתו.
איך היא אמורה לדעת?
אני מקוה שמה שכתבתי כאן מובן ומתקבל על הדעת, וגם מהווה את התשובה לתגובה הזו:
מה שהייתי רוצה, שלפחות בפרק הסיום אפרת תבין את הטראומה שחווה דובי, שתשמע איתו את הסירנה ותקשיב לנקיפות המצפון. נראה לי שהיא – עם המודעות הגבוהה והרצון להכלה – יכולה להבין שיש פה גם צד שני. מה, היא חשבה שבאמת זה עבר עליו חלק?
איך שאני רואה את זה: גם דובי וגם אפרת אכן לא הבינו כל אחד עד כמה השני התאמץ בשבילו. וזה במידה רבה נשאר כך גם בסיומו של הסיפור, כמו שציינו חלק מכן.
הרגשתי שהצלחת להביא בצורה כל כך יפה את ההבדלים בין גברים לנשים בכלל ובמצב כזה בפרט…
יש נקודה שקצת הפריעה לי: בעצם את כל ההבדלים בין אפרת לדובי נתת לנו, הקוראות להבין כל כך יפה: ההבדלים בהתייחסות לאסון וכדומה. נתת לנו גם לחוות את המאמצים של כל אחד לבוא לקראת השני, ומה הפריע לכל אחד בתגובות של השני ועוד ועוד.
זו הבחנה יפה ומדויקת. הקוראים ראו את שני הצדדים, ואילו דובי ואפרת – לא.
למה לא מגיע לדובי ואפרת גם להבין את זה כמונו? אני חושבת שאם הם היו מדברים אפילו קצת על הנושא, הם היו מגלים את מה שאנחנו הקוראים מגלים וכל ההתמודדות היתה קלה יותר. דובי היה מבין יותר טוב מה אפרת רוצה, וכמה חשוב לה. ואפרת היתה מבינה שדובי מגן על עצמו בצורה של שתיקה והתעלמות מהאסון.
למה באמת סיימתי ככה את הסיפור?
ואיך בעצם דובי ואפרת הצליחו להגיע לכזו קרבה, למרות שכל אחד הגיע רק להבנה חלקית מאד של הצד השני?
זה מחזיר אותנו לשאלה החשובה הזו:
עדיין חסר לי – היכן טמון העוקץ? איפה הייתה נקודת המפנה? מה היה השינוי הדרמטי שהתיר את הסבך של הקשר?
לגבי היווצרות הבעיה:
לדעתי השבר של אפרת באובדן הציף בזוגיות שלהם את הפער בין הצרכים הרגשיים של אפרת לרגישות של דובי ולהבנה הרגשית שלו כלפיה. פער כזה יכול להיות גם בלי טריגר כ"כ דרמטי.
נכון לגמרי.
לזוגות רבים יש פער דומה, ובדרך כלל הם לומדים לחיות איתו, או שבמשך השנים וביסוס הזוגיות והתקשורת, נעשית גם עבודה והוא מצטמצם.
באשר לתהליך התיקון של דובי ואפרת, ציינתן כמה וכמה נקודות חשובות. ביניהן:
לדעתי אפרת עשתה את עיקר השינוי, יצאה מעצמה ברמה של להשתנות ולהבין שלוותר על הבעת רגשות ספונטנית זה הצעד הנכון.
נראה שהתפנית קרתה אחרי שאפרת הפנימה שדובי לא "כל יכול".
הדברים הללו אכן היו חלק מהתהליך של אפרת, ויש עוד.
יש נקודה אחת יסודית שהולידה את השינוי, ותיכף אפרט, אבל לפני כן עוד משהו:
בשיא הסיפור, אפרת מגיעה למצב שמרוב ייאוש כבר לא אכפת לה. היא עוזבת את הבית ולא עונה לבעלה בטלפון. זה צעד נורא שבאמת עלול להוביל לפירוק הנישואים. מיכל מסבירה את זה לאפרת, אבל אפרת במצוקה עמוקה כל כך, מיואשת ומותשת נפשית עד שהדברים לא נוגעים בה.
היא חלשה, חרדה כולה מהלידה ומהחיים שאחריה, פגועה עד עומק נשמתה מבעלה, מתגעגעת עד כלות לתינוקת שאיבדה. היא כבר לא מאמינה שיכול להיות טוב יותר, וכבר לא נותנת צ'אנס לשום שינוי.
ואז היא מגיעה לכותל. הסליחות מוציאות אותה מהקיפאון הנפשי שנכנסה אליו, ובכל זאת עדיין לא אכפת לה.
היא רק נעשית מודעת לכך שהיא בעצם פוגעת עכשיו בבעלה, ושזה אסור. למרות שהיא פגועה ממנו, ולמרות שאין בה שום רצון להשקיע עוד בנישואים שלהם.
ואז היא מתקשרת אליו.
לא בגלל שום תובנה בשלום בית, אלא רק בידיעה שזה רצון שמים.
לדעתי ההתרחשות הזו משקפת מציאות חיים מדוייקת.
הרבה פעמים קורה ש'לא אכפת'. לא ברמה קיצונית כמו זו של אפרת, אלא פשוט שכעס או עלבון משתלטים על הרצון הטוב, על האחריות שיש לנו כלפי בן הזוג, או ביחס למתבגר שקשה לשאת את ההתנהגות שלו.
בזמנים כאלה התובנות שיודעים נדחקות לצד. הסערה הרגשית חזקה מהם, ורק יראת שמים יכולה לגרום לנו להיזהר בכל זאת מלפגוע.
או, אם פגענו מתוך סערה רגשית – לקחת אחריות, לבקש סליחה ולתקן את הפגיעה.
אם אפרת לא הייתה עושה את הצעד הזה, שנעשה בלי שום תקווה לבנות משהו, אלא רק מתוך רצון לעשות את רצון השם, היא הייתה נשארת לבדה בכותל, ודובי היה נשאר בבית לבדו פגוע עוד יותר. היא כנראה הייתה מגיעה ללידה לבד, ואולי בסופו של דבר הם לא היו מצליחים להתגבר על המשבר הנורא, והבית שלהם היה מתפרק.
גם זה משקף אמת חיים. התורה היא תורה אמת, והיא ניתנה לנו כדי להיטיב לנו. עבודת השם היא זו שיוצקת את היסודות לזוגיות טובה, וגם להצלחה ארוכת טווח באתגרים בחינוך הילדים.
מה השינוי המרכזי שעשתה אפרת כדי להבריא את הזוגיות שלהם? האם היא בעצם הייתה קצת פסיכולוגית של דובי ולמדה להבין מה גורם לו לתמוך בה, ומה גורם לו להתרכז בעצמו ולהגיב בצורה פוגעת?
ימים אחדים לפני הלידה אפרת בקרה את מיכל. היא נתקלה אצלה בספר 'גברים ממאדים ונשים מנוגה', וקלטה פתאום את הדינמיקה ההרסנית הקיימת בחיי הנישואים שלהם:
היא הבינה שבזמן שהיא מבחינתה מנסה ליצור תקשורת ולשתף ברגשות, מה שדובי ששומע הוא שלא טוב לה איתו, שמבחינתה הוא אשם ברגשות הקשים לה.
אפרת קלטה אז את שורש הבעיה בחיי הנישואים שלהם:
נוצרה להם דינמיקה שלילית, בה אפרת לא קיבלה את ההבנה שהיא הייתה זקוקה לה בצורה קריטית, יותר מאשר אישה 'ממוצעת' אחרת, בגלל האובדן הטרגדי של רעות, ואילו בעלה לא קיבל את התחושה הבסיסית שחיונית והכרחית לכל גבר: הידיעה שאשתו מרוצה ממנו, שהוא מצליח להיטיב איתה ושהיא שמחה בחיים איתו.
זו הנקודה שניסיתי להעביר מתחילת הסיפור באמצעות שתי נקודות המבט השונות. יתכן שבעריכה אתן ביטוי חזק עוד יותר לצד של דובי בעניין הזה.
דובי נשא איתו איזשהו אי אמון פנימי ביכולת שלו להיות בעל מיטיב, בגלל מילים שאחותו אמרה לו פעם, שהוא לא 'מספיק רגיש'.
הדבר הזה הוא ספציפי לדובי, אבל לכל בעל יש את הנקודות הרגישות שלו. לכל אחד יש איזושהי פגיעות נסתרת וספק עצמי ביכולת שלו להיות בעל שיודע לעשות טוב לאשתו. הענין הזה קריטי לגבר. אישה עלולה לפגוע במקום הרגיש הזה בלי להעלות בדעתה שהיא פוגעת. הפגיעה הזו היא שגורמת לבעל להתרחק ולהסתגר, כדי להגן על עצמו.
האישה לא מודעת לכך, מה שהיא מרגישה הוא שבעלה מתרחק במקום לתמוך, וכך נוצר מעגל שלילי שמתעצם מיום ליום.
זו אחת הסיבות לכך שמשברים שונים בחיים משליכים על חיי הנישואים, הם מעצימים את ההזדקקות הרגשית של האישה, במקביל יוצרים קושי כזה או אחר אצל הבעל, וכך נוצר מצב שבו הבעל לא מצליח לתת לאישה מה שהיא צריכה, האישה מתאכזבת ממנו ומשדרת את זה אולי גם לא במודע, הוא נכנס למגננה ומתרחק, היא נפגעת, והמעגל השלילי ממשיך ממשיך. מצבים כאלה עלולים להפוך במהירות מקושי למשבר של ממש בנישואים.
וואו! מתאר בדיוק מה שאנחנו חווים אחרי לידה שקטה. חשבתי שזה חריג לעבור קשיים בזוגיות אח"כ ומסתבר שלא. זה אמיתי. תודה שפתחת לנו פתח להבין את המציאות. תודה!!
לידה שקטה היא חוויה של אובדן שהאישה חווה בדרך כלל בעוצמה רבה הרבה יותר מאשר הבעל, וזו עוד סיבה לקושי זוגי.
ונכון, למרבה הצער, לא נדיר בכלל שבעקבות הלידה השקטה נוצר קושי בנישואים, אולי נדיר אם לא נוצר קושי. נהייתי מודעת לכך עוד יותר בעקבות כמה וכמה תגובות שקבלתי באישי.
אפרת הבינה את כל זה, אבל ההבנה מרככת רק במעט את הפגיעה. היא הרגישה מותשת ומרוקנת מכוחות מכדי שוב להתאמץ לעשות שינוי, וקיוותה שאחרי הלידה יהיה את הזמן והכוח לנסות שוב לתקן את הקשר.
ימים אחדים אחר כך דובי גילה שהיא הסתירה ממנו את החיפושים אחרי הקבר, והיא גילתה שהוא הסתיר ממנה את תעודת הפטירה. כאשר בלהט הרגשות שלו הוא אמר מילים קשות שפגעו בנקודה הכי כאובה אצלה. היא נשברה ועזבה את הבית.
לגבי נקודת השבר של אפרת בלילה של לפני הלידה, הצעד המעשי אמנם קיצוני, אבל הוא רק מעיד על עוצמת הסבל של אפרת, ביחס לסבל שלה ההתנהגות מובנת לחלוטין.
גם אני חושבת כך. זהו צעד קיצוני ונורא שאסור לעשות גם בזמן מצוקה. אבל אפרת הייתה במצב נפשי שהיא לא בחרה בו, זו הייתה תגובה אינסטינקטיבית שנבעה מתוך סוג של קריסה נפשית.
דובי נשאר בבית, פגוע עד עמקי נשמתו, ובצדק רב.
כשדובי הגיע לכותל, אחרי שאפרת יצאה בעקבותיו מעזרת נשים, הוא ציפה שהיא תחזור איתו הביתה, ושהם יניחו בצד מה שקרה.
מבחינתו זו הייתה עבודת המידות ומחילה, לפחות זמנית, על פגיעה עמוקה שהיא פגעה בו.
מבחינתה, הציפיה שלו שהיא תחזור איתו הביתה בלי לפתור את הקונפליקט, היה דבר שהיא לא מסוגלת אליו. היה לה ברור שאם תכריח את עצמה להיענות בכל זאת, המשבר ביניהם יעמיק.
אני חושבת שאחד המסרים הגדולים שקצת נבלע וכדאי שיצא מהסיפור הזה זה שהאישה, במקומה, עם היכולת הרגשית הגבוהה שלה, האינטליגנציה הזו שרב הגברים לא ניחנו בה, יש לה תפקיד מפתח ביחס הזוגי, ממש חכמת נשים בנתה ביתה! לקלוט שהגבר צריך המון הדרכה איך לתת לה את הצרכים שלה.. דרך שיח פתוח, נעים ומכבד, שזוכר שהגבר הוא מכוכב אחר, ולא חלילה אטום ורע…
הבינה היתרה של האישה היא אכן סוג של תבונה רגשית שמיוחדת לנשים.
זה לא אומר שנשים טובות יותר, אלא שיש להן כלי חזק ביד. (לפעמים הכלי הזה משמש לרע, למניפולציות ולשליטה רגשית בזולת.)
מרגע המשבר בכותל, אפרת עשתה כל מה שהיא יכלה כדי להתחיל וליצור מעגל חיובי ביניהם. היא כבר ידעה שמה שתוקע את התקשורת, זו העובדה שכשהיא מבקשת הבנה, דובי שומע ביקורת. אז היא התאמצה לדבר באופן אחר.
זה דרש ממנה מאמץ על. כי בשלב ההוא כבר נערמו בינה לבין דובי כל כך הרבה רגשות קשים, וביקורת, ומצוקה של חודשים שהודחקה והרחיקה. ודובי מבחינתו היה כעוס ופגוע ופחות פתוח לתקשורת – וגם כן בצדק מוחלט, מהצד שלו.
אפרת גם לא הרגישה טוב, פיזית, והייתה צריכה להתעלות על עצמה כדי לשים את הרגשות הקשים שלה בצד, ולנסות לגשר מתוך אמון כן (ומוצדק!) ברצון של דובי להיות טוב כלפיה, ולהתקרב ולהגיע להבנה, והיא באמת עשתה זאת.
זו הייתה נקודת המפנה השנייה במשבר שביניהם. המאמצים הללו הולידו את שיחת הפיוס בכותל. (שיחה בה אפרת התעקשה גם על המקום שיש לתת גם לאופן בו היא חוותה את התקופה הקשה ביניהם, ובצדק רב, כמובן. אם רוצים להגיע לשלום – צריך שיהיה מקום לתחושות של כל צד.)
אחר כך הייתה התקופה של אחרי הלידה, שבה שוב עיקר המאמצים של אפרת היו שוב סביב הציר הזה: לתת לדובי את המקום של הבעל שמעניק לה. להוקיר כל נתינה שלו ולהיזהר מביקורת על דברים שלגביהם היא אינה שבעת רצון. ויחד עם זאת גם לשתף אותו ברגשות, אבל תמיד מתוך זהירות גדולה שלא לעבור את הגבול של מה שהוא יכול להכיל, כדי שלא ייוצר שבו הוא שוב לא יגיב באופן חיובי.
זה לא נקרא לאחות. אולי הפסקת אש.
התגובה הזו הגיעה אחרי אחד הפרקים שתארו את השבועות המורכבים הללו.
יש אמת בהסתייגות שעולה מהתגובה הזו, כי זהירות גדולה כל כך בכל מילה ותגובה, היא גם סוג של מרחק.
אבל כאן מדובר בזמן של משבר. בתקופות כאלה לפעמים אין ברירה אלא לוותר על הטבעיות של התקשורת, ולהיות זהירים במיוחד.
וגם בלתי נמנע שלפעמים יקרה מה שקרה בסיפור: הרגשות החסומים של אפרת הגיעו לקצה, ונוצר עימות.
מיכל אמרה לאפרת שדברים כאלה קורים, ושהשאלה החשובה היא מה עושים איתם אחר כך. זה נכון. כשאנשים לוקחים ברצינות את המחויבות שלהם לבן הזוג ולבניית קשר טוב, וכשיש בסיס בריא, אפשר גם לתקן טעויות ולהתקדם הלאה.
בשלב הזה אפרת עשתה חושבים עם עצמה, וניסתה להבין שוב מהו הדבר שחסר כדי שהקשר שלה עם דובי יעמיק ויתחזק והנישואים באמת יעלו על דרך המלך.
דובי, במצב הרגיש שלו, לא הצליח לעזור לה רגשית, אלא רק לעזור לה טכנית כמו להכין ארוחת בוקר, או לעזור לה עם התינוק ידידיה, והנתינה הזאת היא זו שחיברה ביניהם – היא למדה לבקש ולקבל את הטכני שלו, והוא למד לתת, אבל רק מה שהוא מסוגל, וזה נתן לו כוח. הוא חווה את ההישענות שלה בנתינה שלו, ומשם הוא הצליח להתחבר לרגשות שלה, ולעשות את הצעד שהיה הכי קשה עבורו.
אני חושבת שמה שעזר לאפרת בשינוי, היה המוכנות שלה לבקש בפה מלא תמיכה מדובי. גבר רוצה לתמוך באשתו ומאוים כשהיא מתלוננת. ברגע שהיא בקשה תמיכה ולא התלוננה שהוא לא מספיק תומך – הוא קיבל את הביטחון במקום שהוא תופס בחיים של אשתו. ואז הוא התגייס מכל הלב לספק לה את הצורך שלה.
אפרת עשתה משהו 'קטן', היא בקשה ארוחת בוקר.
זה באמת היה דבר קטן?
יום לפני כן דובי הכין לעצמו סנדוויץ' ויצא מהבית ברוגז, אחרי עימות.
הוא לא העלה בדעתו שמתבקש לשים לב אם לאשתו היולדת יש מה לאכול. אפרת הפגועה נשארה לבד, מטופלת בתינוק בוכה, ומתקשה גם טכנית להסתדר. היא הצליחה לקחת פה ושם רק כמה קרקרים לאכול.
כדי להגיע למחרת למצב שבו היא מבקשת בנעימות ארוחת בוקר. היא הייתה צריכה להסביר לעצמה שדובי מן הסתם באמת לא שם לב לצורך הזה בעזרה, לנקות את הטרוניה מהלב, לבקש בצורה 'חלקה' ומתחשבת, וגם להשאיר מקום לסירוב. (היא שאלה את דובי אם הוא ממהר, וכך מנעה מהבקשה להפוך לדרישה.)
אחר כך היא גם הוקירה את הנתינה שלו, ספרה לו עד כמה עזר לה.
כל זה דורש עבודה על המידות.
בסוף הפרק הזה דובי הציע לאפרת שהוא יעלה איתה אל הקבר.
לא מסתדר לי שתפנית כל כך גדולה נעשית בחמש שניות.
ממש ממש לא תפנית מהירה! בפרק הקודם אפרת נשארה בבית ועשתה עם עצמה חושבים, היא כבר במקום אחר שרואה את דובי הרבה מעבר. הכי מציאותי שהם מה שקורה, התהליך שמתרקם מדהים, עדיין המון חשיבה סביב הדיבורים ביניהם, יש יותר הבנה והכלה, והכל מתרחש לאט לאט, ממש ממש כמו במציאות!
מה לעשות עוד שניה פסח, והספר צריך גם עריכה… מזרזים עניינים ודובי עובר תהליך קצר 
אין מציאות שעוד אתמול היה לדובי אלרגיה לכל הדבר הזה עם הקבר והיום הוא מסכים לעלות ועכשיו בלי שום בעיה בלי לעכל את זה…
האמת שבכתיבת הפרק ההוא שיערתי שחלק מהקוראות יראה שהסיום מהיר או מאולץ במקצת, אבל חשבתי שהוא נכון. זאת אומרת, שאם הסיפור אכן היה קורה במציאות, בנקודת הזמן הזו דובי אכן היה מציע ששניהם יעלו יחד לקבר.
ואסביר:
התהליך התקדם בהדרגה לאורך כמה וכמה פרקים.
הדבר שדחף את דובי מעשית להציע לעלות לקבר – הייתה ארוחת הבוקר.
כשאפרת ישבה לאכול עם דובי, היא חשבה שהוא 'נינוח כפי שלא נראה זמן רב.'
גם בפעם הזו אפרת לא ממש קלטה את הרגשות של דובי, היא לא ידעה עד כמה השפיעה עליו.
כשאפרת בקשה ממנו בפשטות ובנעימות ארוחת בוקר, דובי שמע בין המילים 'אני יודעת שאתה רוצה לתת לי. רגוע לי איתך ונוח לבקש ממך.'
כשהיא סיפרה לו תוך כדי הארוחה כמה נחמד לה שהוא הכין, הוא שמע 'שמח לי איתך, טוב לי איתך, אתה יודע לתת לי מה שאני צריכה.'
אלו רק מעשים קטנים, ורק כמה מילים. אבל מילים הן אלה שפוגעות ומרסקות מערכות יחסים, ומילים הן אלה שבונות. זו מציאות החיים.
התייחסתי כאן לכל האורך לתהליך כפי שהוא היה מצידה של אפרת, כי זו שהניעה את השינוי. דובי מצידו גם כן עשה מאמץ גדול, ועבד על עצמו, אבל התפיסה הפנימית שלו לא השתנתה בהרבה. השינוי בגישה שלו לאפרת, נבע כמעט בכל שלב בתגובה לצעד ראשון שלה. הוא כמעט לא לקח יוזמה מעצמו, עד לפרק האחרון.
רק אז, כשכבר התבסס בדובי הבטחון ביכולת שלו להענות לצורך של אפרת ולהיות בעל טוב בשבילה, הוא לקח יוזמה והציע ללכת לקבר.
עד לנקודת הזמן הזו דובי חשב שהבעיה בנישואים שלהם נעוצה באפרת. יהיה מי שיגיד שנכון, הפתרון היה צריך להגיע מצידה של אפרת. מישהו אחר יטען שהבעיה נבעה מהאופי של דובי, הבטוח מדי בעצמו, שלישי יאמר שזו שיפוטיות או אטימות, ורביעי יחשוב שאי הבנה כזו היא אופיינית לגברים ושדובי איננו אשם בכך.
אם דובי היה אדם אמיתי, מה הייתה האמת?
אני בספק האם מישהו יכול לתת תשובה חד משמעית.
כדי להיות זה שיתחיל את השינוי, דובי היה צריך קודם כל להבין ששלום הבית שלהם תלוי בו לא פחות מאשר באפרת, ושהוא צריך לבדוק שוב את צורת החשיבה שלו על הבעיה.
אחר כך הוא היה צריך לשים בצד את הרגשות הפגועים, ולעשות מאמץ אמיתי כדי להבין את אפרת וללמוד איך לתמוך בה. ייתכן שדובי היה זקוק לעזרה של איש מקצוע כדי להיות מסוגל לכך, ואולי אם הדברים היו מגיעים לקצוות קשים יותר, דובי אכן היה מגיע בסופו של דבר לייעוץ או טיפול.
ושוב בנוגע להסתייגות הזו:
אין מציאות שעוד אתמול היה לדובי אלרגיה לכל הדבר הזה עם הקבר והיום הוא מסכים לעלות ועכשיו בלי שום בעיה בלי לעכל את זה…
דובי לא חשב לפני כן לעומק על ענין הקבר, הוא דחה את הרעיון על הסף שוב ושוב, כי הוא חווה את הרצון של אפרת לעלות לקבר בתור שקיעה במצוקה, בתור עוד משהו שמרחיק אותה ממנו, ולעיתים גם כחלק מהאשמה שלה כלפיו.
האמון המחודש של אפרת בלילה שלפני הלידה ובשבועות שאחר כך השפיעו עליו באופן עמוק. בבוקר שבו מסתיים הסיפור, הנינוחות והקבלה של אפרת, פתחו לו מקום חדש בנפש. הוא קיבל בטחון ביכולת שלו להיטיב עם אפרת, ולכן השתוקק להיענות לצרכים שלה, רצה לתת ולעזור.
כך נולד הרצון שלו לעזור לה בדבר שהוא ידע שהיא מצפה לו יותר מכל: ההליכה המשותפת לקבר של התינוקת.
מה שנכתב כאן בתגובה, שדובי לא היה בשל לעכל את העלייה לקבר, הוא נכון. דובי לא באמת היה מוכן נפשית לכך. הוא יצא עם אפרת לבית העלמין – בשבילה. מתוך מוכנות לעשות למענה כל מה שהוא יכול, לכן בדרך לבית העלמין אכן צפו אצלו הרתיעה והרצון להתרחק.
כל פרק נקרא בשקיקה, כל תיאור כל כך מדויק, אמיתי. אבל הכי הכי זה הפרק האחרון. הפרידה שלהם מרעות, אפרת בדרך יותר מעורבת וקרובה, ודובי במין איפוק. זה פשוט מיוחד איך שהצלחת בעדינות לגעת במקומות הכואבים האלה. אני נזכרת איך שעד שלא עברתי את השלב הזה – האבל כאילו לא יכל לנוח. הוא מציף ומציק ומזכיר את עצמו דווקא במקומות הכי לא מתאימים. גם דובי וגם אפרת עשו פה תהליך מדהים. למדו להכיר את עצמם בכל מיני מצבים, וכן להכיל את השני גם כשהוא מגיב בצורה שונה ממה שציפיתי.
תודה למי שכתבה את זה, ולכל הנשים האחרות שאיבדו ילד בעצמן, והגיבו באופן דומה באתר או במייל. מחזק לדעת שמי שעברה בעצמה התחברה למה שתואר בסיפור.
ברור שהם עשו כברת דרך משמעותית אך עדיין מדיבור מאד כללי ומהוסס על הילדה והאובדן, הם עושים מעבר חד ומדברים על הליכה לקבר! זה פער בעיניי… הייתי מחכה שהם קודם יפתחו בצורה הכי גלויה את הרגשות שלהם סביב הטראומה, ומומלץ בעזרת אנשי מקצוע נכונים. וכך בסופו של דבר הרצון לעלות לקבר לא יבוא רק מצד אפרת אלא דובי עצמו ירגיש שהוא עושה זאת בשביל הנפש שלו, זו הרי גם הילדה שלו… ולא רק בשביל לדאוג לרצות את אפרת, ומניסיון (כואב מאד), זה אפשרי – גם הבעל יכול להגיע לתובנה הזאת!
ברור שהתהליך שמתואר כאן בתגובה הוא רצוי יותר לכתחילה. אבל לכל אחד ולכל זוג יש את התהליך שלו ואת האופן שבו הוא עובר אותו. הסיפור מתאר את החיים של דובי ושל אפרת, כפי שהם בעיני.
גם עכשיו לדעתי התפקיד של דובי הוא להסביר לאפרת שקשה לו לדבר על התינוקת וההדחקה זאת הצורה שלו להתמודד עם האבל.
אני לא חושבת שדובי מסוגל לזה. הוא אפילו לא ממש אומר לעצמו שההדחקה היא הדרך שלו להתמודד עם אבל. הוא לא ברמת מודעות כזו.
אהבתי את המשפט: זה לא לוותר לו, זה לוותר עליו. משפט כל כך חכם!
אעביר את המחמאה לאפרת 
ואני רוצה גם להוסיף – הבחירה לבקש מדובי לעלות יחד לקבר הייתה דבר חכם אינדיבידואלית לאפרת. אצל אישה אחרת הדבר הנכון יכול להיות לעלות לקבר בלי לשתף את בעלה, או לספר לו שהיא עולה, וללכת לבד, ועוד. (וכמובן, גם ההחלטה לעלות לקבר לא נכונה בשביל כל אחת.)
הבחירה שתמיד נכונה היא להימנע ככל היותר מהדחקת רגשות קשים כלפי בן הזוג, אלא לחפש דרך לבנות את הקשר מבפנים, ולחזק ללא הרף את הערוץ של קבלה מהבעל בקשר.
כל כך חבל, יש לי דמעות בעיניים. זה כל כך חבל שזוג לא מדבר את המינימום של המינימום. למה דובי צריך לחשוב לעצמו 'אם רק הייתה יודעת כמה חיוך שלה שווה.' לא חבל שהוא לא אומר לה את זה בקול? זה היה מחבר ומקרב ביניהם פי אלף מכל הזהירויות. אותו דבר, שאפרת חושבת לעצמה: 'זה בגלל שקשה לו. אל תכעסי.'
הוא לא באמת יכול להבין מה שהיא מרגישה, אבל הוא כן רוצה שיהיה לה טוב. למה היא לא אומרת לו במילים פשוטות שהיא מבינה שהוא רוצה שיהיה לה טוב, אבל אין לו כ"כ איך להבין לעומק את עוצמת ההרגשה שלה בתור אישה? אני אומרת את זה המון פעמים לבעלי – אל תתווכח עם הרגשות של נשים, מתוך הבנה של שנינו, שהרגשה של אישה זה משהו שמושפע מהורמונים/ מה יגידו/ כל דבר אחר הכי הזוי שיש. למה אין ביניהם פתיחות, הידברות, הבנה הדדית. שיחה אחת מעומק הלב על נושא התינוקת שנפטרה אולי תעלה לדובי את החום ליום יומיים, אבל זה יפתור כ"כ הרבה אי הבנות וחיכוכים ביניהם – בסך הכל זוג טוב שלא סובל מבעיה נפשית או משהו כזה. חבל.
נהניתי ממה שכתבת כאן… למעשה, יש הבדלים משמעותיים ברמות תקשורת בין אנשים, ובהתאם לכך גם הציפיות שלהם מאחרים, או מדמויות בסיפור.
העברת את דובי ואפרת תהליך מדהים, אבל הפריע לי שאפרת לא סיפרה לו שהיא מרגישה שהוא אטום לפעמים.
דובי מסוגל לשמוע אמירה כזו ולהגיב עליה באופן חיובי?
כמה מאתנו יכולים?
צריך יכולת אישית גבוהה מאד ומידות טובות במיוחד כדי להיות מסוגלים לשמוע שמישהו אומר לנו שלהרגשתו אנחנו אטומים, להקשיב, לנסות להבין אותו, ולהגיב בצורה חיובית.
נכון שאחרי משבר בנישואים סביר שיהיה צורך רגשי לפרוק את הרגשות המורכבים יותר, אבל כשהבניה היא זהירה, והכל עדיין מורכב, באמת אי אפשר לומר הכל. ככל שנוצרת קרבה ובסיס חזק יותר, אפשר לנסות לחלוק גם את הרגשות הקשים מתקופת המשבר. יתכן גם שיש דברים שאף פעם לא יהיה אפשר לומר.
לנשים שיש להן צורך חזק לשתף ברגשות ולהגיע להבנה – זה קשה. ובכל אופן זה בסדר ונורמלי שלא תמיד יהיה אפשר לומר כל דבר ולקבל הבנה לכל תחושה. כמו שכתבה מישהי:
תמיד צריך זהירות ורגישות מה מתאים לדבר, ואיך ומתי. זה לא אומר שלא חיים טוב. הפוך, זה מראה על התחשבות.
לגבי השאלה מדוע לא נתתי לדובי ולאפרת להבין יותר זה את זו בסיומו של הסיפור, התשובה היא פשוטה: סופר לא אמור לשלוט בדמויות שלו, אלא לבחור אותן לכתחילה, ואחר כך לחקור את העולם שלהן תוך כדי התפתחות הסיפור.
במילים אחרות: הסיפור הוא אינו מודל אידיאלי לחיקוי, אלא הסיפור של דובי ואפרת. התפקיד שלי כסופרת הוא לחתור ככל האפשר לאמת סיפורית.
בעיני, בסיומו של הסיפור דובי ואפרת הגיעו לרמת תקשורת שבשבילם כרגע היא המקסימום האפשרי.
הייתי מצפה לאיזשהו שיח ביניהם על התקופה הזו, על הרגשות של כל אחד בנוגע למצב. שדובי יגיע ממקום שרוצה בטובתה באמת, וינסה להבין מה יעזור לה, ולא שרק יכלא את המחשבות שלו וינסה לרצות אותה כדי שלא תחזור למצב רוח הרע שלה ויגיעו למצב הקודם. ואפרת – היא כל הזמן חוזרת ואומרת לו כמה שהיה חשוב לה שיבוא איתה וכו', אבל לא מסבירה לו את הרגשות שלה. למה זה היה חשוב לה, מה זה נותן לה, ולא מנסה להבין כמה התגברות זה דורש ממנו. גם בסוף הפרק, כשהיא מבקשת שרעות תישאר חלק מהחיים שלהם, דובי חושב לעצמו שהכוונה היא להסתובב סביב האסון כל היום, כי בעיניו התזכורת שלה זה אסון. אבל חסרה לו ההסבר מאפרת שכשרעות תהיה חלק מהשיח היומיומי זה יקל עליה וכבר לא ירגיש לה כאסון…
בגדול – אני חושבת שהיה מוסיף אם כל אחד מצידו היה מבין (לבד או באמצעות שיח פתוח ביניהם) כמה השני רצה לבוא לקראתו, כמה מאמצים כל אחד עשה וכמה הם פשוט שונים ולכן מפרשים סיטואציות בצורה שונה. זה גם מחדד את הנקודה שכל משבר בין בני זוג יכול להביא דווקא להבנה חדשה וחיזוק הקשרים…
תקשורת היא דבר שמתפתח ביחד עם העמקת הקשר. כשהזוגיות יציבה, יש מקום וכבוד לכל אחד מבני הזוג, ויש גם השקעה תמידית בחיי הנישואים, אז התקשורת מעמיקה והקשר מתחזק משנה לשנה. כך שדברים שכרגע הם מחוץ למסוגלות של דובי ואפרת, יתכן מאד שיתפתחו וישתנו עם השנים.
בסך הכל דובי ואפרת הם עדיין זוג צעיר שלא הספיק לבסס את הזוגיות שלו לפני האסון. וכמו שנכתב כאן בתגובה שלהלן, משבר יכול להביא להבנה חדשה, לא בסתירה שהדרך לשם קשה. ההבנה החדשה צומחת מתוך עבודה ומאמץ בזמן הקושי.
אני חשה שפשוט נולד בדובי משהו חדש, שלא היה קודם ולא היה יכול להגיע אליו לעולם, אילולי הדרך שעברו עד כאן!!! דווקא הנחישות שלו, למרות ועל אף, הוכיחה לאפרת עד כמה היא חשובה לו, עד כמה הוא מוכן להקריב בשבילה. זה פתח בליבה הבנה לקושי שלו והערכה עמוקה כלפיו!!! סגירת המעגל בצורה כ"כ מיוחדת, עם הבנה והכלה של כל אחד את רעהו, מובילה אותם לדרך חדשה ומיוחדת! לחיי נישואין מאושרים! לניקוי הרגשות השליליים שנצברו בדרך וללבבות חדשים, נקיים, וקרובים כ"כ!!! מתוך השבר הנורא וחוסר ההבנה, הובלת אותם ביד אמונה, (מלשון אומנות!) בדרך חתחתים – אל אושר מופלא של קשר חזק, איתן ויציב, קשר אמיתי עמוק ומיוחד, שלא כל זוג זוכה לו!!!
בתור אחת שחוותה לידה שקטה חייבת לומר, שבהחלט החוויה הזו יכולה לתרום למקום הזוגי מאד. אפרת ודובי עשו את התהליך מדהים! היה ניכר עליהם התהליך בכל פרט. ולדעתי הוא היה מדויק. אני חושבת שהם לעולם לא יכלו להגיע לעומק כזה של קשר לולי הניסיון הזה שקיבלו. זה פשוט עימת אותם עם מקום אמיתי בנישואין בשלב די מוקדם של חיי הנישואין.
גם אני חושבת כך…
בהכרח שבהמשך הדרך יהיו להם עוד משברים פה ושם. כל בניה חדשה כוללת בדרך גם נפילות. אם לא מנסים להילחם במה שלא בשליטתנו, אלא רק להמשיך ולעשות את הטוב שאנחנו יכולים, ואם נותנים שוב ושוב מקום גם לעצמנו וגם לבן הזוג, אז בסייעתא דשמיא הקשר מתחזק ולא הפוך.
יש משהו מדהים בעבודה האישית שכל אחד מהם מתאמץ ומתגבר בשביל האחר, עבודת המידות. זה מלמד המון!
אני דומעת עם אפרת והמשפחה הקרובה והאוהבת שלה… כל כך כיף להרגיש את הסוף האוטנטי והמחבר שלהם, איך לא ויתרו והלכו עד הסוף יחד, לא נתנו למחסומים לעצור את הביחד שלהם…!
התגובות הללו מתמצתות את הנקודה העיקרית שבסופו של דבר הביאו את דובי ואפרת לקרבה ולחיבור. שניהם נשארו נאמנים זה לזה גם בימים קשים, ושניהם לא ויתרו, כל אחד מהמקום שלו ולפי היכולת שלו, וחפשו את הדרך.
בסיפור רואים באופן הכי מדויק שהילד הבא הוא לא במקום מה שאיבדנו, הוא מנחם ומרפא… אך האובדן הוא אובדן וחייב לתת לו את המקום שלו בבית, בשיח, במשפחה ובצורה הכי גלויה ומשוחררת. זו רק דעתי:)
רוצה רק לציין שיש חשיבות גדולה לעבד את האבל וללמוד לגדול ממנו ולהמשיך ממנו הלאה. יש פעמים שההורים מנציחים את האבל ובונים את חיי המשפחה עליו, הילדים בבית חיים בצל אבדן של מישהו שכלל לא הכירו. יש מקרים כאלו והדבר יוצר קושי גדול ל"אחים השכולים" שמעולם לא פגשו את התינוקת… חובה לקבל טיפול, לדעת לשים את האבל במקום הנכון – לא להדחיק, לא להכחיש או להתעלם, אלא לעבד ולדעת להמשיך.
נקודות חשובות, ותודה למגיבות.
ברמת הקשר שדובי ואפרת הגיעו אליה, יש להם כבר יכולת כדי להתחיל לעבד גם את האבל ביחד, ולמצוא בהדרגה את הדרך שלהם לקיים את הזיכרון של רעות באופן הנכון בשבילם ובשביל המשפחה שהם מקימים.
הסיפור כאן מצליח להדגיש את הצורך להבין את המניע של השני לכל דיבור ומעשה, ומראה כמה זה קריטי בנישואים… הצלחת לשרטט את ההבדל בין קשר עמוק בזוגיות לקשר שטחי ללא רבדים פנימיים. ולהוכיח שתמיד זה אפשרי. גם במצבי קיצון…
דובי ואפרת אכן הגיעו למצב קיצוני מבחינת זה שחיי הנישואים שלהם כבר היו בסיכון ממשי.
מבחינות אחרות המצב שלהם היה רחוק מקיצוניות. שניהם אנשים נורמטיביים, ערכיים, בריאים בנפשם, ובעלי נכונות להתאמץ. שניהם גם רואים את הזולת. דובי לא באמת אטום, גם אם מתוך טעות בגישה הוא יצר מצוקה קשה כזו אצל אפרת. ואפרת מצידה לא התכוונה לשאוב אותו נפשית ולפגוע ברגשותיו, גם אם היו תקופות שבהן מתוך המצוקה העמוקה שלה זה מה שהיא עשתה.
אי אפשר לסיים בלי לומר שוב תודה למי שהכל ממנו, על סייעתא דשמיא מיוחדת שקבלתי לאורך הכתיבה של הסיפור המורכב הזה.
מחכה כבר לסיפור הבא מתי הוא אמור להתחיל?
לפני פסח, בעזרת השם.
מחכה בקוצר רוח לסיפור החדש בתקווה שיהיה מרענן קצת יותר ופחות מותח ומרגש כמו זה הנוכחי
הסיפור הבא עוסק בקונפליקט משפחתי מסוג שונה, וכתוב בסגנון קצת אחר. על השאלה אם יהיה מרענן, מותח או מרגש, הקוראות הן אלה שיצטרכו לענות…
אז שלום לכן בינתיים.
ותודה על המעורבות שלכן. תרמתן המון.
שרי.
! תציצי בעמוד הקופונים שלנו, ולכי להתפנק לחג : )
