במשאל קליל וזריז, בקרב מרבית המשפחות הברוכות והיקרות של עם ישראל, מתברר, שרוב רובם של העימותים, החיכוכים והקונפליקטים עם הילדים בבית, יושבים על משבצת הסדר, הניקיון והתפקוד היומיומי "תשים את הגרביים בכביסה! תלכי להדיח כלים, כמה פעמים אמרתי לא להשאיר נעליים במקלחת? תאספי את המחברות לילקוט! את לא מוצאת כלום כי החדר שלך הפוך!" ושאר פנינים המשותפות לכל הבתים כולם.
ובצדק. בית הוא משק שיתופי, אנחנו צריכות שיתופי פעולה שיאפשרו את הזרימה ואת התפקוד היומיומי וכולם חייבים לשאת בעול! בגיל הצעיר זה יותר בשביל החינוך וההרגלים, ובגיל הבוגר, זוהי דרישה לגיטימית לשותפות הוגנת ("זה לא בית מלון").
אלא שכאן נכנסת האווירה לסיפור. פעמים רבות, העימותים על הסדר הניקיון והשותפות הזו, מגיעים למתחים, חיכוכים והעכרת היחסים עם ההורים, בזמן שאנחנו כל כך צריכים את הערוץ הפתוח והידידותי עם ילדינו. הורים רבים אינם מצליחים לצאת ממעגל המתח שנוצר בעקבות סירוב של ילדים או התעלמותם מדרישות ההורים, והם מגיבים בסנקציות שמביאות מרמור וריחוק מצד הילד, או שהם מוותרים אך נותרים בעצמם ממורמרים ומרוחקים.
כבר הכברנו במילים על חשיבותה של מערכת היחסים המיטיבה לכל יעד חינוכי ובעיקר רוחני, מרבית הנושרים והנושרות שפגשתי לאורך השנים חוו מערכת יחסים מתוחה ומורכבת עם ההורים, מאבקי כוח וכיפופי ידיים שיצרו נתק בלתי הפיך, ולכולנו, כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, יש חלום מתוק על בית שהוא חממה, רגוע ומכיל, שנעים לחזור אליו ולהתגורר בו. יש כאלה שאינם מעזים כבר לחלום אותו, אבל אם את מאלה שעדיין שואפים אליו ועדיין הוגים בו, את ודאי שואלת את עצמך איך עושים זאת? איך מחזיקים את החבל בשני קצותיו? איך משלבים בין שני הצרכים הבסיסיים הללו: סדר ניקיון ותפקוד, (הפעלת ילדים סרבנים) לבין אוירה נעימה וחברית (גם כשיש קונפליקטים)?
לצורך הבהרת הכלי הבא, נעצור לחשוב לרגע: מה נותן לאמא כוח לקום באמצע הלילה בשיא העייפות לתינוק הבוכה? מה משאיר אותה עם עיניים פקוחות באישון לילה להכין תלבושת בגדים ושאר ארגונים לבוקר המחרת? מאיפה שואבים עודף אנרגיה לעמידת רגליים ממושכת במטבח להכנת שבת טעימה? ולמה את מתרוצצת סביב הילדים 24/7 לוקחת לרופא? לאבחון? לבדיקה? לגן וחזרה? מארחת חברים, מוציאה לגינה, מבשלת מסדרת, מכבסת, מלבישה, מספרת? מקשיבה? משכיבה? ועוד ועוד (יכלה הדף ולא יכלו הפעולות) תשובה אחת לכל השאלות הללו ולעוד רבות כמותן: הכל בראש! בסוף כל שרשרת ההסברים שלנו, עומדת אמונה חשובה וערכית עד מאוד עבורנו, שבשלה אנחנו בוחרות לעשות הכל ולהתאמץ מעל ומעבר, לא די בכך שהדבר עצמו צריך להיות חשוב לי, אני גם יודעת שזה התפקיד שלי!
תפקיד הוא מילת קסם, שאם הצלחת להשתייך אליו, בהכרה פנימית ובחיבור מלא, הוא מתניע אותך גם ברגעים הכי קשים והכי בלתי אפשריים (הצלחה אמיתית בחינוך היא כשילד מאמץ לעצמו תפקיד באופן כזה).
הכרתי מורה חרדתית עד אימה, שכל דבר שזז מצליח להפחיד אותה, הפחד אצלה מתבטא פיזית בכל מיני צורות לא נעימות אפילו מביישות, חיוורון, רעד ועוד. באופן מפתיע היא גם רכזת הטיולים המוכשרת ביותר וגם האחראית ביותר (זה החלק התועלתי של החרדה), והיא יודעת לארגן לעצמה בכל טיול שכולל קצת מתח, אפשרות להישאר מחוץ לתחום (היא ממתינה עם הבנות שלא עולות, היא מגיעה עם האוטובוס לסוף המסלול וכו'…). באחד המחנות איתרע מזלה, והיא מצאה את עצמה נאלצה לעלות על הרכבל עם קבוצת תלמידות, שלא על פי התוכנית המקורית, מאידך, הוטב מזלה והיו בקבוצה בנות שפחדו מאוד מהאטרקציה הנוכחית. האוטובוסים כבר יצאו לדרכם, ולא הייתה דרך חלופית, הן נאלצו לעלות לרכבל! ואיתה! היא מספרת בתדהמה בלתי נתפסת, איך לא הכירה את עצמה בתפקוד יוצא מן הכלל של זרימה וקלילות, הומור ובטחון! כאילו, כוח חיצוני השתלט עליה הטמין את החרדה וכל תסמיניה אי שם בעומק הלב, והפעיל אותה ברמה הכי טבעית, היא תחזקה את האווירה ונתנה אומץ לכל התלמידות החרדות שהתקבצו סביבה – לכוח הזה קוראים תפקיד!
הוא זה שעוזר לאמא סובלת, להניח את דאגותיה בצד, את כאבה הפיזי והנפשי, לחייך לילדים, להתמקד בהם ובצרכים שלהם כאילו מכאוביה אינם קיימים, התפקיד הוא זה שנותן לנו כוח לכבוש תגובות טבעיות ולהתנהג באצילות ובהכלה מול לקוחות זועפים ותוקפניים, הוא נותן כוח למורה להגיב באיפוק מול תלמידה מתחצפת, והוא מתניע התנהגויות שמונעות מהערך של "קידוש ה'" גם בסיטואציות מורכבות ובקונפליקטים מקוממים. הבחירה שלנו בהתנהגות מסוימת מושפעת מהעדיפות שנתנו לצורך אחד לעומת צורך אחר, אמא רעבה, מסוגלת לשים את הצורך שלה באוכל כרגע בצד, להאכיל קודם את הילדים ואז לתת מענה לצורך של הרעב, מוכרן נזוף מסוגל לשים את הצורך שלו בכבוד בצד ולענות בסבלנות ובהכלה, כי הוא מעדיף את הצורך שלו בקידום מקצועי (כבוד גדול יותר?) או בפרנסה. ומי שעוסק בקירוב, מסוגל להעדיף את הצורך שלו בחיבור ערכי (משמעות) לבין הצורך שלו בחיבור חברתי (להיות חלק, להתנהג כמו). זו המשמעות של להיות "בתפקיד".
אם ראיתם נותן שירות שאינו מגיב יפה ללקוח, זה משום שהעניין הזה אינו מופיע אצלו בהגדרת התפקיד! אם ראיתם שומר מצוות ש"מבייש את הפירמה" – זה משום שאין לו בתודעת התפקיד שלו את מושג קידוש ה' (שיהא שם שמים מתאהב על ידך), אם ראית אמא שבצוק העיתים נגררה לעימות על תפקוד בבית, קונפליקט שהעכיר את האווירה, זה משום שהגדרת התפקיד שלה מטושטשת ואינה ברורה דיה. היא קודם כל מנהלת משק בית ורק אחר כך היא אשת חינוך! אולי היא קודם צריכה סדר או הוגנות ורק אחר כך היא אשת חינוך. כאשר בהגדרת התפקיד שלנו האווירה הטובה בבית תהיה מטרת על ויעד מרכזי, נהיה בטוחים שזה התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים, נהיה משוכנעים כמה הנתון הזה קריטי בחינוך של ימינו, כעוגן מרכזי בפני כל פורענות, וכל שאר העניינים יהיו מטרות משנה ואמצעים להשיג את מטרת העל, אנחנו נצליח להזיז בקלות הצידה צרכים חשובים מאוד מפני צרכים חשובים עוד יותר!
מובן שאין צורך לבחור בין השניים וניתן להחזיק באיזון בין דרישות וגבולות לבין אוירה טובה ידידות וכבוד, אפשר להגיע למצב של שותפות בתחזוקת הבית עם אוירה טובה, אבל צריך לעבוד על זה, ומה ייתן לנו את האנרגיה לכך? ברגע שמטרת העל תהיה ברורה אנחנו נהיה מגויסים יותר לשלוט בתגובות שלנו, ולהקפיד על איפוק סובלנות ואורך רוח בתהליך העמידה שלנו על הדרישות והגבולות. אם בוודאות נדע מה עיקר ומה טפל, יהיה לנו יותר כוח לשים בהמתנה צרכים אחרים שלנו בדרך להשגת צורך גדול יותר.
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע – [email protected]
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יש לי גיסה שהכל אצלה מסודר תמיד. היא מנהלת בית עם למעלה מעשרה ילדים והוא מסודר למופת תמיד. זה הולך אצלם באוטומט והאוירה שלהם נהדרת.
תמיד קינאתי בה, עד שקלטתי עד כמה החיים שלהם שונים משלנו.
אצלנו יש מין גלגל כזה של מפזרים, מבלגנים מלכלכים -> נמאס -> מסדרים.
הגלגל הוא יומי, וגם שבועי, וגם שנתי. כלומר יש איזשהו איפוס בסוף יום, יש איפוס בסוף שבוע ויש איפוס שקורה רק בערב פסח.
אצלם זה לא כך, לפחות לגבי הסדר (קצת פחות לגבי הנקיון) הם חיים במשטר כזה של השתמשת – תחזיר מיד. כאילו השולחן בסלון מרוח באיזה חומר מסוכן. אי אפשר להשאיר עליו כלום, כנ"ל כל הרצפה של הבית.
אני לא מזלזלת, להיפך מעריכה ומכבדת, אבל יחד עם זה מבינה – שזה פשוט לא מתאים לי. לא יהיה לי כיף לחיות כך, וגם אם הייתי קוסמת והופכת לכזו, והופכת יחד עם זה גם את ילדי (כן, גם המון בנים) – לא, לא רוצה, לא אוהבת את הרעיון. לכל דבר יש מחיר. זה מה שיעל אמרה – איזון. האיזון הוא אישי, בשביל גיסתי – האיזון הזה הוא הכי נורמלי, כי זה מי שהיא, ובשבילי האיזון שלי נורמלי. טוב לי לחיות קצת יותר בבלגן וקצת פחות במשטר.
וגם לילדים שלי טוב להרפות הרבה, ולהתפרק הרבה על הספה, אבל גם מידי פעם לראות פנים כועסות, ואמא עצבנית שרוצה הרגע בית שפוי.
זו פשוט סקאלה.. ותבחרו איפה אתן עליה… ותזכרו שכל חסרון בצד אחד- הוא רווח מהצד השני.
כמו בכל חינוך שדורש התרגלות חייבים להתחיל מגיל שנה . בדרך כזאת הכל הולך על אוטומט