"פְּתַח לָנוּ שַׁעַר" על תפילה וחוויה אישית בתקופת השואה

נשענתי על הקיר של הצריף ובקשתי להירדם לפחות למספר דקות, אבל הדבר לא עלה בידי, התחלתי להרהר במה שהיה ואינו עוד, ובמה שעתיד להיות. לא הרגשתי בדמעה שהציצה מבעד לכאב שבלב, לא הרגשתי גם כי אני ממלמל פסוקי תהילים מאותם שידעתי בעל פה. נתון הייתי באותה שעה בהלם… מחמת המהלומה שניתכה עלינו בפתאומיות, מן הזוהר של הישיבה – אל התהום, מפסגת הרוחניות – אל המעמקים.

דוד זריצקי, תלמיד ישיבת ראדין ולפני כן – נובהרדוק, מוצא את עצמו בתקופת השואה, כמו יהודים רבים שהיוו את הקבוצה הגדולה ביותר ששרדה מתוך יהדות פולין, תחת שלטון ברית המועצות; ויום אחד – גם כאסיר במחנה בערבות סיביר. התיאור נכתב על הרגעים הראשונים בהם הגיע לשם.

שלא כספרי שואה רבים, הסופר אינו מותיר לנו עדות אינפורמטיבית על קורותיו. הספר אינו ביוגרפיה. ביצירותיו הוא פותח עבור הקורא קרעים קרעים מחוויות חייו, עיירת ילדותו, נדודיו בשנות השואה ולאחריהן והחורבן שמצא מששב. וגם שם, מטרת הכתיבה אינה מתן אינפורמציה כמו עדות רגילה; דוד זריצקי עושה דבר אחר. הוא מקמץ בפרטים הטכניים שמרכיבים את עלילת חייו כי אלה אינם עיקר; הוא פותח לנו חלון אל העולם שהיה ואינו, ואל חוויות העבר, דרך שדה הספרות.

אל היצירה אותה השאיר לנו פניתי כאשר רציתי היום, ערב יום כיפור, לגעת בנושא עדין וגבוה שאינו ניתן להעברה בקלות: בעולם החוויה הרוחני – רגשי הפנימי, העמוק והאותנטי של יהודי מאמין, שומר מצוות, בתקופת השואה.

כשאנו באים להכיר את חייו ומותו ובעיקר את עולמו הרוחני של יהודי כזה, ישנה יותר מדרך אחת עבורנו  לפגוש בו. במוזיאון ביד ושם למשל ישנם חפצים בעלי ערך כביר כמו השופר שהכין משה וינטרטר במחנה סקארז'יסקו לבקשת רבו, האדמו"ר מראדושיץ; וממש באותו המקום ניתן למצוא "דף" מסידור לימים הנוראים שהכין במו ידיו נפתלי שטרן במחנה וולפסברג, על דפים שחתך משק מלט ריק שמצא תוך סיכון חייו;

בבית הכנסת של יד ושם ניתן למצוא פריטים יקרי ערך כמו תפילות נוספות כתובות בכתב יד משלל מחנות ריכוז ומחנות מעבר תחת השלטון הנאצי, הגדה של פסח שצוירה בידי נער יהודי במחבוא, חנוכייה שנבנתה בידי אסיר במחנה המעבר וסטרבורק, ועוד. החפצים האלה יקרים לליבנו. הם מעבירים באופן מוחשי ונוגע את סיפור עמידתם הרוחנית של יהודים אלה בתקופת השואה.

ועדיין, ישנן צורות תיעוד אחרות, שיכולות להעביר אלינו אלמנטים נוספים, שונים, שאינם מתלווים בהכרח  לחפצי עדות, או עדות אינפורמטיבית. ישנו מימד פנימי יותר, חמקמק משהו, שלא תמיד נמסר לנו יחד איתם.

אישית, חיפשתי את המימד הזה. לעיתים חשתי ממש את חסרונה של הנגיעה בחוויה האישית, מה  שלתחושתי הפריע בהעברת סיפורי העמידה הרוחנית החזקים הללו הלאה אל הדור השלישי והרביעי מבלי לאבד בדרך חלק מן היופי, מן המהות הפנימית המאד עמוקה שאמורה להתלוות אל הסיפורים האלה;

ויחד עם העדויות שזמינות עבורנו, עם חפצים שהעבירו סיפור באופן חזותי ומרשים, חיפשתי עוד משהו שהוא מלכתחילה קשה הרבה יותר לניסוח ולהעברה – את החוויה, את ההתרחשות הפנימית הנפשית שליוותה יהודים מאמינים אז.

כדי לחוות את היופי, אתה צריך לגעת בחוויה.

והחוויה היא לא אחת אלא שתיים:

הראשונה היא החוויה של להיות יהודי בתקופת השואה. אתה נדרש להבין את עולמו ואת חייו, ובעיקר את מה שהתרחש בו רגשית מבפנים במציאות הקיצון הזו, אם תרצה באמת לתפוס את עוצמת החוויה האחרת-

את החוויה הרוחנית והרגשית שלו בעת שהתפלל. ויצר את השופר הלא ייאמן ההוא. וכתב סידור תפילה, והדליק נר חנוכה שהשיג במחיר גבוה משניתן להעלות על הדעת.  לעיתים חסרה לנו עוצמת ההבנה מה הייתה החוויה ההיא עבורו בתוך ההקשר של חוויות הזמן והמקום בהן היה נתון אז.

כדי להעביר לעולם מה חוויתי, לא מספיק למסור עדות אינפורמטיבית שתספר מה קרה, או: מה עשיתי.  בשביל להעביר חוויה צריך למסור חלקים נוספים, אחרים, שפעמים רבות נעדרים מן הטקסט של סיפור עדות שגרתית.

  החוויה הרוחנית הזו היתה פעמים רבות כל כך אישית ועוצמתית מדי מכדי למסור אותה במלואה לאחר, ובמילים פשוטות: כדי להעביר את החלק הרגשי והרוחני שפעמים רבות נכח שם, ובעוצמה אחרת לגמרי מחיי היום יום – אנו זקוקים לא רק למעיד, שימסור לנו את סיפור המעשה עצמו, אלא גם לסופר, שיעביר אלינו את הצליל, את הצבע, את קולה של החוויה הרגשית שנכחה שם וקיומה כאילו נשמט בעת מתן עדויות שואה רבות; היא איכשהו לא הועברה אלינו במילים. וכאן אנו פוגשים את היצירה המרשימה של הסופר ר' דוד זריצקי.

דוד זריצקי נכנס לחלל ריק במידה רבה. ובאומנות שהיא מן השורה הראשונה, הוא בא ונתן את הקול החסר – קולו של יהודי שומר מצוות בתקופת השואה- לא רק עדות לעצם קיומם של חיי רוח, אלא תיאור אותנטי וכן שלהם, מבפנים.

הייתי עדיין בהלם, הוא אומר; נזרקתי מחיי הרוח של הישיבה אל הטייגה הסיבירית.

ובמעבר החד הזה אל מציאות חסרת רחמים וללא תקווה, הוא מוצא את עצמו ממלמל פרקי תהילים שהכיר, בתחילה בשקט, אחר כך בקול, הוא אינו שולט בכך. והמקום- ערבות סיביר; והאלוקים, אסור להזכיר את קיומו. זה מסוכן; אלה חוקי מחנה סובייטי. ובתוך המרחב הקומוניסטי הזה, האתיאיסטי להכעיס, מתרחשת חוויה רוחנית עם איכות יוצאת דופן; ואותה מנסה דוד למסור אל דורות אחרים בארץ אחרת וחופשית, וכדי להצליח להעביר את הקוראים במסע שיתן להם, שיתן לנו, את היכולת לחוות באופן אותנטי היום את חווייתו שלו כפי שחווה אז, שם – הוא בוחר בכלי החזק ביותר שיאפשר לו למסור אותה לנו במלואה – הוא מעביר אותה כיצירת ספרות ולא כמתן אינפורמציה. ועם הכתיבה הזו עוברות דקויות עדינות של רגש; של חוויה רוחנית חזקה של יהודי מאמין על אדמה העוינת  אותו ואת אמונתו, מה שגורם להתרחשות הזו להדהד בעוצמה חזקה הרבה יותר, בתוכו, ואחר כך – עבור הקורא שאליו בכתיבתו הוא ממען את החוויה הזו.

החוויה של דוד, בחור הישיבה, נחווית כהתרחשות לעומתית מול מישהו – והאדם האחר הוא וולודיה, השומר, אסיר במעמד גבוה יותר, עם אמירה וסמכות.

וולודיה ניגש אליו באותה שעה ראשונה בה נחת דוד עם חבריו בצריף המחנה בלב הטייגה הסיבירית, ושואל:

– "איך קוראים לך"?

אמרתי.

– "מה אתה מדבר עם עצמך, האם הנך חולה"?

– "עדיין לא", העזתי להשיב.

ראיתי פתאום את חיוכו, ברגע זה ובנסיבות אלו, היה זה משיב נפש לראות אדם מחייך חיוך לא של לעג ולא של נקמה, אלא חיוך אנושי, כזה שהיינו רואים כשהיינו בני אדם, חיוך מלטף של בן אדם ולא של מפקח או שוטר.

פניו שוב הרצינו. "אתה יודע כי אדם המדבר עם עצמו, איננו שלם בבריאותו, שמא תפנה לרופא…"

– "לא", אמרתי, "אינני חולה אלא שאני מתפלל"

– "אתה מה"?

…. חיפשתי מילה אחרת ולא מצאתי, "אני מתפלל, כלומר, אני מתפלל לאלוקים", העזתי שוב להוציא את המילה האסורה הזאת מפי.

תווי פניו לא השתנו למשמע דברי, הוא הרהר קמעא, הסתכל בי ארוכות ואמר:

– "עד כמה שידוע לי יש מקום מיוחד שבו מתפללים יהודים, אבל זה לא כאן. איך אתה מתפלל פתאום כך, ללא מקום ובתנאים כאלה, ובכלל – -"

– שתקתי, והוא הבין מיד את פשר שתיקתי. הרגשתי כי חברי סביב רועדים בחרדתם עלי – –

 – "אתה יכול לדבר", אמר לי בלחש עד שבקושי הבנתי את דבריו…

– "אנחנו יהודים", אמרתי, "ואלוקינו נמצא לא רק בשמים אלא בכל מקום, והנה הוא הלך עמנו בדרך הקשה בין סבכי היער, הוא נסע עימנו ברכבת המשא שהביאה אותנו לכאן ממרחקים, והוא נמצא עכשיו, ברגע זה, עמנו כאן, והוא מקשיב לכל שיחה שלנו, ואלמלא עזרתו, לא היינו חיים כעת. אנכי מתפלל אליו, כלומר, אני מספר לו, כי אנחנו נמצאים במצב גרוע, כי אנו נאסרנו על לא עוול בכפנו, וכי אנו רעבים וצמאים, וכי אנו לא שכחנו שאנו יהודים וגם לא נשכח אף פעם. כך אני מספר לו, ואגב כך מתמלא הלב געגועים לבית, להורים, לאישה, לילדים, למקום שבו גדלנו ולמדנו – והדמעה אינה מבקשת רשות לצאת, היא מופיעה פתאום וזה נקרא בכי…"

אני מדבר עם האלוקים, מסביר לו דוד, והוא קרוב אלי. וכשאני מדבר, עולה בי הרגש, מושג שאין לו זכות קיום במציאות הגולאגית הזו, ואני יכול להיות בו ורשאי להביא אותו; יש מציאות אחרת בתוך הפלנטה הקשוחה הזאת, ובה ניתן להיות מי שאתה ובה מותר להרגיש את מה שסוער בלב, אפשר להביא כאב וזה בטוח לבכות. וישנה נוכחות אלוקית עם הבכי הזה.

– "וכל אחד יכול לעשות זאת? לא, רציתי לומר, האם כל אחד רשאי לספר לאלוקים על מה שהוא רואה"?

– "בודאי, לאמיתו של דבר יודע אלוקים הכל, אבל כשאדם מספר במילים של עצמו, אזי הוא מוריד את המועקה מן הלב, וזה עוזר לו מאד, הנה אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב, כאילו דיברתי עם מישהו קרוב השומע לי, ורוצה לעזור לי, זו ההרגשה שיש לי עכשיו".

מן הצד עומדים חבריו של דוד, תמהים וחרדים, בטוחים שהתוצאה לשיחה הזו תהיה שליחתו לצינוק, ונראה כי הם צודקים: השומר ההוא קורא  בהמשך לדוד המבועת, המחכה לעונש… אבל אז קורה דבר אחר.

– "אין מקום לשבת", אמר לי פתאום כשחיוך מוזר משתפך על פניו הנעימים, "אבל אין צורך בכך, אני רוצה להגיד לך, כי אני יהודי, כי אני – – -"

הוא היסס אם להמשיך, תווי פניו נרעדו קלילות, הוא הסתכל בי כדי לבחון את תגובתי. אבל כיון שהייתי עדין בהלם מחמת הפחד של הצינוק, לא נותר מקום להלם חדש.

– "אני מבין אותך", אמר לי, "לא ניכר בי שאני יהודי, אבל אני מהול. נשפטתי בשנת 37 במשפט הטרוצקיסטים המפורסם, מאז מאריכים לי את המאסר ללא משפט, ואיני מקווה שאצא מכאן באחד הימים. אשתי נשארה במינסק עם הבן שלי, ואיני יודע היכן הם, הם בודאי ברחו(מינסק באותה עת כבר הייתה תחת שלטון נאצי, מ.ק.), מזה שנה וחצי שלא קיבלתי מהם כל ידיעה, הם כותבים, בכך אין לי ספק, אבל (הסובייטים) משליכים את המכתבים לתנור לאחר שקראו אותם".

הוא נשען על הקיר הטחוב, עיניו היפות כאילו הצטמקו פתאום, הוא הוריד את ראשו, שתק רגעים ארוכים והמשיך: "איני יודע למה אני מדבר אליך. אם יתפסו אותי, ישללו ממני את מנת החופש הקטנה שיש לי, אבל אני נמצא במצוקה נפשית שלא עברתי דוגמתה בימי חיי…

אני עד היום לא נשברתי. ואם אני מדבר עמך, (מה שאסור לו) הרי זה לא משום שלא נשאר לי כלום מן התקווה, אלא משום שאני מרגיש כי הנני בודד". 

וולודיה, בוגר חינוך קשוח של בית יתומים סובייטי, חניך זרועו חסרת הרחמים של משטר דיכוי קיצון סטליניסטי, מצליח לשרוד חיי יומיום חסרי חירות, נעדרי תקווה. כיצד מחזיקים מעמד במציאות כזו? הוא עושה זאת הכי טוב שהוא יודע, כפי שלימד אותו ניסיון חייו: על ידי תיפקוד חסר הנחות, וקשיחות; ונעילה הרמטית של המציאות הנפשית הפנימית בפני העולם שבחוץ על מנת שלא לגלות חולשה, שלא  להיתפס כפגיע, שאיש לא ידע שיש מקום אנושי בתוכו בו ניתן להכות, ולמעשה יתכן והעולם הזה ננעל גם בפניו שלו עצמו; וההגנה הטובה ביותר הפכה להיות: לא להרגיש. להביא את עצמו למצב קיפאון רגשי על מנת שלא לכאוב כל כך את החיים האלה, מין דרך יחידה בה ניתן לאלחש, להקל, על סבל נפשי מתמשך.

ואז קורה משהו.

הוא מגלה את דוד, בחור הישיבה, כאנטיתזה לצורת התמודדותו שלו, כאמירה חדשה: יש כאן בחור שתנאיו גרועים משלו והוא שורד בדרך אחרת, הפוכה; במקום להילחם בבדידות על ידי הכחשה ושיתוק עולם הרגש, נראה כי הבחור הצעיר הזה אינו נדרש להקפיא את מי שהוא על מנת להצליח להתקיים בתנאים אלה, אלא בדיוק הפוך – הוא מביא איתו נוכחות רוחנית ורגשית קרובה מאד אל לב הטייגה; כאילו בורא מסביבו, יש מאין, מעטפת הגנה רגשית חזקה ומבודדת מן העולם הקר והרע שבחוץ, והיא נושאת עבורו לכל מקום את האהבה ואת הקירבה הרגשית והאיכפתיות של מישהו, מה שלא קיים ואינו יכול להיות בחלק זה של היקום, והיא שומרת עליו. והוא מוגן בתוכה, והוא אינו צריך "לכבות” את ליבו  כדי להצליח לשרוד יום ועוד יום מבלי להרגיש את האין הקיומי הזה, את ה -"אין לי אף אחד בעולם” שנושאת המציאות הזו –  כי יש לו מישהו איתו.

ומול הגילוי הזה הוא מניח  להגנה החזקה  שבנה סביב עצמו להרפות לרגע אחד, ופתאום הוא יכול להרגיש את הבדידות הקיומית בה הוא חי במשך שנים. והעדר התקווה לא כואב לו כפי שבלתי נסבלת עבורו היא הבדידות שפתאום הוא מניח לה למעשה, ברגע ההוא בו הירפה מעמידה על המשמר, לעלות אל סף ההכרה.

"כל אחד כאן בודד", אמרתי, "גם אני!"

– "את- -ה?" נתמלא קולו תמהון, "את- -ה? לא, הרי משום כך רציתי לדבר עמך כשראיתי אותך מתפלל. אני אף פעם לא התפללתי, איני יודע עד היום תפילה מהי, אבי כבר היה קומוניסט… ואני חונכתי בבית יתומים של הקומסומול…

כשנכנסתי אליכם וראיתי אותך יושב בין חבריך ומתפלל, למי אתה מתפלל? כך שאלתי את עצמי, הרי מתפללים למישהו, והמישהו הזה נמצא באיזה מקום והוא שומע את קולך, אינך טיפש כדי לזרוק מילים באוויר, ואם הוא שומע את קולך… הרי בודאי זה שהתפללת אליו נמצא בקרבת מקום – -".

– "אמרתי לך מיד, כי הוא נמצא על ידי, האלוקים אליו התפללתי".

– "כן, זוכר אני. וכשעזבתי אותך אמרתי לעצמי, הנה אדם שאיננו בודד אף פעם, תמיד נמצא מישהו על ידו, והוא רשאי לפנות אליו ולבקש ממנו. הוא רשאי להזיל דמעות בפניו והלה רואה את דמעותיו, הוא רשאי לגלות בפניו את כל ליבו מבלי שאדם אחר ידע על כך. וכי יש לך דבר גדול מזה, שאינך בודד אף פעם, אף בטייגה הנוראה הזו, אף כשאתה יושב בצינוק לבד, אף כשמענים אותך, אף כשאתה עומד בפני עריץ שחייך בידיו, הרי אתה יודע שאין הדבר כן, שחייך אינם בידו, נכון?"

– ”נכון”, אמרתי.

הילד הזה מבית היתומים של הקומסומול בו אסור היה להיות פגיע,  ואסור היה לעולם לבכות, ומוקדם כל כך כבר לא היה שייך למישהו, מגלה לראשונה כי יכולה להיות רכות, ונוכחות רגשית תמידית בחייו; שיתכן וקיימות דרכי הישרדות אלטרנטיביות, אולי טובות יותר מצורת הקיום היחידה בה ידע לבחור; שיכול להיות וישנו מקום בו ניתן להניח כאב אישי, ושם הוא יקר וישנו עבורו מקום, קשב עמוק ומשמעות; והוא מגלה דבר נוסף – כי האנשים האלה, הנוהגים לדבר ולבכות אל האלוקים, הינם מקום בטוח לפתוח לידם את הלב. והוא מבקש מדוד  שילמד אותו להתפלל. הוא מבקש שיכתוב לו מילות תפילה ודוד מנסה להניא אותו מכך, כדי שלא יתפס:

…"אין צורך", אמרתי לו, "למה לסכן את עצמך, אתה רשאי לדבר כל מה שעולה על רוחך, את כל מחשבותיך תוכל לפרט במילים, והרי אתה אקדמאי ואינטליגנטי, מילים אינן חסרות לך, אמור כל מה שהצטבר בלבך ובקש רחמים, בקש חסד, בקש בהתאם לצרכיך".

אבל וולודיה מתעקש. ומקבל מדוד את הפסוק: שמע ישראל.

                                                   **************

כעבור ימים מספר תחב לידי פתק, בו היה כתוב באותיות קטנות מאד, שכפי הנראה כתבן בחיפזון רב:

"קבלתי צו התייצבות לסטלינגרד. זהו כפי הנראה העונש המירבי שהמציאו בשבילי כדי לחסל אותי, ואני אינני מתיירא, אני ממליך את האלוקים על השמים ועל הארץ ועל ארבע כנפות הארץ, וגם על סטלינגרד וגם על הטייגה. עוד נתראה".

וולודיה משוחרר מן המחנה במחיר יציאתו כחייל סובייטי לקרב סטלינגרד, הקרב הגדול והקטלני בהיסטוריה.

…לא ראיתי אותו יותר. אולם ידעתי כי מאז השיחה הזו, שוב לא היה וולודיה בודד, ואף אם הוא נהרג בקרב האכזרי של סטלינגרד, הרי ברגע האחרון הוא ידע כי מישהו נמצא על ידו… בליטוף של אהבה נצחית.

.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112