פתאום הוא הפסיק ללמוד. היא הפסיקה להתפלל מנחה. הוא כבר לא משתף.

לפעמים אנחנו זוכים לחוות את הרגע הזה של סיום שבע השנים הטובות, פתאום, בבת אחת, בצורת.

כל מה שהתרגלנו עד כה משתבש והקרקע נשמטת מתחת לרגלינו.

הילדה הטובה ששיחקה עד כה עם הקטנים בכיף, בזמן שאת נחה צהריים, כבר לא מסכימה יותר, "כי הם מפריעים לה ויש לה שיעורי בית", הגדולה מפסיקה לסדר את חדרה בבוקר או הנער שלך מתעלם בעקביות מבקשותייך להוריד את האשפה.

יש גם תופעות דרמטיות יותר, ילד שעבר מחיידר לישיבה ולפתע איבד מוטיבציה או רמת תפקוד, ילדה שמפסיקה להתפלל מנחה, תלמיד שמתחיל לאחר לעיתים קרובות, ואמא שמפסיקה לבשל ארוחות צהריים.

מה זה יכול להיות? מה קורה לו לתפקוד שלנו שעם הזמן "נגמר לו הסוס" והוא מתחיל להידרדר?

השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו היא:

מה היה עד כה? מה החזיק את ההתנהגות כשהתרחשה בעקביות?

אולי הילדה החמודה נהנתה בעצמה לשחק עם הקטנים, ופתאום גדלה וכעת היא אוהבת יותר לקרוא?

ושמא, ילד שהיה עד כה בצהרון הצטרף לחבורה והוא משבש את ההרמוניה? ואפשר שאמא שהייתה כל כך אסירת תודה בהתחלה, התרגלה למחווה וכבר לא מתפעלת ומתרגשת?

אז למה להתאמץ? חייבת להיות סיבה שהייתה רלוונטית והחזיקה את ההתנהגות וכעת היא איננה!

כדי שנוכל להבין טוב יותר את ילדינו, הבה נשאל את עצמינו את אותה שאלה ממש ונענה לעצמינו רק את האמת ואת כל האמת:

מה מחזיק את הכנת ארוחת הצהריים שלנו מדי יום (או כל פעילות אחרת)? בעייפות, בלחץ ובעומס, מה גורם לנו לבשל ולא לחלק סנדוויצ'ים? אולי אנחנו רעבות לאוכל חם, אולי הילדים מלקקים צלחות ושמחים בו מאוד וזהו התגמול שלנו? אולי אנחנו פשוט אוהבות לבשל?

אולי הבישול מסומן לנו באמונה פנימית כתפקיד עיקרי ומהותי של אמא, ואנחנו חייבות את זה לתדמית שלנו בעיני עצמינו?

אם יום אחד אני מגלה שהילדים שאהבו את האוכל המבושל גדלו וכבר אינם באים לארוחת צהרים בבית, ואלה שנשארו דווקא מעדיפים קורנפלקס, יכול להיות שאני אעדיף להרפות, כי לבשל רק בשבילי? לא דחוף לי, לא מספיק מתגמל, אולי עדיף להספיק משהו יותר שווה?  

ככה זה עובד, אנחנו מחשבנים בפנים ללא הרף: האם שווה לי? מה יוצא לי מזה? מה אני מקבלת בתמורה או מפסידה אם לא? החוכמה היא להתחקות אחרי הסיבות שמפעילות אתנו ולבדוק האם הן עדיין קיימות, ואם כבר לא, מה יכול להיות שם במקומם שעשוי לשמר את ההתנהגות?

אם חשוב לי להמשיך לבשל, אול כדאי לבדוק עם הצרכנים הקטנים איזה אוכל מבושל הם כן אוהבים, שיהיה לי סיבה לטרוח עבורם? (ואולי לחילופין לשכנע את עצמי שאני אמא מהממת גם עם אוכל מסוג אחר? ושהעיקר האהבה והיחס?) 

לילד, שהיה בשנה שעברה בכתה ח', היה רב'ה חם ולבבי שהעריך אותו ואת התפקוד שלו, וזה מה שהחזיק את ההתנהגות המושלמת, ופתאום, אין מי שרואה, אומר או מחמיא, כי ישיבה קטנה מתנהלת באופן שונה, שם אין מי שמתגמל את ההתנהגות והתפקוד, ההתנהגות מתחילה לאבד נפח ועניין, התפקוד נעשה בקושי, והציונים יורדים…

לא תמיד החיזוקים שמשמרים את ההתנהגות הם המבוגרים. הורים ומורים הם משתנה קריטי וחשוב, אבל בהחלט יש מחזקים נוספים שעלולים לחלוף או להשתנות, כמו גיל שמשתנה ובעקבותיו ההתנהגות, ניסיון לבטא עצמאות, שינויים בשגרה, שעמום, עייפות ובעיקר, לחץ חברתי.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, מארגנת את הבית מנקה ומסדרת במרץ, שמא תדפוק כאן בת השכנים הפדנטים שרואים כל כתם, זאת שמספרת לי כל יום מה ניקתה וכמה יסודי היה זה, באילו חומרים וכמה זמן ארך…. זה היה התמריץ שלי. עבדתי קשה בשביל השכנה הזו,  או נכון יותר בשביל למצוא חן בעיניה, וכולם הרוויחו מזה, כיום, לא זכיתי לשכנות כאלה שיתמרצו את בנותיי בעניין, לי נשארה הבושה, והן, בעודן פותחות את הדלת לרווחה לחברות, ומכניסות אותן אל מרכז המהפכה והמהומה, אומרות לי בקריצה: "אמא, תהיי רגועה, הבית שלנו במצב מעולה לעומת הבתים של החברות…"

הטור הזה נכתב, גם בשביל להזכיר לנו לעצור מדי פעם, להסתכל סביב על כל מה שנעשה, להתבונן, לחקור ולציין, להודות על כל מה שקורה כאילו באופן מובן מאליו.

"זה נהדר שהבוקר שלך מתקתק היטב ושאת מספיקה לצאת בזמן מדי יום, אני כל כך שמחה שאת בין הבנות המתמידות והמקדימות!", המשפט הזה הוא שייתן לה כוח בימים של עייפות ורפיון, לקום ולהריץ את הבוקר. אמא רואה ושמה לב למאמץ שלה, היא מוערכת בזכותו. לא תמיד הביקורת של המורה או הרישום ביומן מרתיע, ההערכה הכנה שלך היא אוצר ששווה להתמיד עבורו!

אל תשכחי לראות את הכיור הריק ולהודות לתורנית שהדיחה מבלי שיזכירו, ולצעוק לחלל הבית כמה כיף לך להיכנס לבית מטואטא.

תגידי בבוקר לילדים שיאמרו תודה לאחות שתלתה את הכביסה ובזכותה יש לנו מה ללבוש, ותחמיאי לנערה שמכינה שיעורי בית מיד כשהיא מגיעה הביתה (או בכלל, שמכינה שיעור בית בבית…) 

עשי לך תזכורת בטלפון מדי ערב לעבור בין הילדים ולציין – תפקוד, התנהגות, רמה רוחנית, וכל מה שקורה בפועל ושאת מייחלת שלא יגמר לעולם: "התפילה שלך מתוקה מדבש, רואים עלייך שאת מדברת עם ה'!", "הברכה שלך מתוך הברכון מרגשת אותי כל פעם מחדש!", "תמיד את יושבת על הספה, מכוסה בצניעות, איזה נחת", כדאי לזכור היטב שאין לנו ביטוח על שום הרגל, והגם שהוא כבר אוטומטי, הוא אינו מתחייב להישאר לנצח, ועם זאת לדעת, שבכוחנו לעזור לו להישאר! אנחנו צריכות פשוט לדבר עליו, לתת לו מקום של כבוד ויחס מעריך, יהיה לו כיף, אז הוא יבוא שוב! 

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה' אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]