אתמול, לקראת לילה, ארזתי את שני המטורללים בעגלה ויצאתי לרמי לוי. עשינו קניה.
עשינו, הכוונה כולנו יחד, כן?
חווית אמא-ילד-תינוק מושלמת.
נכון. אני צינית. הבנתם את זה! יא-גאונים-של-אמא.
אבל האמת, לשם שינוי, הקניה עברה בשקט יחסי למדי. אפילו היה נחמד.
רק כשניגשתי לשלם בקופות העצמאיות, הסיפור האמיתי החל.
כולן היו תפוסות באנשים ממהרים. כולן.
ומכיוון שמיהרתי כמוהם,
התעקשתי למצוא קופה פנויה שתשמח לעזור לאישה כמוני.
אין. נאדה. כלום.
ואז.
שלושה מטרים לפני,
היא נופפה לי לשלום.
קופה ריקה.
האחת שתמיד תקולה התעוררה לחיים פתע פתאום.
המסך שלה זהר באור יקרות, האותיות הדיגיטליות ריצדו: בואי נתחיל חשבון!
לרגע היה נדמה שהעין הווירטואלית שלה קורצת: בואי. חיכיתי רק לך, יקירה.
אל תטעו לחשוב.
אני לא טיפוס תמים אוכל התחנפויות. לא קניתי את זה.
אפ'פם אף אחד לא אמר לי: חיכיתי רק לך, מתוק!
ועוד ברמי לוי? זה גימיק, שיווק זול, בלוף.
או שפספסתי פרט חשוב.
כן, פספסתי.
היה שם דף. אותיות שחורות על דף נייר לבן מוכתם.
דף שאיש חסר לב תלה. דף שהבהיר בתוקף שזאת קופת אקספרס.
אה-אהה.
מבט חטוף לעגלת התאומים המרופטת הבהיר לי היטב את מה שידעתי קודם:
יש לי הרבה מוצרים. שאגב נחו על העגלה בשלווה אטומה חסרת דאגות.
הרבה.
כבר כמעט שהזזתי מבט מהקופה החנפנית, כשקראתי שוב את ההגבלה:
קופת אקספרס עד עשרה מוצרים, ולנכים.
עוד לפני שהבנתי לגמרי את המשמעות, כבר הרגשתי שהדם שלי פועם מהר יותר.
ידעתם שהגוף הפיזיולוגי מגיב במהירות, גם כשהמודע ממאן לקשר ולהבין?
אז היה קצב פעימות היסטרי, והיו רשרושים משונים בלב,
והיה: "פינגגגגג" כזה שדפק על המוח ברעש מצלצל.
והנה הבנתי.
הבנתי שאמנם אין לי חמישה או שמונה או שניים עשרה מוצרים,
אבל הקופה החנפנית ידעה היטב עם מי יש לה עסק. היא קראה אותי ברגע.
הקופה הזאת ריקה, למרות שכולן סביבה מתקתקות עבודה במרץ,
כי אולי תבוא לקראת ערב אמא מרוטה לילד בן שנתיים וחצי על הרצף האוטיסטי,
והוא יגיד פעם בשניה: "הוכים", "הוכים", "הוכים".
והוא יצרח. ויבכה. ואמא תאבד עשתונות. והוא ירד מהפסים. ואח שלו יצטרף לחגיגה.
ואמא תחזור הביתה עם שתי חבילות צווחות, גמורה עד מוות, מותשת עד קבר,
ולא תלך לנצח לקניות עם הקטנים.
אולי תבוא האמא עם הילד הזה.
והיא תהיה חייבת קופה ריקה. מהירה. מבינה עניין.
קופה לאנשים עם כרטיס קטן בארנק.
כרטיס מפליל. מגעיל.
תעודה של נכים.
אני האימא הזאת.
לא הלכתי לקופה הזאת. היא הרגישה לי צווחנית מדי.
הרגישה כמו הדודות הזקנות שמלחששות בבר מצווה של האחיין:
"אה, זה הילד המאובחן? אהה. הרבה נחת, הרבה נחת! עוד תראו ניסים!
ניסית כבר ללכת ל NLP? שמעתי שזה מוציא ילדים מאוטיזם!"
חרצתי לה לשון. לקופה.
בלב הולם חיכיתי לקופה אחרת, שתתפנה.
ספרתי שניות עד שהסבלנות של הילד תפקע.
דחפתי לו במבה אדומה, שוקולד, מנטוס. חראם על השיניים.
והתחלתי חשבון אצל רגילה. זאתי הטמבלית.
אולי פעם אחרת,
כשהילד שלי ירד מהפסים ברמי לוי,
ואני אגדל עוד קצת.
אהיה מסוגלת להגיד לקופה הזאת:
תודה שאת כאן.
הייתי צריכה אותך.
נחמי ברנשטיין.
עקרונית, אסטרטגית שיווק וכותבת.
בפועל אני אימא בלמידה מתמדת,
ולאחרונה גם סטאז'רית בחינוך מיוחד : )
25 Responses
הכל מחוק בנטפרי
כמה יפה!!!!
רק רציתי לאמר לך:
את גדולה מהחיים!!!!!
את גדלה מהם
אתך –
בתיה
כן ההיא מ"רצוף אהבה"
כל כל יפה,מלמד ומעמיק,כל זה ניקרא החיים,
ומפה פשוט לומדים ,שעד שהגוזלים שלנו יגדלו,ויהי לנו יותר קל נוח ופשוט לערוך איתם קניות,ממליצה בחום לערוך הזמנה בבאון ליין.
ועד אז המון בהצלחה🫶🏼
מרגשת את!
האמת ששכחתי להוסיף את משפט הפתיחה:
הסיפור הזה עלה בעקבות סיום הסדרה שלך,
עקבתי אחריה בלי נשימה, כמובן…
שיש מודל טוב להשראה,
יותר קל לגדול מהחיים:)
למדתי עם השנים כן להשתמש בקופה הזו,
ובפטור מתור לפעמים.
וכל מי שיש לו שאלה למה ומה שיסתדר
מזדהה
לפעמים אני לא יודעת אם לשמוח בהקלות שחינוך מיוחד נותן או לשנוא אותם על עצם היותם
המונים כח- גם בלי הקופת אקספרס….
🙁
נראלי שזה ישאר רגש מעורבב, לתמיד.
אהבתי את ההגדרה שלך, היא דיברה אותי.
נחמי המדהימה,
פעם שניה שאני קוראת את הקטע,
ובכל פעם עולות לי דמעות לעיניים,
היכולת לעמוד מול המציאות והרגשות המבלבלים
ועוד לנסח אותם כך בבהירות
🩷
אני כקופאית לשעבר עבדתי לא אחת בקופה הנגישה (באושר עד) ותמיד כשהגיעו אנשים צעירים שלכאורה לא נראים נכים תמיד אנשים מסביב היו כועסים עליהם כאילו הם גנבו משהו עד שהם נשברו והודו שיש להם תעודת נכה וזה כל כך עצוב שיש אנשים שפשוט דנים ככה אנשים במקום ציבורי לעיני כולם לא הבנתי אף פעם למה מעניין אותם למה הם מחכים הקופה הנגישה מסתומא הם זקוקים לנגישות כלשהי למה להציק לאנשים שלעיתים מתביישים במעמד שמקנה להם התעודת נכה.
אחת התובנות שלקחתי משם זה שאי אפשר לדעת עם מה אדם מתמודד למרות שחיצונית הוא נראה רגיל אבל עמוק בכיס יש לו כרטיס נכה.
תודה!!! כמה אנחנו שופטים את זולתנו. זאת אומרת- אמ… כשאנחנו ממהרות אנו כל כך מרוכזות בעצמנו… מכאן ה"בעיה" מתחילה…
זה נראה כמו לקח חשוב לחיים: את אף פעם לא יודעת מי נמצא מולך!!! וכמובן: לא מפסידים מויתור!
נחמי
הקטע שלך ריגש אותי עד דמעות
כ"כ מבינה אותך
גם אני היתי נמנעת לגשת לקופה הזו,
היום כשאני עושה את הטעות ומגיעה עם הבן שלי לסופר,
אנשים שולחים אותי לקופה😥
🩷
מאחלת לך להצליח להשלים ולקבל גם את המצבים הללו, והמון כוח!
אולי לא להשתמש במילים האלה-כרטיס מפליל מגעיל??
כן. יש לי בארנק גם כזה כרטיס ובגללי, לא בגלל הילדים שלי ב"ה.
ולפעמים הכרטיס הזה הוא הצלת נפשות.
לא רואים עלי כלפי חוץ כלום,
וכמוך אני מרגישה לא נעים להשתמש בו,
אבל לפעמים אין ברירה ואין מצב לחכות בתור
ולזה זה מיועד!
אין מה להרגיש מצפון עם השימוש בכרטיס
להפך, קבלנו משמיים התמודדות
לצידה קבלנו גם מתנות
רווח קטן ומחויב המציאות זה הכרטיס הזה.
אה, ולא ביטוח לאומי נתנו לנו אותו.
זה ה' ששלח לנו את זה…
ואני חושבת שאולי השינוי אמור להתחיל בנו
הרי אי אפשר לחנך את העולם
ואנחנו נהיה הראשונים שנרוויח.
נרוויח מודעות, סובלנות…
אהבתי את מה שכתבת!
הלואי שאהיה כל כך בשלום עם הקיסריות שלי (שהיא איכשהו מום יחסית קטן, לא נכות)…
ממש עשית לי משהו!
תודה רבה שנתת לי ללמוד ממך!!
אש יקרה,
את לגמרי צודקת!
הכרטיס הוא לא מפליל. לא מגעיל.
הוא דומם מרובע קטן שלא עשה רע לאף אחד.
התיאורים הם התחושות שלי לגביו, נכון יותר- לגבי המשמעות שלו.
וזה אכן חלק מהעבודה, לקבל את המציאות שאלוקים נתן הועיד לי
ואפילו להצליח להשתמש בקביים, על הדרך: )
ואת אלופה שהגעת למקום הזה, המון כוח!
גם אני וכרטיסי מגיבים…אבל כאישה בת חמישים, אני מוצאת עצמי מוצפת רחמים והזדהות מיוסרת לאותה אמא צעירונת שכבר מתמודדת עם החיים התובעניים, שככה נפלו לפתחהתיכף אחרי החופה… בחלוף שלושה עשורים מהחופה וחבילי חבילות נכנסו הביתה, חבילה עם כרטיס וחבילה בלי….אין לי אלא להעריץ את עוצמות הנפש של צעירות אמהות לחבילות. זה שונה בתכלית, לא רק ענין של שינוי גישה, ענין של הבשלה נפשית וביולוגית שדרוש לה הזמן…ואת יוצאת ובאה עם כרטיס בכיס ונכה בעגלה, שאין רואים כמה נכה הוא…הייתי מעניקה לך ולשכמותייך את כרטיס הזהב לאמא המיוחדת!
נחמי המהממת!
הכתיבה שלך מחברת וקל להנות ממנה למרות שאני לא בענינים…
מאחלת לך הרבה כוחות ומנוחת הנפש של שלום עם כל מה שה' נתן לך!
ועוד משהו קטן, שמחה שיש עוד שיתוף מהתחום הזה כי נחשפתי לאחרונה לתהומות של כאב שמרגיש שאין לו מקום. את נתת לו מקום מכובד ומכיל מאוד! תודה בשם הכאב הזה 🙂
🩷
תודה יקרה,
מרגש לקרוא את התגובה שלך.
יאוו נחמי התגעגעתי לכתיבה שלך
איזה כנה נוגע ובועט
כן כן גם כנה גם בועט
את מבטא כל כך מדהים שזה פשוט השראה.
ובכלל קניות עם כל ילד זה ואללה חגיגת כוחות.
מבינה אותך עם הכרטיס גם לי יש כזה בארנק…
ובאמת קשה להשתמש בו
אבל מה!
3 פעמיים השתמשתי בו וזה היה כל כך מועיל ומשחרר.
בלי הלחץ שעוד רגע הוא יפצח בצרחות…
פעם ראשונה שהתמשתי
אחרי שהוא שכב בארנק בלי שימוש…
הוא באמת צרח באוטו עם בעלי והייתי חייבת להשתמש בו היה תור ארוךךך.
ובשתי הפעמיים השניות דווקא החלטתי שכמו שכתבו כאן
שאם יש לי כבר את האתגר למה לא להנאות גם מהשאר?
גם ככה קשה וזה ממש משהו קטן שמגיע לי לקבל אותו
אז היה תור ארוך בזארה
ואני באלגנטיות בזכות אחיינית שלי שהסבירה לי שאין בזה ש'ם בעיה
ניגשתי למוכרת חיכיתי שתסיים ואמרתי לה שאני עם תו נכה.
היא היתה כל כך נחמדה ובשמחה…
איזה שחרור היה לעקוף תור ארוך…
פעם קראתי דיון שכתבו שרק אם הילד צורח להשתמש וזה כל כך לא נכון!
ביטוח לאומי נתן שישתמשו מתי שזה.
גם ככה מתמודדים מספיק…
אז אחר כך בעוד מקום השתמשתי… בלי שהוא יצרח. הוא איתי אז למה לחכות שיצרח???
נס שהצלחתי לזהות אותך😉
תודה מירי.
מתחילה לפחד על הילדים שלי……
כל ילד שצורח בסופר ומאבד ת' כיוון אולי הוא על הרצף?
אני שואלת בכנות
ילד קצת אימפולסיבי…. לחוץ
מה הגבול ללכת לאבחון?????????
כל ילד שצורח בסופר הוא על הרצף?
תרשי לי לחייך.
יש לי עוד ילד, וגם הוא צורח לפעמים ברמי לוי: )
ילד על הרצף מתקשה בהמון תחומים, בנוסף לאי וויסות וההתפרצויות התכופות
כך שהסצנה בסופר היא רק אחת, מיני רבות.
מקווה שהייתי מובנת.
קודם כל, כל הכבוד לאמא הזו, ולכל המתמודדות איתה. שולחת לכן המון כח ונשימה עמוקה…
ממש לא אהבתי את היחס לנכות כאילו היא משהו שמתביישים בו, שחייבים להסתיר אותו
"כרטיס מפליל, לא ניגשתי לקופה, חרצתי לה לשון…"
אנחנו כבר לא בדור של הדודות האלה…
והיום היחס לתיסמותק, ולכל המאובחנים לסוגיהם השונים הרבה יותר פתוח, מכיל ומקבל
חושבת שיש כאן מסר בעקיפין לכל האמהות הגיבורות והענקיות האלה, להתבייש ולהסתיר, וחבל.
כל כך הרבה כוחות צריכים כדי לצלוח את השגרה השוטפת, למה להוסיף גם את ההתמודדות הזו?
{תרשי לי לנחש, בסוגריים ממש, שאת מאזור המרכז? בפריפריה הדברים האלה הרבה יותר רגועים ופשוטים}
-לא קשורה לתחום ולהתמודדות משום כיוון, אבל זה כ"כ צרם לי – ואני בטוחה שלא זו הייתה הכוונה והמטרה כאן – שהייתי חייבת להגיב
יעל, מניחה פה את הפסקה האחרונה:
אולי פעם אחרת,
כשהילד שלי ירד מהפסים ברמי לוי,
ואני אגדל עוד קצת.
אהיה מסוגלת להגיד לקופה הזאת:
תודה שאת כאן.
הייתי צריכה אותך.