פרק 123: קו אדום

יחיאל היסס לפני ששאל. "קשה לכם מאד עם יהודה?"

"כן."

מי השלולית טפטפו אל הכביש.

"יהודה לא קשה במובן שטובה הייתה קשה בשעתו, הוא לא מתחצף ודברים מהסוג הזה."  חזקי העביר יד על פניו. "אני חושב שהיה לי קל יותר אם הוא היה מתחצף. פחות מפחיד אותי ילד שצועק ומטיח דברים, מאשר ילד שמתכנס בתוך עצמו ואי אפשר להגיע אליו. אם מישהו צועק, אתה יכול לנסות לדבר איתו, לנסות להבין מה הוא בעצם רוצה להגיד." הוא נאנח. "שישאר בינינו, יחיאל. לא הייתי אמור לספר את זה. אני מקווה שיהודה יצא מהקשיים שלו. לא פיר שאני מספר עליו דברים אישיים. אני כנראה הגעתי לאיזה קצה היום."

"כל אחד מגיע לפעמים לקצה."

חזקי סחט חיוך. "אם אתה אומר."

"אם זה המצב, אז מובן שציפי לא רוצה להוסיף עכשיו עוד קושי על הבית שלכם."

"כן, נכון, אבל זה לא שהקושי עם יהודה לוקח הרבה מבחינה מעשית. זו בעיקר הדאגה והמאמץ להיות איתו בסדר כשהוא נמצא ימים שלמים בבית. זה יותר מה לא לעשות, מאשר מה כן לעשות, וזה לא נוגע לשיר. במובן מסוים אני חושב שדווקא היה טוב למשפחה שלנו אם שיר הייתה באה אלינו עכשיו. עם כל הקושי יש גם שמחה בלקבל אחיינית לבית. תמרי ורותי אוהבות את שיר. הן מרחמות עליה והן שואלות למה היא גרה דווקא אצלכם ולא אצלנו. אמרתי להן שככה העו"סית החליטה. אין לי מושג איך להסביר להן ששלחו אותה בסופו של דבר לבית זר."

עיניו של חזקי שוטטו לצדדים. "יהודה צריך שנתפלל ושנאמין בו ובעיקר שלא נגיד לו ביקורת אלא נחפש מילים טובות שאפשר לומר. זה לא ענין של זמן, זה ענין של מאמץ נפשי."

"אז נשמע הגיוני שלציפי אין עכשיו את הפניות והכוחות כדי לקבל את שיר."

"נכון, והיא גם באמת לא חייבת. היא כבר עשתה המון." חזקי נשען בגבו על עמוד חשמל. "אין לי איך לספר לך על רגל אחת כמה הרבה נדרש מאיתנו כל השנים. מתחנו את הגבולות כל פעם עוד קצת, ועוד קצת. עוד נסיעה לטובה, ועוד שיחות טלפון, ועוד ייעוץ עם אנשי מקצוע, ועוד עזרה עם שיר. ציפי הייתה מתוסכלת. השעות של הצהרים קשות עם המשפחתון, ואני נסעתי פעם בשבועיים לכל היום. ציפי אמרה שאנחנו מדי נקרעים, שלא יכול להיות שכבר שנים כל הנטל נופל רק עלינו. אבל לא הייתה ברירה. אמרתי לציפי שמה שהיא תחליט שהיא לא מסכימה – אני לא אעשה, התכוונתי לזה. באמת אמרתי לעצמי שזה קו אדום שאני לא אעבור, שאני לא אעשה בשביל טובה משהו שציפי תגיד שהוא כבר יותר מדי."

הוא מחה זעה ממצחו.

"ציפי הסכימה להרבה דברים כי לא הייתה כל כך ברירה. עכשיו היא לא מסכימה. ואני יודע שזו זכותה. היא עשתה עד היום הרבה יותר ממה שהיה הגיוני לבקש ממנה." פניו של חזקי היו מלאות כאב. "לא חלמתי שנגיע למצב נורא כזה, אבל יש כאן גבול של קו אדום שהבטחתי לעצמי לא לעבור, אז אני לא עובר אותו."

שיר עוד הייתה ערה כשדיני התיישבה על שפת המיטה שלה.

"מה שלומך, שיר מתוקה?"

שיר חייכה אליה, דיני נשקה למצחה בעדינות, געש בעורקיה. מחר עירית תספר לשיר.

הייתה רוצה לדעת האם נפטרים אכן רואים מה קורה בעולם, ואם כן, מה טובה הייתה אומרת עכשיו.

בעולם האמת טובה מן הסתם אומרת דברים אחרים ממה שאמרה כשהייתה כאן.

שיר הסתכלה בה. מחנק עלה בגרונה של דיני. מהפרוזדור שמעה את שושי מסתובבת, מחפשת אותה. היא נשקה שוב למצחה של שיר, ויצאה מהחדר. "מה יש, שושי?"

שושי משכה בידה עד לחדר ההורים, ואז שלפה את האגודל מהפה.

"מתי אני אישן שוב במיטה שלי?" היא שאלה בשקט.

"לא עוד הרבה זמן."

"מצאו לשיר משפחה?"

"יכול להיות." דיני הסיטה אל מאחורי האוזן קווצת שער שנפלה על פניה של שושי, ולקחה אותה אליה לחיבוק קל. היא צריכה לא להגיד כלום לילדים לפני ששיר תדע.

"אם לא ימצאו לשיר משפחה, היא כל הזמן תישן במיטה שלי?"

בנקיפת אשמה נזכרה דיני שהיא תכננה לקנות לשושי מתנה קטנה, בתור הכרה ופיצוי על הוויתור הכפוי שלה על המיטה. לגמרי שכחה. היא תשים תזכורת בטלפון ותקנה מחר, אחרי העבודה.

"אם לא ימצאו לשיר משפחה, היא תעבור לישון בחדר ילדים, ואת תקבלי בחזרה את המיטה שלך."

"אילה מעצבנת אותי כל הזמן! בכוונה!"

"אני יודעת, מותק. זה לא לעוד הרבה זמן."

"למה עכשיו שיר לא עוברת לשם?"

"ככה זה יצא." אם הם היו לוקחים את שיר לאומנה, הם היו יכולים להחזיר את שושי למיטה שלה. היא הייתה קונה לשיר פיז'מה מתאימה יותר, ומעבירה אותה לחדר הילדים, ביחד עם הילדים הקטנים יותר. היה גם עושה טוב לשיר להיות איתם באותו חדר.

אבל אין טעם ליצור טלטלה נוספת, גם אם קטנה, בשביל הלילות הספורים שנשארו לשיר בבית שלהם. "שושי, מותק, לכי תצחצחי עכשיו שיניים. בסדר?"

"אני רוצה שאת תצחצחי לי."

"בסדר. שימי משחה על המברשת, אני באה."

טובה מושיטה בקבוק לנחום שכבר שוכב במיטה. דיני מטפסת על המיטה העליונה. לפני המון הזמן גם כן היה יום שאבא ואמא נסעו לחתונה, ואז טובה ספרה לה סיפור. דיני בת השש וחצי מציצה הצידה. השפתים של אחותה הגדולה קפוצות כשהיא מכסה את נחום התינוק.

'אני רוצה קלטת.' מבקשת דיני בחשש. 'את הסיפור על שרהל'ה השחורה ושרהל'ה הלבנה.'

'בסדר, בסדר.' עונה טובה בקוצר רוח.

היא מכבה את האור ויוצאת מהחדר.

דיני מחזיקה בשתי ידיה את קצה השמיכה.

'די עם הקרשים שלך!' טובה צועקת פתאום בסלון. 'תעיף אותם כבר מהבית. זאת מרפסת שם, אם לא ידעת. לא נגריה!'

'אמא אמרה שאני יכול לשים אותם שם עד מחר.' ישראל מתגונן. 'מחר אני לוקח אותם לשלוימי.'

'מענין את הסבתא שלי מה אמא אמרה!'

'אסור ככה להגיד.' נבהל ישראל.

'עוד אחד שאומר לי מה אסור!'

ישראל לא עונה כלום. יותר טוב ככה. טובה רק תצרח עליו עוד יותר אם הוא יתווכח איתה. דיני מסתכלת על התקרה השחורה ועל הפרוזדור המואר, שאף אחד לא עובר בו. מהחלון היא שומעת את אבא של זילבר צועק על הילדים. אבא שלה לא צועק כמו שהוא. הוא לא צועק כמעט אף פעם, רק לפעמים, כשטובה מתחצפת נורא ומעצבנת אותו בכוונה.

ישראל וטובה כבר לא מדברים. השקט מהבית ממשיך. טובה הולכת עכשיו להביא לה את הטייפ?

דלת הבית נפתחת. מוטי חזר מתפילת ערבית. הוא מכין לו חביתה במטבח. ישראל הולך להתקלח. את טובה כבר לא שומעים. כנראה שהיא כבר לא עצבנית. לפעמים היא פתאום מתעצבנת ואז פתאום נרגעת.

ודיני גם לא עשתה לה כלום, היא שמעה בקולה כל הערב, והיא הלכה לישון יפה. היא לא יכולה להירדם בלי קלטת, בעיקר לא כשאמא לא בבית.

הלוואי שאבא ואמא לא ייסעו יותר לחתונה אף פעם.

אבא של זילבר כבר לא צועק. כנראה הילדים שלהם כבר הלכו לישון. נהיה מאוחר יותר, ועוד יותר.

 'טובה.' קוראת דיני בזהירות.

טובה כנראה לא שומעת.

דיני מנסה שוב.

עכשיו היא שומעת רק את המים זורמים באמבטיה. עבר כבר המון זמן מאז שהיא הלכה לישון.

היא קמה בזהירות.

אחותה הגדולה יושבת ליד השולחן בסלון. מקשקשת באיזו מחברת.

'אני לא יכולה להירדם.' אומרת דיני בחשש. 'אמרת שתביאי לי קלטת.'

'די כבר, באמת, דיני.' טובה מטיחה את העט בשולחן. 'איזו ילדה נוראית שאת. אפשר להשתגע ממך. עופי למיטה הרגע!'

–

דיני נשענה אחורנית על זרועותיה, נטולת כוח.

כל זה לא קשור לשיר.

"אמא!" שושי קראה.

בזמן האחרון שושי נצמדת אליה עוד יותר, מנסה לתפוס את המקום שהיא כנראה מרגישה שהתערער לה בבית.

ריקי התווכחה עם חברה בטלפון אם יש הבדלים בסגנון של המורות במאיר ובכהנא, ואלישבע הסתכלה בפרסום של חוגי קיץ. דיני סיימה לצחצח לשושי שיניים, כשדפקו בדלת.

"יש לך חלב?" גילי קאופמן עמדה בחדר המדרגות.

"רגע."

דיני חזרה עם השקית לדלת.

"שתי דקות גם יש לך?" גילי שאלה, ואז חייכה, עיניה דמעות.

דיני סגרה אחריה את הדלת בנקיפת חרדה.

"מה קרה?"

"לא באמת משהו עצוב." גילי העבירה יד על עיניה. "אני רק – וואו, רציתי לספר לך, אבל באמת לא תכננתי לבכות."

"הכל בסדר, גילי. את לא בוכה… מה קרה?"

דלת נפתחה בקומה שמעליהם.

דיני נכנסה עם גילי לדירה של קאופמן.

"מה קרה?" היא שאלה שוב כששתיהן היו בסלון.

"לא קרה כלום." גילי הסיטה את דלת העץ, ושוב רטט קולה. "אני סתם מתפרקת קצת להנאתי. נועה החליטה שהיא באה לגור אצלנו."