פרק 97: בשם האחווה המשפחתית

"אין לי חשק עכשיו לקפה. תודה." היא ענתה לגילי.

"תרגישי נוח. הכל בסדר." גילי פתחה את קופסת הסוכר. "בטוחה שלא מתחשק לך? אני מכינה לעצמי."

"טוב, שיהיה. תודה."

"לקח לי הרבה זמן ללמוד לעשות את זה." אמרה גילי בקול נמוך.

"ללמוד מה?"

"לשים לה גבולות."

"אף פעם לא חשבתי שיש לך בעיה עם גבולות."

"עם הילדים שלי לא, אבל עם נועה זה מסובך יותר. היא גם בגיל אחר, וגם – את מבינה."

"בטח."

"את יכולה לתאר לעצמך שכשאת לא פה זה הולך עוד יותר רחוק. אני לא רוצה להיגרר איתה לעימותים וחשוב לי שיהיה לה כאן טוב ושהיא תרגיש רצויה, ומצד שני, אנחנו מוותרים לה על כל כך הרבה דברים, וצריך לשים לב לא להתגלש בטעות למקום שמותר לה הכל. גם בשבילה זה גרוע. מה קורה איתכם?"

"אחי, חזקי, היה אצלנו היום." דיני התיישבה, מספרת על השיחה עם אלישבע, על העיניים הנפוחות מדמעות של שיר אחרי המפגש עם חזקי, על כך שלא יכלה לשמוע כלום מחזקי, כי לשוחח ליד שיר לא שייך, וגם להסתגר בחדר כשהיא נמצאת אי אפשר. "וזהו. הוא הלך. שיר באה לשבת עלי אחר כך. היא פשוט הייתה צריכה חיבוק, מסכנה, אין לה ממי לקבל אם לא ממני. היא ישבה עלי אולי חצי שעה, בלי להגיד כלום. היא עדיין מדברת רק עם חזקי."

"זו בעצם אילמות סלקטיבית. לא? אלה בדיוק המאפיינים של אילמות סלקטיבית, להיות מסוגלים לדבר רק עם חלק מהאנשים."

"אז מה עושים?"

"נראה לי שצריך לפנות לפסיכולוגית שמומחית לתחום הזה."

"את כנראה צודקת, אבל טפשי שאחפש פסיכולוגית אם בעוד כמה ימים שיר כבר לא תהיה אצלי."

"היא באמת עוברת בעוד כמה ימים לאחיך ברכסים?"

גילי הקשיבה בזמן שדיני ספרה לה על השתלשלות הענינים. "בעלי החליט שרק אם יהיה סיכום ברור מי מקבל את שיר לאומנה, הוא יסכים להאריך את השהות שלה אצלנו בעוד כמה ימים בשבוע הבא." היא אמרה לבסוף. "אם לא, הוא אומר שהיא תצטרך לעזוב אחרי שבת."

"לאן?"

"כנראה למשפחת קלט של הרווחה."

"למה לא למשפחת אומנה?"

"העו"סית עדיין לא חיפשה בשבילה משפחה מתאימה, כי היא חשבה שאחי ייקח אותה. אם באמת יצטרכו פתרון מיידי לשיר מחוץ למשפחה, זו כנראה תהיה משפחת קלט. עוד משהו זמני."

"וואו."

דיני לגמה קצת מכוס הקפה המלאה שלפניה. גרונה כאב. "אחרי הכל אני מבינה גם את בעלי. ברור שלא פשוט לקבל ילד נוסף לבית."

"במיוחד ילדה בטראומה. אי אפשר לדעת איך מה שהיא עוברת ישפיע עליה בהמשך."

"לי כל הזמן יש תחושה שאם היא תקבל עכשיו מה שהיא צריכה, היא תהיה בסדר בסופו של דבר."

"הלוואי שאת צודקת, ועדיין. אי אפשר באמת לדעת."

"ברור שאי אפשר."

"את באמת חושבת שאף אחד במשפחה שלכם לא יסכים לקחת אותה?"

"אני לא יודעת." דיני אספה סוף סוף את כיכר הלחם הקפוא מהשיש, נאבקת במועקה הלוחצת שבתוכה.

לא היה לה כוח להתקשר לישי כדי להתאמץ לשכנע אותו. אבל מישהו חייב לעשות את זה.

היא תדבר איתו עכשיו.

ישי ענה לה מיד, והתעניין בחמימות בשלומה. דיני ספרה לו למה התקשרה. 

"נשמע כאילו אם אנחנו לא ניקח את הבת של טובה, היא תיזרק לרחוב." הוא התנגד. "זה לא הולך ככה, דיני. אנחנו חיים במדינת רווחה. יש עמותות אומנה, ויש מן הסתם מאגר של משפחות טובות שמוכנות לקבל ילדים. שיר רק בת שש, אני מתאר לעצמי שאפשר למצוא משפחה שתרצה לקבל אותה לכתחילה."

"ישי, זה לא אותו דבר."

"מה?"

"משפחה זרה או משפחה שבאמת שלה."

"גם אנחנו כמו משפחה זרה בשבילה, אנחנו ואתם וכולם, חוץ מחזקי."

"אבל היא כן מבינה שכולם דודים שלה."

"ההבנה הזו לא משנה הרבה. היא יכולה להיקשר גם למשפחה חדשה. היא עדיין קטנה. זה גיל שעוד נקשרים. גם אתכם היא לא הכירה עד לפני שבועיים, ואת אומרת שהיא כבר משחקת עם הילדים."

"היא ילדה, אז היא משחקת. אבל היא לא מדברת."

"נו, אז את רואה? היא מתנהגת אצלכם כמו שהיא הייתה כנראה מתנהגת אצל מישהו אחר, היא יכולה להתרגל לכל משפחה שתקבל אותה יפה. אין בשבילה הבדל."

"אני לא חושבת שזה ככה."

"אני אגיד לך את האמת, דיני. לקחת ילדה זה לא משחק. זה – "

"אף אחד לא חשב שזה משחק."

"זו בקשה גדולה מדי מכדי לבקש אותה מאנשים, גם מאחים. להכניס ילד לבית, זה להפוך את החיים."

דיני התיישבה על המיטה. "ישי, הרווחה עלולה לשלוח אותה גם למשפחת אומנה חילונית."

"אי אפשר לבקש שישלחו אותה למשפחה חרדית?"

"אני לא יודעת."

"אז צריך לברר את זה. אני מאמין שאפשר."

היא לקחה נשימה עמוקה. "נגיד שזו תהיה משפחה חרדית. תחשוב על אבא ואמא, איך הם ירגישו אם שיר תלך לבית אחר."

"הם יוכלו לשמור איתה על קשר גם אם תהיה במשפחת אומנה זרה. זה אומנה. לא אימוץ."

"נו, באמת ישי. שיר בקושי מכירה עכשיו את אבא ואמא. היא צריכה להתרגל גם אליהם. זה בקושי יקרה אם היא תגדל אצל משפחה זרה, מי יודע באיזו עיר."

"אז את מצפה שאחד מהאחים ייקח אותה אליו כדי שאבא ואמא יכירו אותה יותר? זה לא נשמע לך קרבן מוגזם?"

דיני הפכה את הכרית. מילותיו של אחיה כמו התנגשו אלה באלה.

"ישי, אם חס ושלום אני ויחיאל היינו נהרגים בתאונה או פיגוע, חס וחלילה, הייתי מצפה שהאחים שלי ידאגו לילדים שלי ויקחו אותם אליהם, למרות שכנראה יש משפחות אומנה טובות זרות שמוכנות לקבל יתומים, למרות שזה הופך את החיים, ולמרות שזו בקשה מאד מאד גדולה לבקש אותה."

"חס ושלום." הוא חזר אחריה. "אבל דיני, את הילדים שלך כולם מכירים ואוהבים, וגם אותך ואת יחיאל. זה ההבדל. אי אפשר להתעקש להתנתק מהמשפחה, לרדוף את אבא ואמא, לשבור להם את הלב, ואז לבוא ולנפנף בשם האחווה המשפחתית כשיש את התוצאות הקשות של כל השנים הללו."

"טובה כבר לא יכולה לנפנף בכלום."

"חזקי מנפנף. שייקח הוא בעצמו את שיר, אם כבר. אם מבחינתו הכל כרגיל עד כדי שהוא ממש חייב לשלוף אותי בתחילת השבע ברכות הראשון של הבת שלי, אז שיתנהג גם הוא בעצמו כאילו הכל כרגיל!"