פרק 90: לקחת מהבית

"'חושבת על עוד משהו'? את מתכוונת שהיה נראה לך שיעל מתלבטת האם היא באמת מסכימה לקבל את שיר?" שאל יחיאל.

"אולי." ענתה דיני.

יחיאל נאנח בקול.

"אבל זה לא כל כך מסתדר לי." הזדרזה דיני להוסיף. "יעל דברה מאד ברצינות על הרצון שלהם לקחת את שיר."

"מלרצות עד להחליט בפועל יש דרך ארוכה." בעלה מתח את זרועותיו. "גם אני הייתי רוצה, אם הייתי חושב שזה אפשרי. ומה שאת אומרת עכשיו רק גורם לי עוד יותר לרצות לא להסכים לשבוע נוסף. אמרתי לך, בדיוק מזה פחדתי מהתחלה. שלא תהיה ברירה, ושוב לא תהיה ברירה, ובסוף נאלץ אנחנו לקחת אותה."

ולמה כל כך ברור וחתום שהם אכן לא לוקחים את שיר, ואפילו לא יכולים לדון בצדדים השונים של הענין הזה?

דיני תחבה את המוצץ לפיו של ארי, תחושה רעה עלתה בה כשחשבה על השיחה הטעונה של יום האתמול. זה לא אמור להיות כך, אבל אין טעם שהיא תנסה לפתוח שוב את הענין. יחיאל נעול על הסירוב לאומנה.

מה שחשוב עכשיו הוא – שהם יחליטו על השבוע הקרוב.

הגיוני שיחיאל נרתע, ולפחות על זה הם כן מדברים נורמלי.

"אני באמת מקווה שמוטי ויעל כן יקחו אותה." המשיך יחיאל. "אולי בשיחה אחרי צהרים היה משהו אחר שהטריד את יעל ולכן היא נשמעה לך לא כרגיל. את אומרת שנשמע כל הזמן שיעל כן מסכימה, ומוטי ממש רוצה. זאת באמת זכות גדולה לגדל ילד יתום, ואם הוא קרוב משפחה, אז יש גם את המצוה של 'מבשרך לא תתעלם'. אבל זה באמת דורש בצורה לא נורמלית, אפילו רק מבחינת הנטל הכלכלי שזה מוסיף."

"משפחות אומנה מקבלות קצבה חודשית." היא אמרה.

"זה לא משמעותי."

"הקצבה היא של אלף חמש מאות בערך, נדמה לי. אולי אלפיים. זה לא סכום קטן."

"תסתכלי כמה שעות עבודה שנינו הפסדנו בשבועיים האחרונים. ברור שמבחינה כלכלית להחזיק אותה כאן זה נטל, לא הפוך."

אם שיר הייתה אצלם בקביעות, היא גם הייתה הולכת ללימודים, והחיים איתה היו נכנסים לאיזשהו מסלול. לא היה צריך להפסיד שעות עבודה לאורך זמן. יחיאל נלחץ מדי מהענין הכלכלי. זה תמיד כך.

ארי פלט את המוצץ.

דיני שינתה את התנוחה שלו, נמנעת מלומר בקול את מחשבותיה. יחיאל רגיש לענין הכספי. כשניסתה בעבר לומר לו שאולי עדיף שהם יצטמצמו כדי שהוא לא יהיה חייב להוסיף שעות עבודה רבות כל כך, הוא הגיב כאילו פגעה בו אישית.  

מהסלון נשמע קולה של ריקי, מריעה לשיר שהצליחה להשלים לוח שלם של כרטיסי משחק. איזו נשמה טובה ריקי, ובאיזו בגרות היא מתנהגת עם שיר. ניכר שעושה לשיר טוב להיות איתה.

"אם נשלח את שיר למוטי ויעל לפני שיהיה סיכום ברור שזה קבוע, יצטרכו להגיד לשיר שזה זמני, כדי שלא יהיה לה משבר אם היא תצא משם." היא אמרה ליחיאל.

"אז?"

"אז היא תבין ששלחנו אותה מכאן, כי לא רצינו שהיא תהיה אצלנו."

הוא נאנח בקול.

"אתה בעצם לא רוצה ששיר תהיה פה שבוע נוסף, כי אתה חושש שיצא בסופו של דבר שהיא תישאר לאומנה?"

"משהו כזה."

דיני שינתה את תנוחתו של ארי, מנסה לסדר את מחשבותיה. "אתה חושש שמוטי בסופו של דבר לא יסכים, וגם האחרים לא, ואז כאילו לא תהיה לנו ברירה?"

"כן. לכולם הכי נוח שהיא פה ושכבר יש פתרון לבעיה."

"אבל אם נגיד בצורה ברורה שאנחנו לא רוצים לקחת אותה לאומנה? הרי אף אחד לא יוכל להכריח אותנו."

"את לא תרצי להוציא אותה מהבית, אחרי שהיא כבר תהיה פה."

"אני כבר עכשיו לא רוצה." לרגע חייכה. "לא באמת. אני אוהבת אותה ואכפת לי ממנה, אבל אני גם מחכה שהיא תעבור למוטי. קשה איתה, ואתה צודק שעם העבודה ב'שזיף' זה יהיה בלתי אפשרי."

יהודית פליישמן התקשרה בסופו של דבר בעצמה בבוקר. אמרה לדיני בחמימות שהיא תשמח לקבל אותה לעבודה במשרד הפרסום, שהיא זקוקה לה החל מעוד שלושה שבועות, ושהמזכירה שלה תשלח בימים הקרובים חוזה לחתימה.

כך שזה בעצם סופי שהיא מקבלת את העבודה, אפשר כמעט לומר. אבל כמו שיחיאל אמר, שום דבר אינו סופי, עד שהוא באמת סופי.

"תחזרי מיד למיטה!" קולה של אלישבע נשמע מהסלון. היא כנראה נוזפת שם באילה.

לפני כן היה נראה שאילה כבר כמעט נרדמת.

יחיאל פסע הלוך ושוב בין המיטה לקיר, נראה כמי שרוצה לסיים את השיחה.

"בעצם צריך לענות לעירית תשובה מחר בבוקר?" הוא שאל.

"כן."

"רגע, היא לא אמרה שהיא תבוא לפה השבוע?"

"כן. היא הייתה אמורה להגיע, אבל התנצלה שיש עומס גדול בלשכה, ולכן אין לה אפשרות להקדיש בוקר שלם לנסיעה אלינו. היה נשמע שהיא גם השתכנעה מחזקי, שאפשר לסמוך עלינו."

"יו איזו מחמאה."

צחוק נמלט מדיני.

"אני חושבת שאם נהיה מאד החלטיים עם הענין של האומנה, אז יהיה ברור לכולם שאנחנו באמת לא לוקחים את שיר, ושמישהו אחר צריך לקחת אחריות." היא אמרה. "לא נראה לי שבגלל שבוע אחד נוסף זה ישתנה."

"אמרנו שאם מוטי יתחרט, זה כנראה יקח יותר משבוע."

"נכון, אבל גם שבועיים לא ישנו, אם באמת נהיה אחר כך החלטיים." היא חייכה. "לא אמרתי שאני אהיה החלטית. אני לא אהיה. אם אף אחד לא ירצה לקחת אותה, אני כנראה כן ארצה שאנחנו נגדל אותה כדי שהיא לא תתגלגל למקומות אחרים, אבל אני לא אלחץ עליך להסכים אם אתה לא רוצה, והבנתי שאתה באמת לא מסכים."

מבטיהם נפגשו.

"אני שומע." אמר יחיאל.

"בקשר לעכשיו – ברור שקשה כשהיא כאן, אבל באמת כואב הלב לטלטל אותה לעוד מקום רק בשביל כמה ימים."

"זה הגיוני." הוא שפשף את מצחו. "אבל אני צריך לחשוב על זה."

לפחות על השבוע המיידי הזה הם מצליחים לתקשר טוב, כמו על כמעט כל דבר אחר.

"אני אשתדל שבשבוע הבא יהיה פה יותר נורמלי." היא תעשה מאמץ כדי שהשהות של שיר תהיה פחות קשה ליחיאל, שהבית יהיה רגוע יותר. אולי תעשה מבצע מיוחד לילדים על עזרה בבית, בשביל השבוע – שבועיים הקרובים. והיא תחפש דרך להעסיק את שיר בבקרים, בלי שיידרש ממנה עצמה כל כך הרבה, כך שתוכל לסיים את העבודות שהיא חייבת ללקוחות.

בעלה הביט בה. "את ממש רוצה להשאיר אותה כאן."

"לא יודעת אם אני רוצה להשאיר אותה, כמו שאני לא רוצה לשלוח אותה." תוך כדי שאמרה את המילים, קלטה מה מניע אותה. "נראה ששיר חכמה ומבינה יותר מהגיל שלה. אני חושבת שאם נשלח אותה למקום זמני אחר, היא תבין שאנחנו לא רוצים אותה. אין לי לב לעשות לה את זה."

יחיאל הנהן.

"לא נורמלי שאנחנו צריכים לקבל החלטות בכזו מהירות." הוא אמר.

אילה צרחה בסלון, ריקי נזפה באלישבע. אלישבע החזירה בצעקות.

יחיאל החזיק בידית הדלת, פונה לצאת. "יש לנו בכל זאת את הלילה לחשוב על זה. נחליט בבוקר. ו- רגע, דיני. מרוב בלגן אפילו לא אמרתי לך."

"מה?"

"חזקי התקשר כשהשכבת את יונתן ואילה, הוא רוצה שאסיע אותו מחר לבאר שבע, עם שיר. צריך לפנות את הדירה."

"וואו!"

"זה סוף חודש, ואין כמובן טעם לשלם על חודש נוסף של שכירות. הוא מתכנן להביא את שיר להיפרד מהבית, ואחר כך לגן, ובזמן שהיא תהיה בגן, לארוז כל מה שצריך לקחת."

"הוא רוצה שתעזור לו?"

"כן, והוא גם צריך מישהו עם רכב, בשביל כל מה שהוא ייקח מהבית."

"הסכמת?"

"כן, אני אצא עם שיר בבוקר, ואאסוף את חזקי בעזרת השם מצומת שילת." יחיאל חייך לרגע. "לפחות תרוויחי בוקר שקט מחר. גם זה משהו."