"לא הייתה פה שום חריגה מהנהלים." יחיאל ריסן את הרוגז שעלה בו. דיני התקשרה אליו רגע לפני עירית, לחוצה מהביקורת של עירית על כך שהם השאירו את שיר עם חזקי בלי אישור ממנה. יש גבול. "אני כאן בבית עם גיסי, והכל בסדר. דיני ואני חתמנו על מחויבות של שנינו למשפחת קלט, לא על כך שדיני תהיה צמודה לשיר."
היה רגע של שקט מעבר לקו.
"אני שומעת." ענתה עירית לאחר מכן. "למעשה אתה צודק. תראה, אני אשוחח עכשיו עם גיסך, אבל מיידעת אותך מראש ששיר לא תוכל לעבור לחזקתו לפני החג. קודם לכן אני צריכה להיפגש איתו ועם אשתו ולבדוק את ההתאמה שלהם להוות משפחת קלט בשבילה."
"בסדר." ענה יחיאל, מריץ בראשו את משמעות ההחלטה של העו"סית. חזקי יכעס ויתמרמר, שיר תישאר אצלם, שותקת וכנראה גם עוינת. דיני תקרע כדי לתמוך בה וגם לטפל בילדים.
כל זה במקום שהם ייסעו עם כל המשפחה ליומיים רגועים של שבועות ושבת שבע ברכות באלעד.
"אז תן לי עכשיו – " התחילה עירית.
"שיר מדברת רק עם גיסי." הוא אמר לה. "צריך לקחת גם את זה בחשבון. אני לא חושב שכדאי לחכות עד לאחרי החג."
"סליחה?"
"שיר מדברת עם גיס שלי, חזקי. חוץ מאשר בשיחה איתו – היא לא מוציאה מילה מהפה. לא כדאי שהיא תישאר במצב הזה עוד כמה ימים."
"לא סיפרתם ששיר משוחחת איתו!"
"עכשיו אני מספר."
"איך זה קרה?"
"שיר בכתה כשחזקי הגיע. אחר כך הוא דיבר איתה בלי הנוכחות שלנו, והיא ענתה לו."
"כשאתם נמצאים – היא עדיין לא מדברת?"
"לא."
"לחזקי היה קשר קרוב לאמא של שיר?"
"כנראה שכן."
"תן לי לדבר איתו, בבקשה."
מישהו דפק בדלת. מוטי פתח.
"הי." הוא אמר בהפתעה.
חיים, הבכור של חזקי, נכנס.
"אבא שלי אמר לי לבוא למנחה." הוא אמר במין חוסר בטחון.
"באת בדיוק בזמן. אני יוצא עכשיו לחפש אנשים שישלימו לנו למנין." מבטו של מוטי נפגש לרגע עם זה של דיני. יכלה לשער מה הוא רוצה לשאול אותה. מה חיים יודע? גם הוא היה שותף לקשר עם טובה ושיר במשך השנים?
כנראה שכן.
חיים שותף עכשיו גם לכעס המתפרץ של חזקי? וציפי? – זה מה שהיא הייתה רוצה לדעת.
"גם נפתלי יגיע עוד מעט." חיים הסיר את כובעו.
"אבא שלכם לא יבוא היום?" שאל אבא.
"אני לא יודע. אולי בערב כן."
"טוב שיש נכדים שלומדים בבני ברק." מוטי החזיק בידית הדלת. "אז כמה אנחנו צריכים כדי להשלים את המנין?"
אם ישי והבנים שלו היו כאן עכשיו, לא היה צריך לחפש מתפללים ברחוב.
"אני צריך לצאת עכשיו," יחיאל קם. "כדי לקחת את התינוק מהמטפלת."
"תודה על הכל." אמרה לו אמא.
"זה ברור מאליו." הוא נראה נבוך מעט כשהוסיף: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים." אחר כך פנה לדיני. "נדבר אחר כך, להתראות."
כשתפילת מנחה הסתיימה נשארה אמא לשבת בחדר הצמוד למרפסת, דיני התיישבה בכסא האבלים האחר. במטבח עסקו יעל ומירי בהכנת ארוחת הצהרים, אביגיל הצטרפה אליהם. יוכבד, אשתו של ישראל, נשארה גם היא בחדר.
"מדהים איך חזקי וציפי החליטו כל כך מהר לגדל את שיר." היא אמרה.
"חזקי וציפי החליטו לגדל אותה?" נדהמה אמא.
"לא דברנו על זה." אמרה דיני במהירות. "עוד לא היה זמן."
היה נשמע מחזקי שמובן מאליו שכך יהיה, אבל את זה היא כמובן לא תגיד עכשיו.
"חשבתי שבשביל זה חזקי נוסע להיפגש עם העו"סית." אמרה יוכבד.
"חזקי רוצה לקחת את שיר לחג." שקשוק כלים נשמע מהמטבח, וקולות ערים של דיבור מהסלון. אמא במכוון מעדיפה להישאר בחדר הזה? "הוא לא יכול לקחת אותה בלי האישור של העו"סית."
נס שיחיאל קלט מראש שבעייתי להשאיר את שיר עם חזקי לפני שהם מסכמים על כך עם עירית. גם כך עירית התייחסה בביקורת למעורבות הפתאומית של חזקי.
אחרי שהיא דיברה עם חזקי הכל השתנה. יחיאל סיפר שחזקי שוחח עם עירית כעשר דקות בחדר הילדים הסגור. בזמן הזה ישבה שיר בסלון, שותקת, מתעלמת לחלוטין מכמה נסיונות שיחה של יחיאל.
אחר כך בקשה עירית שוב את יחיאל, ועדכנה אותו בענייניות שחזקי יגיע כדי להפגש איתה. ואחרי שישוחחו, היא תקבל החלטה לגבי ההמשך.
חזקי נסע בלי ציפי, שמחויבת למשפחתון. תמרי ורותי הצטרפו גם הן, כמו שחזקי תכנן כבר מתחילה.
"למה היה דחוף לחזקי לקחת את שיר עוד לפני החג?" הקשתה יוכבד.
"חזקי הצליח לגרום לשיר לדבר, אז חשוב שהיא תהיה איתו."
"איך באמת הוא הצליח?" שאלה אמא.
"זה באמת מדהים." רק שלא רואים עליה שהיא לחוצה שאמא תבין שהיא מסתירה משהו.
אמא עוד חיכתה לתשובה.
"לא הייתי בחדר כשהוא דובב אותה." הוסיפה דיני והתחרטה מיד. האמירה הזו מעוררת עוד יותר שאלות.
"כל הכבוד לו." אמרה יוכבד. "בדרך כלל לגברים אין יכולות כאלה."
"לפעמים כן." דיני העבירה לשון על שפתיה. גיסתה לא יודעת שהיא משחקת עם חומר נפץ. "מה הכינו לצהרים?"
"עוף בירקות ואורז ופשטידה." יוכבד נראתה תמהה.
מוטי נכנס לחדר. "את רוצה לאכול כאן, אמא?"
"כן."
הוא התיישב על הרצפה, נראה כמי שמחפש את המילים. "מצער נורא שהייתם כמעט לבד מיום ראשון, בלוויה ואחר כך."
אמא רק נאנחה.
יוכבד יצאה למטבח.
מכונית צפרה בחוץ.
מקדחה הרעישה באחת הדירות הסמוכות.
"היינו לבד גם לפני זה." אמא הביטה במוטי. "כל השנים האלה. בלי טובה."
"עשיתם מה שיכולתם, אמא." אמרה דיני, נדהמת מהמילים של אמא. הכאב של אמא על השנים הקשות היה תמיד נעול וחתום. לא נגיש לשיחה.
"הלוואי." אמרה אמא.
"מה הלוואי?"
"לא עשינו כל מה שיכולנו." קולה של אמא שקע.
"תמיד הורים מרגישים אשמים." הלוואי שהמילים שלה היו עוזרות במשהו. "גם כשהם עושים כל מה שהם יכולים."
אמא שמטה את ראשה אחורנית על משענת הכסא.
בחוץ עוד פעלה המקדחה.
"מה יכולתם לעשות?" שאל מוטי.
"להתקשר אליה שוב."
"היא אמרה שהיא לא רוצה." ניסתה דיני להרגיע, זכרון מילותיו של חזקי הולם בה: טובה חיכתה שתתקשרי.
"היינו צריכים לנסות עוד." חזרה אמא במין עיקשות כואבת, נתונה במחשבה שלדיני לא היה חלק בה. "אולי בסוף היא כן הייתה רוצה."
"חשבתי שלא היה לכם את המספר שלה." אמר מוטי.
"כן, היא החליפה מספר טלפון אחרי שהיא עזבה את הבית."
"אז איך יכולתם להתקשר???"
"השגתי את המספר שלה." כאילו סכר נפרץ אצל אמא, נראה שהשאלות של מוטי דווקא מקילות עליה.
"איך?"
"התקשרתי לאולם שבו הייתה החתונה של כרמית." אמרה אמא.
"כרמית? של דוד נתן?" שאל מוטי בבלבול. "כרמית לא התחתנה כמה שנים אחרי שטובה עזבה? הייתי אז כבר בישיבה קטנה."
"כרמית התחתנה שלש שנים אחר כך." אמרה דיני, הזיכרונות לוכדים אותה כמערבולת. גם אמא פגשה את טובה בחתונה???
"עד אז לא היה לכם את מספר הטלפון של טובה?" ניסה מוטי להבין.
"היא רצתה שרק היא תוכל להתקשר אלינו, ולא אנחנו אליה."
"אבל מה הקשר לכרמית?"
17 Responses
מושלם
מי זאת כרמית הזאת?????? היא מותחת אותי…
ממה שאני הבנתי כרמית היא בת דודה של דיני , ובמקרה טובה עבדה באולם של החתונה שלה (כנראה כמלצרית)
גם אני חושבת כך
מעניין… כרמית זה לא שם חרדי קלאסי
תודה על הספר ברגע הקריטי, מהמם גם לנו כאמהות:)
שרהלי יקרה, משמח לשמוע.
קהל היעד של הספר הוא אכן לא רק נוער.
תודה לך על המשוב,
וגם לכל המגיבות לסיפור.
האמת שקצת התאכזבתי מהספר ברגע הקריטי.
הוא כתוב נפלא, והעלילה קולחת, אבל איכשהו הוא מתחמק מלדון בפיל שבחדר:
איך ממשיכים לבטוח ולהאמין ולהתפלל, גם כשהתפילה לא נענית.
ואיך זה מסתדר עם העובדה שהקב"ה אוהב אותנו.
יש בספר סצנה שאני לא זוכרת בעל פה כדי לצטט, אבל האח והגיסה מדברים על זה שהקב"ה אוהב אותנו, ולכן צריך להאמין שהוא יעשה איתנו רק טוב והניתוח יצליח.
זו קפיצה לוגית, שגם במציאות לא תמיד מתרחשת. ומה אם הניתוח לא היה מצליח?
ד' אוהב אותנו ועושה איתנו רק טוב, ולא תמיד הניתוחים מצליחים.
עכשיו אני נמצאת בהתמודדות דומה, וזו הפעם השנייה. בפעם הקודמת זה נגמר במוות…
ולקח לי הרבה זמן לבנות לעצמי השקפת עולם בסוגיה הזו.
הלוואי שהיה איזהשהו ספר שיכולתי לתת לילדים שלי (-גילאי עשרה) לקרוא.
ספר שהיה עוזר להם להפנים את המורכבות של תפילה מכל הלב, אמונה מכל הלב, וקבלה בהכנעה של רצון ד'. ללא סתירה בין שלושת החלקים. תליתי תקוות שזה יהיה הספר שלך, שרי, אבל זה לא.
אני מדברת עם הילדים שלי, אבל ספר קריאה יכול היה לתת להם זווית ראיה חדשה ומועילה, וכרגע אין בנמצא ספר שמוכן להתמודד באומץ עם הסוגיה הזו.
מיוחד ממש, איזה רגישות ועניין הוא כתוב
כתיבה ברמה ממש גבוהה
תודה! ישר כח גדול לבעלת האתר ולשרי האלופה
הפרק הזה הביא לי דמעות…..
הכל כ"כ מורכב וכואב!!
תודה על הסיפור!!!
זהו! טובה עבדה שם באולם, ובחתונה הם פגשו אותה
האמא ניסתה ליצור איתה קשר אבל האבא דחף לנתק מסיבותיו שלו
ולכן עכשיו יש מתיחות בין ההורים של דיני
וואי זה כזה מורכב! לא מספיק הכאב של הפטירה, הצער של כל השנים, הבושות מהחברה מסביב
גם כאב האשמה?
סיפור קשה ולא מאוזן רגשית.
גם קצת לא הוגן. טובה בנערותה היתה לא ממושמעת, תוקפנית והאכילה את הוריה הרבה קש.
והיא בחרה בנתוק ולאורך כל הדרך היא לא רצתה קשר.
מיקס הרגשות שעולה כאן לאחר פטירתה לא מאוזן.
ובאופן כללי בחיים – כן?
אני אוהבת את ההרגשה שזה סיפור ממש אמיתי שיכול להתרחש במציאות,
בלי לטאטא כל מיני רגשות פחות פוטוגניים.
למה לא הוגן,
תחשבי על טובה כאחת שמגיעה לך ומספרת לך את הסיפור מהצד שלה, תאמיני לי היית מחרחמת עליה (אולי לא מסכימה עם מה שעשתה, אבל בטוח מרחמת..) א"א לשפוט אדם, במיוחד שלא כ"כ מסופר פה למה היא ירדה מהדרך ומה בדיוק קרה שם, אף אחד לא עוזב סתם!! לא חייב להיוץ בעיות בבית, יכול להיות בעיות בחברה ואפילו לא בעיות אלא תסבוכת אישית או כל מיני דברים אחרים (של תדעי ותכירי.. או שעדיף לשמוע ולא להכיר מקרוב..)
אבל לא רק טובה, אלא ההורים, איזה צער שלא נתנסה, ברור למה האבא מסתגר כ"כ, הוא גבר וקשה לו לבטא רגשות, זה נראה שרוצה רק שקט. ואמא שרוצה תמיכה ואין לה ממי כי כולם שם מזועזעים מסביב וכו' וכו'
בכל אופן שרי אין מילים אני קוראת בשקיקה כל פעם, איזה עוד ספרים יש לך? איפה אפשרל השיג אותם? את אחת ה-סופרות המיוחדות בעיני (או המיוחדת במיוחד!!!) איך את מצליחה להבין או יותר נכון להרגיש את כולם עד הפיפס האחרון.
מחכה כבר לפרק הבא..
שרי כתבה בהתחלה על זה שהתחברה עם חברה לא טובה
אומרים שאם בן יורד מהדרך לא מחייב שהמשפחה היא הבעיה אך כשבת יורדת מהדרך זה יותר בעיתי
לדעתי ההורים לקחו הכל אישי כשהיא סך הכל בדקה גבולות שכל בנאדם נורמלי עושה אני מכירה סיפור אמיתי על אחת שאפילו התחתנה עם גוי)
אבל אני יודעת שהזהירו את הזוג לא לגור במקום מסוים והם לא הקשיבו
הגדולה צדיקה וכל השאר כלפי מטה
אסור להורים לקחת אישי הילדים לא עושים כלום נגדנו ברגע שאנחנו חלשים זה מחליש אותם ואז אולי באמת כדאי להקשיב לחברה ההיא היא יותר בטוחה בעצמה
יש באתר של יפה נוף חלק מהספרים שלי,
והאחרים ברובם בדני ספרים.
כמה מהספרים יודפסו בקרוב מחדש אי"ה, ביניהם 'משפחה אחרי' שהוא ספר לנוער בוגר – מבוגרים
תודה לך על המשוב!
תגובה לבת שבע על הספר 'ברגע הקריטי':
את מעוררת נושא חשוב ונוגע לכולנו באופן זה או אחר.
מצער לקרוא על מה שאת מתמודדת איתו, ועל כך שחוויתם בעבר אובדן קשה.
איך אנחנו מרגישים בתוך התפילה – יכול להיות קשה ומורכב, וזה אתגר שעולה בחיים שוב ושוב.
וברור שאחרי מצבים של אובדן או קושי אחר, מצבים של הסתר פנים, קשה עוד יותר להתפלל.
אגב, בתגובות שקבלתי באישי לסיפור הקודם, אומרת שלום, גם הענין הזה הוזכר – כשאישה בהריון אחרי אובדן של תינוק, היא יודעת שהדבר הכי חשוב זה להתפלל. ומצד שני הרבה פעמים יש גם תחושה קשה שהשם הוא זה שגזר לפני כן על האובדן, ושאי אפשר לדעת מה יהיה עכשיו, ובאופן טבעי זה מרחיק.
מקוה בשבילכם שתזכו לטוב גלוי ולהארת פנים מהשם.
בנוגע למה שכתבת על הספר –
מפתיע אותי שאת מציינת שיש סצנה שבה האמירה היא שצריך להאמין בהשם שהניתוח יצליח.
לא כתבתי דבר כזה, ואני ממש לא מאמינה שזו גישה נכונה. החזו"א כותב שלא זה נקרא בטחון. אנחנו לא יודעים מה השם רוצה בשבילנו. ממה בסצנה שהזכרת השתמע אחרת?
בנוגע ליתר –
אסביר לך קודם באופן כללי מהצד שלי, של הכתיבה:
היה לי אתגר גדול בכתיבת הספר הזה – כי רציתי להעביר משהו אמוני חזק, וביחד עם זה שיהיה סיפור של ממש, ושהסיפור יהיה תהליך אישי של יעלי, ולא אמירות ותובנות שמודבקות אליו.
ולכן באיזשהו שלב הוצאתי החוצה מהסיפור כל מה שהוא לא חלק מהמסע של יעלי (או בקטנה, במבט מהצד – של בת שבע, אחותה)
כתוצאה מכך מחקתי גם דברים שכבר כתבתי וניסחתי, ושהם חשובים בפני עצמם.
בנוגע ל"פיל שבחדר" – כדבריך.
מבחינתי אין שום פיל. להיפך!
הספר בכוונה תחילה נוגע בדילמות האלה בדיוק – איך אפשר להשען על השם בעוד שלמעשה אין לנו וודאות באשר לרצון השם ולמה שיקרה.
אין להתמודד עם פחד מסוים של חווית דחיה, כביכול, מהשם – לא קראתי לזה במילים האלה, אבל זה מה שניסיתי להעביר בין השורות.
ומה התועלת בתפילה, אם יתכן שכבר נגזר מה שנגזר, וכו'.
בהקשר לנקודה האחרונה – כתבתי תשובה חלקית בלבד, ותשובה מפורטת אחרת מחקתי מהסיבה שציינתי קודם,
רציתי להכניס יותר על ההתמודדות עם הרגש המורכב שכאילו סותר את עצמו, מה שהזכרת כאן – שאנחנו גם מבקשים מהשם, ומתחזקים באמונה ובטחון, ומצד שני יש גם את החלק של לקבל מהשם מתוך אמונה את מה שהוא גוזר.
לא כתבתי על זה הרבה, מאותה סיבה שצינתי קודם: הדבר הזה ספציפית הוא לא חלק מהמסע של יעלי, ולכן היה יוצא לא טבעי ומכביד על הסיפור. מה שכן נכנס בהקשר הזה – זה החלק של האמא, החיבור שלה לשיר 'העוקד והנעקד' – התאים לדמות שלה כמו שהיא מצטיירת אצלי, ולכן נכתב. והוא בעצם מבטא את הנסיון שלה להתחבר ולקבל באמונה את כך שהבת שלה עלולה להיות משותקת – ביחד עם התפילה והתקווה שזה לא יקרה.
ושוב בקשר למה שכתבת:
בהתמודדות עם הקושי הרגשי של תפילה אחרי קושי/ אובדן / הסתר פנים – יש בעצם כמה חלקים:
יש את התחושה של – למה השם לא הקשיב לי, כביכול, למה שכבר התפללתי לפני כן, ובעקבות זה הקושי להתפלל שוב – לנקודה הזו הסיפור לא נכנס. לא כי זה 'פיל בחדר', אלא כי זה לא הסיפור של יעלי.
יש לפעמים איזשהו קונפליקט של 'בשביל מה אני מתפלל, אם מה שנגזר כבר נגזר' – ולזה נתתי תשובה, חלקית בלבד, וגם מחקתי תשובה נוספת, כנ"ל.
ויש את הקושי שאני חושבת שהוא המרכזי: התחושה שהשם לא אוהב אותנו, או לא לגמרי רוצה בטובתנו, חלילה, אם הוא עשה לנו כך וכך.
וזו בעצם השאלה של הסתר פנים – כמו שבת שבע בטאה בחדות בסיפור – "אף אבא לא שם את הילד שלו במחלקה אונקולוגית, ולא משנה מה הוא עשה."
– זו שאלה מאד חזקה. בסיפור לא היה מקום להרחיב (ומבחינה סיפורית, גם זה לא המסע של יעלי) – ולא רציתי שהיא תשאר ככה פתוח.
לכן הזכרתי בסוף הספר את האלגוריה שכתבתי בעבר בנושא הזה, והצעתי לקבל אותה במייל.
האלגוריה מבוססת על ספרו של הרב טאובר, ששאב מהרמח"ל והמהר"ל. זה סיפור שבמרכזו רעייה של מלך, שהמלך בחר אותה ואחר כך התרחק ממנה. הסיפור ממחיש איך גם הסתר הפנים – הוא מתוך אהבה.
מתגובות שאני מקבלת, אני רואה שהאלגוריה אכן נותנת בסיעתא דשמיא מענה שכלי ורגשי.
אם אני מבינה נכון, ואולי אני טועה כמובן, גם בהתמודדות שאת הזכרת פה בחצי מילה – הדבר הזה תופס הרבה מקום. זה לא רק 'למה השם לא מלא את מה שבקשתי ממנו בפעם הקודמת' אלא גם איך יתכן שהוא עושה לנו כל כך רע, כביכול, ואנחנו צריכים להאמין שזה טוב ומתוך אהבה. – במצבים קשים הדבר הזה הרבה פעמים לא מתיישב על הלב.
מאחלת לכם את כל הטוב.
תודה שכתבת, ואשמח לשמוע ממך עוד.