פרק 131: עם הבובה

"קראתי לכן לחדר כי אני רוצה לספר לכן משהו מאד חשוב." אמרה דיני בשקט לריקי, אלישבע ושושי. הקטנים הלכו לישון לפני כן, וגם שיר כבר הייתה במיטה.

"על שיר. נכון?" ריקי נראתה מתוחה.

"נכון. רציתי לספר לכם שהיא נשארת אצלנו. היא בעזרת השם תמשיך לגור כאן."

"לתמיד?"

"מה זה נקרא שהיא תגור כאן? היא ממילא כל הזמן גרה כאן." אמרה אלישבע.

"עד עכשיו היא הייתה פה לבינתיים, ועכשיו בעזרת השם היא תישאר עוד זמן. היא תגור פה קבוע, כאילו היא ילדה שלנו."

"לתמיד?" ריקי נראתה נרגשת, אלישבע מבולבלת, שושי מצצה אצבע בחוזקה.

דיני משכה אליה את שושי, כורכת יד סביב כתפה. היא צריכה להסביר יותר.

"נכון לשיר אין אבא ואמא שידאגו לה? אנחנו דודים שלה ואנחנו רוצים לעזור לה. בגלל זה היא נשארת לגור אצלנו. אתן תהיו כמו אחיות שלה, והיא תלך איתכן לבית ספר. היא תהיה כמו הילדה שלנו ולא כמו אורחת, ולכן אנחנו נסדר שוב את החדרים לפי הסדר של הגיל. את תחזרי למיטה שלך בחדר בנות, שושי, ושיר תישן עם יונתן ואילה בחדר ילדים."

"שיר תהיה אצלנו עד שהיא תתחתן?" בררה ריקי.

"אנחנו מקווים שכן, אבל אנחנו לא יכולים לדעת. זה תלוי בכל מיני דברים. גם במה שהעובדת הסוציאלית אומרת, למשל."

"עירית מחליטה?" שאלה אלישבע.

"זה קשור גם אליה, וגם לאנשים אחרים שאחראים על ילדים שנשארו בלי הורים." אתמול עירית עדכנה אותם שאחרי המלצת הועדה, הם יצטרכו לחכות גם להחלטת בית המשפט. היא הבהירה שאין סיבה לחשוב שכאן או כאן תצוץ בעיה, אבל זו עוד פרוצדורה שצריך לעבור. "אנחנו עוד לא יודעים ממש סופית, אבל כמעט בטוח ששיר תשאר אצלנו. אל תגידו לה בינתיים שום דבר. בסדר? כדי שאם בסוף לא יהיה אפשר שהיא תגור אצלנו, אז היא לא תהיה עצובה מדי. אני מספרת בינתיים רק לכן, בגלל שאתן דואגות לה כל כך יפה כל הזמן, משחקות איתה ועוזרות לה ומוותרות לה, אז אני רוצה שכבר תדעו."

ריקי החזיקה את הכרית של יחיאל. "בטוח ששיר רוצה לגור אצלנו?"

"אני חושבת שכן. לך נראה שלא?"

"היא יותר אוהבת את חזקי."

"תמרי אמרה לי שבבית שלהם שיר כן מדברת." אמרה אלישבע. "בחג השבועות היא כל הזמן דיברה איתם."

"זה נכון, אבל אצל חזקי אי אפשר ללכת לגור עכשיו."

"כי אין להם מקום בבית, אין להם מקום אפילו למזרון." ספרה אלישבע. "תמרי אמרה לי שכשהבחורים שלהם באים מהישיבות היא ורותי ישנות על מזרנים בסלון."

"יש להם גם משפחתון בבית." הוסיפה דיני בהסכמה, מנסה לפלס את דרכה. "אבא ואני רוצים ששיר תגור אצלנו, ושנדאג לה. אתן גם רוצות?"

"אני רוצה." אמרה אלישבע.

"בטוח שחזקי וציפי לא מסכימים ששיר תבוא אליהם?" ריקי עוד הייתה מוטרדת.

"למה את שואלת?" שאלה דיני. "את לא כל כך רוצה שהיא תהיה אצלנו?"

"בטח שאני רוצה. אבל אם חזקי וציפי כן מסכימים, ורק עירית לא, אז צריך להגיד לה ששיר בטוח הכי רוצה להיות אצלם."

"כבר דברנו על זה." מה היא אמורה להגיד? "אי אפשר ששיר תגור אצל חזקי וציפי. זה מה שיצא בסוף. את באמת רוצה ששיר תהיה פה?"

"אני מאד רוצה. אבל מה היא תעשה? היא כל הזמן לא תדבר? היא לא יכולה ללכת לבית ספר אם היא לא מדברת."

"היא תבוא לבית ספר שלנו? יש!" אלישבע הסיטה לאחור שער שנפל על פניה. "יו! אני מחכה כבר ש – הי, אבל הבית ספר שלנו חרדי."

"שיר לובשת כבר עכשיו בעיקר שמלות. נכון?" הזכירה דיני. "נקנה לה תלבושת והיא תתרגל בעזרת השם גם לשאר הדברים. היא בכל מקרה הייתה אמורה ללכת לבית ספר דתי."

"אבל אמא שלה הייתה חילונית." תהתה אלישבע.

"לא ממש." אין טעם לפתוח את זה עכשיו עם הבנות. "ריקי, יש ילדות שהולכות לבית ספר בלי לדבר. לא רק שיר ככה. וזה גם רק לבינתיים. בעזרת השם נצליח לעזור לשיר לדבר רגיל בכל מקום."

"איך אנחנו יכולים?"

"אנחנו נתייעץ." עירית אמרה שכשהאומנה תאושר, הם יקבלו ליווי מקצועי צמוד. "עוד נראה בעזרת השם. שושי, את רוצה ששיר תגור אצלנו?"

"לא אכפת לי." שושי הוציאה את האצבע מהפה כדי לענות. "איפה הבגדים שלי יהיו?"

"נחזיר הכל למדף שלך, כמו שהיה לפני כן." נראה שזה ממש חשוב לשושי. "נארגן לשיר מדף אחר."

"היא תעלה לכיתה א' בבית ספר?" ריקי הייתה שוב מוטרדת. "היא לא מכירה כלום."

"היא תתרגל לאט לאט. אתן גם יכולות לעזור לה בבית ספר." דיני חייכה. "אולי נשלח אותה לקייטנה של גן גולדי. כדי שהיא תכיר חלק מהילדות עוד לפני כיתה א'."

עד עכשיו לא רצתה להוציא את שיר למסגרת לימודית, חששה שמפגש פתאומי עם אנשים זרים יחריף אצלה את האילמות. אבל האילמות כבר כאן, ושיר גם זקוקה לחברה. נראה שעדיף בשבילה להתחיל במסגרת 'רכה' יותר של קייטנה, מאשר ליפול ישר לכיתה א'.

יחיאל העלה אתמול את הרעיון שריקי תצטרף לשיר אל הקייטנה של גן חובה. ריקי מבינה את שיר כמעט תמיד. היא תוכל להסביר לגננת מה שיר רוצה ותיתן לשיר בטחון.

היא צריכה עוד לבדוק שאכן יתאפשר לשלוח את שיר לקייטנה. עירית אמרה שמשפחה אומנת זכאית לשלוח למוסד לימודי באזור המגורים, השאלה כמה זמן לוקח עד שהדבר הזה מסודר בצורה חוקית.

"אבא ואני חשבנו שכדאי שתלכי איתה ביום הראשון, ריקי. את רוצה?"

יומיים אחר כך חיכו לה ריקי ושיר ליד דלת הבית. דיני אספה את שערותיה של שיר, והוסיפה על הקוקו סיכת סרט צהובה. "איזו מתוקה שאת, שיר." היא נשקה לה. "אני מקווה שיהיה לך שמח בקייטנה."

"שנלך עכשיו?" ריקי הייתה נרגשת בגלוי.

"כן, שיהיה לכן בהצלחה." דיני נשקה גם לה. "יום נעים!"

שיר רצה אל הסלון, חזרה עם הבובה, ופתחה את הרוכסן של התיק החדש.

"אין לבובה מקום בתיק." ציינה דיני את המובן מאליו.

שיר דחפה פנימה את הרגליים העשויות מבד.

"אני יכולה להחזיק את הבובה." ריקי הסתכלה בדיני בשאלה, בעוד שיר מושיטה לה את הבובה.

"בסדר, קחו את הבובה." אמרה דיני. גם כך שיר תהיה יוצאת דופן, ועוד עם הנוכחות הצמודה של ריקי. אם הבובה מוסיפה לה בטחון זה שווה את זה. "אז תצאו עכשיו, להתראות."

הייתה צריכה לשים לב להתמקד כשארגנה את התיק שלה במהירות, שרק לא תגלה אחר כך ששכחה את הרב קו או משהו כזה. היא אספה את הטלפון אל התיק, ונעלה את דלת הבית.

חזקי צלצל כשהיא עלתה על האוטובוס. "אני מקווה שאני לא מפריע לך עכשיו."

"זה בסדר. אני בדרך לעבודה." רק בחלק האחורי של האוטובוס נשאר מקום ישיבה פנוי. דיני נדחקה לשם.

"שיר באמת הלכה עם ריקי?"

"כן."

"איך היא הייתה?"

"בסדר. קצת מרוגשת." תוך כדי שאמרה תפסה את משמעות המילים. "האמת שהפתיע אותי שהיא לא הייתה נראית מפוחדת."

"כי היא עם ריקי. זה מיוחד כמה שריקי עוזרת לה. אתמול כשדברנו מאד הרגיע את שיר לדעת שריקי תבוא איתה היום."

"מה היא אמרה?"

"היא סיפרה לי שאמרת שריקי תבוא גם כן לקייטנה, והיא דיברה על גם על זה שיהיו בועות סבון ענקיות, בגודל של ילדות."

חיוך עלה על שפתיה של דיני. "הגננת אמרה לי שזאת התוכנית להיום. היא ספרה לי מה יהיה כדי שאוכל להכין את שיר. ראיתי ששיר מקשיבה, והיה נראה לי שמענין אותה מה שאני אומרת, אבל לא יכולתי להיות בטוחה. אני רואה שזה עזר בסופו של דבר." יפה מצידה של גולדי שהסכימה ששיר תבוא. היא לא הייתה חייבת לקבל אותה מרגע לרגע.

"בטח שעזר שאמרת לשיר. בפרט שהיא אוהבת מאד בועות סבון. זה עשה לה חשק ללכת."

דיני הניחה את התיק על ברכיה. היא שומעת מחזקי רק פה ושם משפטים ששיר אומרת. הם בעצם טפלו בה עד עכשיו די בנפרד. עכשיו גם זה ישתנה.

"בזמן האחרון היא מדברת איתי יותר בשקט." שמעה את אחיה ממשיך.

"מה זה אומר?"

"אני לא יודע. זה די הדאיג אותי, נראה כאילו שהאילמות שלה מתחזקת. טוב שהיא הולכת עכשיו עם ריקי לגן. זה קצת לחזור לעולם הרגיל. אני כל כך מעריך מה שאתם עושים, דיני." חזקי נשמע נבוך קצת. "זה יותר מלהגיד שמעריכים. זאת התמסרות ענקית. אם יש משהו שאני יכול לעשות בשביל שיהיה לך יותר קל, תגידי לי."

שתפסיק להתייחס ככה לאבא ואמא.

"דיני?"

"הכל בסדר. תודה על התודה."

"שאלתי אותך ברצינות אם יש משהו שאפשר לעזור בו. אני לא יודע מה, ואני גם לא יכול לבוא יותר מפעמיים בשבוע, אבל אם תחשבי על משהו שאני כן יכול אז תגידי."

היא שיחקה באבזם התיק. "שתשתדל יותר עם אבא ואמא."

"מה???"

"לא שמעת מה אמרתי?"

"אני משתדל איתם יותר ממה שאת יכולה לדמיין, דיני."

"אתה מאשים אותם."

"מאיפה את מביאה את זה? לא אמרתי להם מילה, ולא רמזתי כלום, וזה לא קל כשהם עצמם מדברים כאילו בגללי הם איבדו את טובה. תהיי בטוחה!"

"אבל זה מה שאתה חושב."

"אז את רוצה שאני אשנה את המחשבות."

"זה לא מצחיק."

"לא צחקתי."

היא הפכה את אבזם התיק בין אצבעותיה.

הנהג עצר בתחנה ופתח את הדלת האחורית.

"עדיף שלא נדבר על זה, דיני. אני מנסה לעשות בשביל אבא ואמא מה שאני יכול. לא כל דבר אפשר לתקן."

ילדי חיידר ירדו בתחנה, אישה שהחזיקה עגלה חיכתה שיסיימו לרדת ועלה גם היא.

"דיני, בואי לא נדבר על זה."

"הם במצוקה. הם לא כמו שהם היו תמיד. אמא חושבת שהם אשמים, אז היא מאשימה את אבא."

"מה אני יכול לעשות?" חוסר אונים היה בקולו של אחיה.

האוטובוס עזב את התחנה.

דיני השעינה את ראשה על החלון. "בסדר. לא נדבר על זה."

פעם עיינה ב'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד', וקראה שם תאוריה המבדילה בין מעגל הדאגה למעגל ההשפעה. כותב הספר המליץ לוותר על המאמץ לשנות דברים שהם אינם בשליטתך, דברים שאתה מודאג מהם, ואין לך אפשרות לעשות משהו מעשי לגביהם. ולבחור להתמקד במעגל ההשפעה, בדברים שמושפעים גם ממך, ושם להיות פרואקטיבי, יוזם ומשפיע.

כנראה שגם מצוקה של אנשים הכי קרובים אליך, אנשים שהיית רוצה לעשות הכל כדי להקל עליהם, היא לפעמים במעגל הדאגה. אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לעזור להם.

או שאולי כן. אולי עצם השהות עם שיר תרפא אצל אבא ואמא גם משהו מתהום הצער שנפער ביניהם. במיוחד אם יווצר להם קשר של ממש עם שיר.

היא הסתכלה החוצה אל המולת הבוקר ברחוב הצר. דברים בכל זאת מתחילים להסתדר. מחרתיים ככל הנראה תהיה הועדה. המשוכה הכמעט אחרונה שלהם בדרך לקבלת האומנה.