פרק 103: בגידה?

"אולי בחוץ היא תשתחרר ותצליח לדבר עם עוד אנשים חוץ מאשר איתי."

חזקי התקשר ביום חמישי כדי לעדכן שהוא מתכנן לבוא אחר הצהרים לבקר את שיר, ולהציע שייקח אותה לגינה.

"נראה לך שזה יעזור לה לדבר?" שאל את דיני.

"אין לי מושג."

"תרצי שגם הילדים שלך יבואו? אולי המשחק של כולם ביחד יגרום לה להשתחרר."

"שיר כבר הלכה איתם כמה פעמים לגינה."

"כן, אבל אולי אם גם אני אהיה איתם זה יעזור כדי שהיא תפסיק לשתוק?" חזקי נשמע אובד עצות. "האמת שזה לא נשמע מאד סביר, אבל אין לי שום רעיון אחר. היא הייתה כל כך פטפטנית תמיד."

בחדר הבנות שחקו ריקי ושיר ב'הלך לי קלף'. אתמול קלטה ריקי שדיני לחוצה מהמחויבות שלה ללקוחות, והיא הציעה שתישאר למחרת בבית כדי שלדיני יהיה בוקר שקט. דיני יצאה למרפסת.

"צריך להתייעץ עם פסיכולוגית שמתמחה באילמות סלקטיבית." אמרה. "אתה מכיר את המושג?"

חזקי לא הכיר, היא הסבירה לו. "העניין הוא שאין טעם שאחפש פסיכולוגית אם שיר ממילא עוזבת כאן עוד מעט." אמרה לבסוף. "המשפחה שתקבל אותה אחרינו תצטרך לטפל באילמות שלה. מה באמת קורה עם מה שדברנו?" אתמול חזקי אמר שיש סיכוי ששיר תוכל לשהות אצלם מספר חודשים, עד שתוכל לעבור לישראל וליוכבד. "שאלת את עירית אם זה אפשרי?"

"שאלתי קודם את ישראל. הם לא רוצים להתחייב לקבל את שיר אחרי הלידה."

"וואו. אז אולי בלי ממש להתחייב?"

"ניסיתי להציע לו. הם בעצם לא רוצים לקחת אותה. זו האמת."

דיני נשענה על המעקה, קרני השמש ישירות על פניה.

"את שומעת?" שאל חזקי מעבר לקו.

"כן. לא יודעת מה להגיד. זה פשוט… ממש כואב לי הלב על שיר. מטורף שהיא תתגלגל לבית זר, ועוד בלי להצליח לדבר."

לרגע היססה האם לשאול ישירות. "אתה חושב שיש סיכוי שמישהו פה ישנה את דעתו?"

"לא נראה לי."

"אצלכם זה סגור?"

"כן."

המילה הקצרה לא הסגירה כלום.

ציפי תפסה עקשנות כמו יחיאל, או שאצלם הסיפור אחר?

דיני נסוגה לצד המוצל של המרפסת. משגע אותה שיחיאל מתעקש כל כך על עמדתו. רגע אחד היא אומרת לעצמה שזכותו לסרב, ושהגיוני שהוא הסכים לשבוע נוסף בתנאי שהיא לא תלחץ עליו להשאיר את שיר גם הלאה. ורגע אחר היא מתוסכלת עד העצם. ברור שקשה להכניס ילדה הביתה, אבל זאת אחיינית, לא ילדה זרה, ואנשים עושים את המאמץ הזה גם בשביל ילדים זרים. יש לא מעט משפחות אומנה.

יחיאל היה מציע לה לבדוק האם לרוב משפחות האומנה יש שישה ילדים משל עצמן, אבל הוא לא ממש צודק. הזדמן לה כבר לשמוע על משפחה גדולה שקבלה ילדים מבחוץ. הרבה תלוי ברצון טוב ובנכונות להתמסר.

"דברתי עם עירית הבוקר." סיפר חזקי.

"מה היא רצתה?"

"אני התקשרתי אליה. שאלתי אותה מה יהיה עם שיר ביום ראשון. היא אמרה שהיא מחפשת בשבילה משפחה חמה, שיהיה לשיר טוב ובטוח אצלה. היא אמרה גם שנדיר לראות ילדה אחרי אובדן טראומתי שמצליחה להיקלט בבית זר, כמו ששיר אצלכם."

"בסדר."

"מה בסדר?"

"מה אתה רוצה שאגיד? תודה. יופי. משמח. אני יודעת שטוב כאן לשיר, יחסית. ואכפת לי הרבה יותר מאשר לעירית ששיר צריכה ללכת מפה, תהיה בטוח."

"אני בטוח."

"אם אתה רוצה להגיד משהו תגיד ליחיאל. אני לא אמורה ללחוץ עליו."

"את צודקת לגמרי. סליחה, לא התכוונתי ללחוץ. וזו באמת זכותו של יחיאל לא להסכים לגדל את שיר. לא התכוונתי להקשות עליך."

"בסדר."

"בסופו של דבר הכל משמים, אם יוצא שאף אחד מאיתנו לא לוקח את שיר, אז זה אומר שמשמים המסלול שלה אמור להיות אחר."

אחיה לא נשמע משוכנע במיוחד במילים שאמר.

"תקשיב, חזקי."

"מה?"

"אמרת לי שבגלל שאבא התלונן בסמינר על חנה, טובה התגלגלה לרחוב."

קולו השתנה. "בשביל מה לדבר על זה עכשיו?"

"אני רוצה להבין."

"טוב, אז נכון. זה מה שאמרתי."

"למה טובה לא חזרה הביתה?"

"היה לה רע בבית. דיני, זאת לא שיחה שאפשר לעשות על רגל אחת."

"אז תגיד לי רק משהו אחד, נגיד שאבא לא היה מדבר עם הסמינר, טובה הרי לא הייתה נשארת אצל חנה לתמיד. אז מה בעצם ההבדל?"

"טובה הרגישה סוג של בגידה שאבא גורם לחברה הטובה שלה לעזוב אותה."

"בגידה!"

"הנה, את מתעצבנת. בשביל מה שנדבר על זה עכשיו?"

"מה הקשר בגידה?"

"אם אבא היה מרחיק את החברה הטובה שלך ממך, מה היית מרגישה?"

אבא מעולם לא התערב לה בחברות, וגם אמא לא.

"זה לא סתם להרחיק מחברה." שמעה את אחיה ממשיך. "טובה הייתה במצוקה ביום ההוא. אמא צעקה עליה שיהיה יותר טוב לכולם אם היא תלך מהבית. את יכולה לטעון שאמא כבר לא יכלה לסבול את כל מה שקרה עם טובה, ואני במידה מסוימת מסכים איתך, אבל –"

"רק במידה מסוימת?"

"אני מסכים לגמרי שאמא הייתה במצוקה. אני לא מסכים שכל מה שקרה אחר כך היה חייב לקרות. אני לא רוצה להיכנס לזה, דיני. אני רק אומר שכשטובה עזבה את הבית היא הייתה מיואשת ובודדה ומבולבלת, לא רק בגלל מה שקרה עם אמא. עוד לפני כן היא כבר הייתה במצוקה ממש קשה. וכשלאמא נשבר ממנה, זה בטח הוסיף עוד המון. היה קריטי בשבילה שחנה הסכימה לארח אותה."

הוא השתתק.

"אני שומעת." רגליה של דיני רעדו.

"עוד לפני שאבא התערב טובה כבר הייתה במצב רגיש אצל חנה." מילותיו של חזקי התדרדרו כמו אבני חצץ. "תנסי רגע לחשוב. טובה הייתה אז בת שמונה עשרה. גיל מספיק בוגר כדי לקלוט האם המארחים שלך מכניסים אותך רק כי כאילו אין ברירה. טובה הרגישה מאד לא בנוח אבל לא היה לה מוצא אחר. ואז, למחרת, היא הייתה אצל חנה כשהתקשרו אליהם מהסמינר. יש לך מושג מה זה אומר? אמא של חנה נפגעה וכעסה נורא. היא אמרה לטובה לעזוב. תחשבי איך טובה הרגישה כשהיא נפלטה שוב לרחוב בלי כלום, איזו הרגשה זה עשה לה עם אבא ואמא, שהם גרמו לכך.

את שואלת מה היה קורה אם אבא לא היה פונה לסמינר? אני מאמין שאחרי יומיים אצל חנה, טובה הייתה נרגעת יותר, ואני מתאר לעצמי שגם אמא הייתה מדברת איתה אז אחרת, ואולי אומרת לה שהיא מצטערת ולא התכוונה למה שאמרה. אני מקווה שאמא הייתה אומרת את זה."

השיפוטיות שמילים האחרונות חרקה כמו מיתר צורמני.

"אז אתה אומר שאמא היא זו שהייתה צריכה לבקש סליחה מטובה, אחרי הכל." דיני ניסתה לשלוט בקולה.

"באמת, דיני!" קולו של אחיה עלה מעבר לקו. "אם כל הקטע שלך הוא להיות צינית איתי, אז בשביל מה את משכנעת אותי לדבר?"