האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

פרק שני: לא מרגיש טוב

שרי וולך

מכוניות בשורה על הכביש

היא באמת לא יכולה להפסיד את הראיון.

דווקא המחשבה הזו השתלטה לרגע על התודעה שלה, כאשר הרכב של יחיאל הגיח סוף סוף מקצה הרחוב.

"אבא שלך לא הסביר כלום?" הוא שאל כשהיא נכנסה והתיישבה.

"לא."

דמותה של טובה כפי שהייתה בחתונה של כרמית צפה מול עיניה. גבוהה, שערה הארוך משתקף במראה שמעל הכיור. מבט עז בעיניה כשהיא מטיחה: 'את בדיוק כמו אבא ואמא!'

"פתאום אני חושבת שאולי אמא שלי כן ראתה אותה בחתונה של כרמית, והיא רק לא אמרה לי." היא אמרה ליחיאל.

ארך לו רגע לקלוט את כוונתה.

"יכול להיות." ענה.

מונית עצרה לפניהם באמצע הנתיב, וחסמה את התנועה. יחיאל צפר, פניו מוטרדים. "התקשרת לשזיף?"

"עוד לא."

הוא העיף מבט בשעון. "כבר חמישה לאחת עשרה."

"אין לי איך להסביר להם למה אני לא באה."

"הכי גרוע זה לא לעדכן. אם תסבירי שצצה לך בעיה, הם יתנו לך להתראיין ביום אחר."

"אולי." היא אמרה בספק, לבטח לא חסרות להם מועמדות. "אני לא יודעת מה להגיד."

"את יכולה להגיד שאמא שלך מרגישה לא טוב, ואת צריכה לבוא אליה מיד, אז את נאלצת לבקש שיידחו את הראיון."

"השאלה מה יהיה אחר כך."

"מה זה אומר מה יהיה אחר כך?"

"אם מחר למשל כן אוכל לבוא לראיון."

יחיאל לא הגיב. היא הגניבה אליו מבט. עיניו היו נעוצות בכביש, שפתיו התהדקו. גם הוא חושב על הכי גרוע. אלו לא רק הדמיונות שלה שרצים בפראות לכיוונים הכי קשים.

דיני העבירה יד על מצחה. אין באמת סיבה לחשוב בכיוון הזה. יש הרבה דברים שעלולים לקרות עם טובה, ולעשות רע לאבא.

"על מה שיהיה אחר כך – נחשוב אחר כך." יחיאל השמיע בעודו חוצה את הצומת של רחוב אהרונוביץ'. "תמיד אפשר למצוא משהו לומר. העיקר שתתקשרי עכשיו, לפני שהם יספיקו להתפלא למה את לא מגיעה ולהתרגז שלא הודעת."

"טוב." היא אמרה ברוח נמוכה. היא שונאת דברים מהסוג הזה, בסופו של דבר היא תמיד מסתבכת, ועכשיו היא גם חרדה מדי בשביל להיות מסוגלת להתרכז בשיחה. "אולי אתה תתקשר?"

"לא. מה פתאום, דיני. זה לא לענין."

"נכון, אוף. בעצם אולי כן? אתה יכול להגיד להם שאני לא מרגישה טוב ולהסביר שלכן אתה מתקשר."

"זה יראה מוזר."

"שקר זה לא." הבטן שלה התכווצה כשנזכרה בקולו של אבא. "מוזר שאמא שלי לא דברה איתי בעצמה." היא אמרה ליחיאל. "זה הכי מדאיג אותי."

הוא המהם בהסכמה.

"את מתקשרת לשזיף?" הוא שאל אחרי רגע.

היא חפשה את המספר בשיחות האחרונות וחייגה.

מבעד לחלון נראה הלוגו של 'בית הרפואה מעייני הישועה' – לגו לבן גדול ברקע הקיר האדום. היא הייתה בת תשע כשראתה את הקיר הזה בפעם הראשונה.

"הנה, פה אתה נולדת." אמא אמרה בקול עליז.

"איפה?" שאל נחום בבלבול.

"אתה רואה את הבנין הגדול עם הקיר האדום? זה 'מעייני הישועה'. מכל הילדים רק אתה נולדת כאן. לפני כן לא היה בית חולים בבני ברק."

"הבית החדש פה?" ניסה נחום להבין.

"הוא קרוב לכאן." אמר ישראל בנימה של יודע כל. "עוד מעט תראה."

"אז מתי נעבור דירה?" נחום הקשה שוב.

"בשבוע הבא." שוב היה קולה של אמא עליז.

עליז כמו בזמנים שבהם אבא סגור בחדר בגלל שהראש שלו כואב, ואמא שומרת על כולם ומעסיקה אותם ודואגת שהם יהיו בשקט.

"אבא שלי מרגיש מאד לא טוב." היא אמרה לטלפון. "הוא בקש – – – אני בדרך אליו עכשיו."

"את לא מגיעה לראיון?" קולה של המזכירה היה ענייני.

"לצערי אני ממש לא יכולה. אני ממש מתנצלת, אבל אין לי ברירה. אני אהיה בקשר בהמשך בעזרת השם."

"אני אעביר את ההודעה שלך."

יחיאל חיפש חניה בין כלי הרכב הצפופים. "יקראו לך לראיון אחר כך?

" זו הייתה רק מזכירה. היא לא ידעה."

"טוב, הכל משמים." גבותיו התכווצו כשהשתחל בנסיעה איטית לאחור בין שתי מכוניות.

"אתה דואג שהפסדתי את שזיף?"

"מה? אה, גם. אבל חשבתי עכשיו על מה שאבא שלך עומד לומר לנו."

פניו של אבא היו חסרות צבע. מעולם לא ראתה אותו כך. גם בימים הכי קשים הוא לא היה נראה כך. משהו צנח בתוכה.

אבא החזיק את דלת הכניסה עד ששניהם נכנסו, ואז סגר אותה.

הרגליים שלה רעדו כשהם נכנסו אחריו לסלון.

"איפה אמא?" היא שאלה.

"בחדר," קולו של אבא היה סדוק. "במיטה."

"מה קרה?" שאל יחיאל.

אבא התיישב בכבדות על כורסת הבד. "אתם יכולים להבין."

הדופק של דיני זינק לקצות האצבעות. "מה קרה?".

"שבי, דיני." אמר לה יחיאל בעדינות.

"הייתה תאונה." מילותיו של אבא שקעו.

רק התקתוק של מחוג השניות נשמע בחלל.

"היא נפצעה, או יותר גרוע?" יחיאל היה זה ששאל לבסוף.

אבא עצם את עיניו. "יותר גרוע."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

גזר

תצמחו עלינו

שארית של גזר? בצל? שימו אותם במים ו… חכו להפתעות! לצפייה >>>

שבי רגע

שואב אבק

על איזה שואב/ שוטף את ממליצה?

חני

ברווזים מעץ בשורה

מנהלת את הזמן שלך

בית מסודר – ובקלות!

רוחמה הופמן

דור ראשון ודור שלישי על כוס קפה

צלמת מתל אביב ומראיינת מבני ברק בהוד השרון

מירי קרון, יד ושם