חיפשתי מילים שיבטאו את הצער של היום הזה.
הכאב על החורבן, הכאב על חוסר החיבור שלנו, הכאב על הגלות שלנו שמרחיקה אותנו ממחשבה על הגלות… הגלות שאנחנו שקועים עמוק בתוכה, אבל לא מצליחים לקרוא לה בשם.
ואז הגיע הטור של בתיה (שולמית, למי שעוקבת…) מרצוף אהבה, והיא נתנה לי את המילים.
אז החלטתי להעתיק אותן לפה, שכולם ישמעו:
מותר לזכור את כל מה שכואב וקשה לנו ביומיום?
אנחנו לא אמורים לחשוב רק על צער השכינה?
אני לא יודעת,
כן חושבת,
מרגישה,
שגלות היא גלות היא גלות.
מותר לקרוא על חורבן הבית, מותר לקרוא על השואה ולזכור את כל הצרות, השמד, הגירושים, הפוגרומים.
וגם מותר לחשוב עלינו,
דור שחי בנוחות יחסית,
בדירה משופצת, עם ספה נוחה שקנינו במבצע ומקרר מלא באוכל,
ועדיין, זה דור של גלות.
גלות הנפש, גלות הדעת.
כל כך הרבה שפע יש בדור הזה, כל כך הרבה אפשרויות,
כל כך הרבה התמודדויות, כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה כאב,
אנחנו לא מודדים את הצרות של היום בסרגלים של פעם,
לא חושבת שיש צורך,
לא חושבת שנכון להשוות,
רק תסתכלו מסביב, מכירים משפחה בלי שום בעיה?
יש לכן חברה אחת שהחיים שלה (רק) "תותים"?
"אין לנו היום שלוות נפש". אמרה לי חגית, "תסתכלי עלינו, רצים אחרי הזנב של עצמינו.
חיים בסטייל, בוכים שאין כסף,
משתגעים מכל ערב חג / אירוע / שמחה משפחתית, בוכים על העומס,
רוצים את מוסדות החינוך ברמה הכי גבוהה, בוכים על כמה קשה להתקבל,
באותה נשימה אנחנו אומרים שזה לא הגיוני להתחייב על סכומים דמיוניים לחתונות, ומתחייבים כי אין ברירה, ואז נוסעים לנופש כי נגמר לנו האוויר, וכי הילדים חייבים, זה רק בשבילם, בשביל החינוך, שלא יהיו מתוסכלים, ואז עובדים בפרך, לוקחים עוד פרויקט לסגור את החור התקציבי.
תסתכלי עלינו, עלינו על קרוסלה, לא מצליחות לרדת…"
דווקא ביום הזה, היום של בקיעת החומות,
זה הזמן שלנו להתחיל לבקש על הנפילה האמיתית של חומות הגלות.
ולבשורות טובות לכלל ולפרט – על כל הפרטים שזה כולל..
צום קל וגאולה בקרוב,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
