חוסן אישי במצבי משבר: מה עשה אותן נשים חזקות?

בין כל סיפורי השואה שמגיעים אלינו, אפשר לייחד מקום של כבוד לאנשים מיוחדים, אחרים, אנשים עם עוצמה.

אנשים כאלה, שמדברים אלינו מסיפורים מוקצנים, מחיים שאיש לא רוצה לחוות לעולם; ומהמקום ההוא – מספרים סיפור שונה. במנגינה אחרת. סיפור של עוצמה בתוך חוסר אונים. סיפור של ניהול משבר בתוך כאוס. סיפור כזה שפותח אוטומטית תיקייה ייעודית במוח ונשאר שם, כדי לעזור לנו ברגעים שאנחנו צריכות את ההשראה, את התקווה ואת האמון בלעבור את הבלתי אפשרי.

 בואו נדבר על נשים חזקות בתקופת השואה.

האם היה ביניהן מכנה משותף?

הן הגיעו מכל מעמד חברתי. העוצמה של כל אחת מהן התבטאה באופן אחר, ייחודי לה. היו להן תכונות אופי שונות כל כך. וכל אחת בדרכה, השאירה חותם משלה בעולם, ואיתו אמירה ברורה על היכולת להיות חזקה, לפעול ולעשות טוב; על היכולת לשמור על חוסן אישי ועל ערכים גם בתקופות משברי קצה.

דבורה חיכתה לי בדיור מוגן יוקרתי בתל אביב. אישה מרשימה עם חזות צעירה וספורטיבית, לתומי שאלתי אותה היכן אמא שלה, המרואיינת…  היא צחקה איתי, ואז התנצלה מראש על כך שאיאלץ לחכות מספר דקות, יש מכירה בקומת הלובי. מוכרים שם יצירות שהכינו ילדים מיוחדים. ההכנסות קודש עבורם. אז אני אחכה כמה דקות והיא תרד כי זה חשוב. זו מצווה. היא רוצה לתרום.

חיכיתי.

היא עלתה חזרה מתנשפת, בידה סביבון מקרטון, בתוכו ממתקים. אותו קנתה, והוא בשבילי, כן. יש לי ילדים? מתנה בשבילם.

סיפורה הסביר אותה. הסביר מאיפה הגנטיקה היפה הזו, שהופיעה יחד עם דוגמא אישית מהבית.

דבורה לקחה אותי לוילנה שוקקת החיים ועמוסת הפליטים של יוני 1941, זמן הכיבוש הנאצי. היא הייתה ילדה קטנה כשאבא נכנס הביתה ואמר שיש תקווה: הבישוף המקומי הציע  להם מקלט אצלו עד אשר יסוגו הגרמנים. אבל אמה הגיבה בתקיפות בפתגם באידיש האומר: "גוי? גם בקבר אני לא מאמינה לו"!! 

ההחלטה נפלה.

הם עזבו בזמן, ברכבת, לברית המועצות, ובהמשך – לתוככי רוסיה האסייתית, עם שתי קוביות של 5 ק’’ג שומן כל אחת. זה היה רכושם. למי שנשאר בווילנה, ארב המוות בפונאר.

אמא של דבורה הסתדרה תמיד. מן השומן ייצרה סבון ומכרה אותו בשוק השחור. רעב? לא אצלה. היא האכילה את ילדיה לשובע ופרנסה את כל בני המשפחה שפגשה שם, בסמרקנד. היא סיפקה ארוחות גם ליהודים אחרים, בלתי מוכרים, לכל מי שידה השיגה. השילוב הזה, הלא מובן מאליו כלל, של יכולת הסתגלות לתנאים ולעולמות אחרים כל כך, ההמצאה העצמית המרשימה הזו מחדש, יחד עם הערנות לאנשים אחרים, ההבנה והרצון להיטיב עם מי שלא היה לו, שהתנאים האירו לו פנים פחות, החיפוש שלה אחר החסד בסמרקנד בה הסתובבו פליטים מוכי אסון רבים כל כך, זה היה כל מה שהייתה. והיא המשיכה להיות כזו גם בווילנה שלאחר המלחמה, ובארץ. דבורה, ביתה, לא יכולה היתה להיות אחרת, והסביבון היה רק דוגמה. בגיל קרוב ל-80 פגשתי אותה, אישה מרשימה וחיונית, פעילה וחברותית ועם הנעה פנימית עצומה בכל מה שנוגע לפעילות חסד ולצדקה בפרט. היא תהתה בכאב בראיון שערכתי איתה איך יכול להיות שישנם אנשים שאינם כאלה. היא לא יכולה היתה להבין. ה-D.N.A. שלה הכיר מגיל אפס רק מבט על אנשים אחרים; את ההבנה שחובה לקחת אותם בחשבון. היא ירשה את היכולת ליצור את העוגה וההבנה שחובה לחלוק אותה עם מי שאיננה בהישג ידו.

מי שמכיר את החיים בשנים ההן, יודע שזה לא היה נראה תמיד ככה. שהיו גם אנשים אחרים, שהמוטיבציה הפנימית שלהם הייתה מכוונת רק  להישרדות, ולא נותר בהם מקום לעוד משהו – לעוד מישהו, נוסף עליהם עצמם. ובעולם ההוא, חסר התנאים, נטול הרחמים, הם לא היו צריכים להיות רעים מ א ד בשביל להיות כאלה. ולא נרחיק מעבר, לגרוע יותר.

אמה של דבורה לא הייתה חייבת להתחלק עם אנשים אחרים בשובע שנפל בחלקה. היא לא הייתה חייבת לצאת לרחוב ולחפש את היהודים שהסתובבו בו מוכי גורל וחסרי אונים. יכולה הייתה לשמור לעצמה בלבד את מצרכי המזון שהשיגה בשוק השחור, יכולה הייתה לחשוש שמחר כבר לא יהיה לה; שהמלחמה תתרחב, שלא תהיה אספקה יותר, שיכולת ההישרדות הזו לא תעמוד לה לנצח. אבל היא לא הכירה שבילים קוגניטיביים כאלה, ואולי לכן לא הלכה בהם לאיבוד.

"צנרת" פנימית כזו הובילה גם את פנינה, דודה אהובה שלי במרחב אחר של בודפשט, 1944, לצאת מביתה שנכלל באזור הגטו, ולהוציא את כל מה שיכולה היתה – אוכל, כלי מיטה, מה שאפשר – ולחלק ליהודים המגורשים שהסתובבו בחוץ. לימים, היא הסבירה את עצמה: "לא יכולתי להבין מציאות שיכול להיות שלי יהיה מה שלאחרים לא היה".

יהודית הייתה עוד אחת מהסט הזה. השילוב הלא מובן מאליו של עוצמה פנימית, יכולת הישרדות, יכולת גמישות והסתגלות או אם נרצה – המצאה עצמית מחדש; יחד עם טוב בסיסי, הפניית כל ה"יש" הזה שהיה בה – החוצה, למען אחרים –  השילוב הזה בלט לאורך הראיון כולו.

יהודית גורשה מחבל אלזס-לורן, ולאזור החופשי של צרפת הגיעה כפליטה. אבל משהו בה הפך אותה לגורם מסייע לפליטים. היא הגיעה לעבודה בצמתים "נכונים", והייתה באינטראקציה עם גורמים בעלי השפעה באזור. היא פעלה כשליחה של רב מקומי, סייעה בחלוקת מצרכי מזון בהיקף נרחב, טיפלה במכתבי בקשה לשחרור עצורים במחנות המעבר ונסעה בעצמה על מנת לפגוש אותם ולראות את מצבם; כשאיש לא לקח סיכון בשליחת מכתבי בקשה נוספים לשחרור, חתמה עליהם בעצמה. "אני לא יודעת מאיפה האומץ שהיה לי אז", הודתה שנים לאחר האירועים, "אני חושבת שפשוט לא הבנתי באיזה עולם אני חיה, ועד כמה מסוכן היה אז לפעול…"

אבל היא לא יכולה הייתה שלא לפעול, וכזו הייתה לאורך חייה. בעולם שלאחר הסערה, בארץ, מצאה את עצמה באותה העמדה. בטיול אקראי ברחוב פגשה אישה שנושאת תינוק על הידיים. היא הבינה שאין לה היכולת הכלכלית לרכוש עגלה עבורו, ודאגה לצייד את המשפחה הצעירה במה שצריך. כמה לא מפתיע שבחרה במקצוע של עובדת סוציאלית עם נשמה, וקיבלה לימים את אות יקירת העיר.

דבורה ואמה, פנינה, יהודית; שרה, שחזרה לבדה ממחנה ריכוז ועסקה כל ימיה בפעילות של חסד; לאה ששרדה עם שלושה ילדים, ביניהם תינוק יונק!!! ביערות לבדה;

הנשים האלה כולן שרדו אירועים טראומטיים, אישה אישה ומאורעות חייה. ואיכשהו מצאו כל אחת מהן את דרכה למחוזות של בריאות נפש, חוסן אישי, עוצמה והטבה.

הן לא רק שרדו בצורה טובה יותר; זו הרווחה הנפשית שנשארה להן, בתקופת המלחמה ולאחריה. אלה נשים שהכרתי; נשים שמבחינה פסיכולוגית עברו את שנות השואה טוב יותר. זה בלט בהן אישית, באופן המלא יחסית בו חוו את החיים, ביחסים החברתיים ובצורת התקשורת; בשמחת חיים שפרצה מתוכן, באהבה לסובב, שחזרה אליהן בסופו של דבר, בגדול; זה ניכר ללא ספק גם בהורות אותה העבירו לדור השני.

הנשים האלה בעצם קיומן, מהוות אמירה חזקה מאד על מרחב הלמידה וההתפתחות האישית שנשאר בידינו לעולם, גם במצבי קיצון, גם בעולם שידע אירועים טרגיים מאד. הן מחזיקות לנו את האמונה בכך שניתן שלא להיות קורבן חסר אונים למציאות נטולת תקווה, שישנם כלים שניתן לאמץ כדי להיות חזקים יותר, כדי לחיות את החיים ברווחה נפשית גדולה יותר, לנו ולמעגלים הסובבים אותנו.

ולסיום, משפט אחד, שלימד אב את בתו תחת המשטר הנאצי בבלגיה. המסר היה קצר וקולע, היא לא שכחה אותו עד היום:

תמיד תמיד – אמר אבא לבנותיו – שימו לב לאחרים. תמיד השתדלו לראות את האדם הסובל, לבוא אליו לעזרה. אתן לא תהיו מסכנות אף פעם… תמיד תמצאו אי מי, שיהיה מסכן יותר—

סידרת העצמה במודל החוסן האישי של מירי קרון –

לעבור את הגלים ולהישאר חזקה. חיובית. מאירה : )

איך עושים את זה??

יש דרך להיות, פשוט, אחת כזו??

מסע מרתק,

לסודן של נשים חזקות

בהיסטוריה של השואה,

בשילוב מודל חוסן אישי עכשווי –

להבין איך הן עשו את זה,

מה עבד להן אז,

שאפשר לקחת אלינו, היום!!

סידרת ההרצאות האהובה להזמנה עכשיו!

תאריכים אחרונים לתקופת עשרה בטבת.

אחר. מרתק. רלוונטי.

מזמינה אותך לפנות עכשיו –

מירי : )

054-8401112 mirikron1112@gmail.com

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il