אז איך זה לקום בבוקר עם הידיעה שיש לך אבחנה? שיש שם למה שאת עוברת?
בשבילי האבחנה היתה גאולה, אולי רק פתח לגאולה בעצם.
תמיד חשבתי שהסבל שסחבתי איתי הוא נורמלי וככה מרגישים כולם, רק שכולם מצליחים לווסת את המצוקה, להתגבר עליה, לתפקד יחד איתה, ולא נופלים בכל מיני פינות אפלות.
האבחנה גילתה לי, שזה לא שאני פחות מסתדרת, פשוט אנשים אחרים סוחבים פחות (ואין בכוונתי להשוות ולמדוד סבל, כל אחד וההתמודדות שלו, כוונתי לפרמטרים מסוימים שמשפיעים באופן ישיר על התפקוד, על הביטחון העצמי ועוד).
אבל כמה שהאבחנה הייתה סוג של הקלה בשבילי, מתברר שלסביבה היא דווקא מציקה.
כשאני אומרת: "יש לי הפרעה/מחלה", מיד קופצים עלי: לא! אל תגידי ככה, חס וחלילה, יהיה בסדר! ואני שואלת את עצמי: למה מפריע כל כך לאחרים הקושי שלי? למה צריך לנסות להעלים אותו או להציע לי גישה חדשנית שתוך חודש, את תראי, הכל ייעלם, זה פשוט קסם (תנחשו מה דעתי על זה).
זו אני סובלת מההפרעה, זו אני שמשלמת את המחיר, זו אני שמחזיקה שפיות שיציבה כמו קליפות ביצים. וכלפי חוץ הכל בסדר, אני עונה ומחייכת, שכנה נחמדה, הילדים עם חברים, מגיעים לגן ולבית ספר מסודרים. לא ביקשתי שתתרמו, לא ביקשתי אפילו שתעזרו. מה מפריע לכם? למה דחוף לאנשים להעלים את מתמודדי הנפש מהמפה?
זו שאלה פתוחה, לכולן. שאדע איפה בכל זאת הקרן שלי צומחת.
על במות ציבוריות לא תשמעו על העולם הזה כמעט. למה?
הרי ברור שזה נשמע מפחיד נורא, ומזעזע. הבלתי ידוע תמיד מפחיד. אנשים מדמיינים פסיכוזות, אשפוז עם מכות חשמל וקשירות – וזה קיים, ועצוב מאוד, אבל לא כולם קרובים לשם. והאמת, אולי אנשים אפילו לא יודעים מה זה? מה זו פסיכוזה? מה זו מאניה?
אני מרשה לעצמי לגלוש – תעצרו אותי אם צריך – מוגנות. למה זה כל כך מפחיד אותנו הנושא של מוגנות אצלנו או אצל הילדים שלנו?
כי אין לנו ודאות איך אפשר להתגונן, אין פעולות ספציפיות שצריך לעשות ואז נהיה מבוטחים מפגיעה. מוגנים עם הבטחה.
גם מחלת נפש – היא מעורפלת, הגבולות שלה לא ברורים לנו. השבוע המצוברח הזה הוא תחילה של דיכאון? הבדיקה החוזרת אם הגז מכובה – זו כפייתיות? ההפרעות הנפשיות הן הרבה פעמים על רצף שחלקו נמצא אצל "הנורמליים". ברור שאם יש מכת גניבות בשכונה אני אבדוק אם הדלת נעולה, וזה הגיוני אם אפילו אני יעבור ליד הדלת שוב ושוב, אבל רגע, אולי זה כן OCD?
ואני חושבת שההבנה שמתמודדי נפש הם בסופו של דבר על אותו רצף רק במקום אחר – נותנת תמונה, ואם נניח אני מפתחת תסמינים של דיכאון (לא את, רחמנא ליצלן), זה לא שיום למחרת אני מוצאת את עצמי מסוממת מחומרים אנטי פסיכוטיים, בוהה בתקרה של מחלקה פסיכיאטרית…
טוב, סליחה על הזבנג, אבל החיישנים שלי מאותתים לי שאני עומדת להתנתק, ניפגש 😊.
ובפעם הבאה – קצת יותר על טראומה ופוסט טראומה, על החיישנים והניתוק.
כמו שכתבת, בכל מה שנוגע לנפש יש ה-מ-ו-ן חוסר ידע.
וחוסר ידע הוא תמיד מפחיד. ומרתיע.
(אגב, אני לא בטוחה שהדבר קיים רק בתחום הנפש. נראה לי שאנשים רבים כשישמעו על גידול ממאיר, מיד יתחילו לדמיין לוויה ושבעה.)
מדהים בעיני שהאבחנה היתה בשבילך הקלה.
זה כל כך לא מובן מאליו.
כמו שכתבת על הגבולות המעורפלים בין מה שנחשב ״תקין״ בתחום הנפש ומה ששייך לתחום ההפרעה, יכולה להיות חוויה דומה גם למאובחן עצמו – ומי יודע מה יהיו הגבולות של ההפרעה/מחלה שלי? והאם אני עומד להגיע למקומות של פסיכוזה, אשפוזים וניתוק מהמציאות.
הסביבה לא יודעת איך להגיב
אז זה מה שיוצא
שמחה בשבילך שזה הקל עלייך
אולי באמת תשתפי אותנו מה התחושות הלא נוחות? אולי כך נבין יותר? ואולי גם נשים שסובלות ולא יודעות שזה סבל, יוכלו להביא בס"ד מזור לנפשן?
את מתכוונת לסבל שחשבתי שכולם עוברים?
אני מתכוונת לדיסוציאציות, כאבים פסיכוסומטיים (על רקע רגשי) ונטיה להרס עצמי.
זה לפחות מה שמתאים לי לשתף בבמה הזאת.
יכולה גם לומר שהרבה פעמים פגיעות לא נתפסות אצל הנפגע כמשהו לא תקין-
במיוחד אם מדובר בילד.
נשים שסובלות ולא יודעות שזה סבל- אני לא יודעת ממה הן סובלות….ואני לא מכירה אותן בכלל:)
אני רק יכולה להשמיע את החויה שלי- ושל עוד הרבה שלא מעיזות.
הבושה, ההסתרה וכן, גם ההשתקה של הסביבה הם חלק בלתי נפרד מהגהינום.
ואם חוסר ידע מפריע- פשוט תתענינו- כשמשהי משתפת בסבל נפשי אפשר לשאול- מה זה אומר? את רוצה להסביר לי יותר מה זה עושה לך? התענינת כנה- ואם היא מדברת רצוף פשוט להקשיב…
לגבי הבנה- אני לא חושבת שצריך "להבין" אי אפשר להבין ניסיון של השני (כל ניסיון) וכשהסבל מקורו בנפש- אני חושבת שזר לא יבין. אבל שיקשיב:)
סליחה אם אני מידי חדה, אני פשוט כואבת, ואני עוד עם פה גדול יחסית ונועזת, אבל יש הרבה שסובלות, ושותקות.
אולי מותר לי לנסות להיות דוברת?
אפרת,
את מדהימה. ומרגשת.
יישר כוחך על השיתוף הנועז הזה. אלופה.
אני חושבת שכשמגיעה האבחנה היא באמת יכולה נורא להקל.
יש שם לכל הסבל שלי, הלווו שומעים?? יש לזה שם!!!
זה מקל בעוצמה מטורפת.
סופסוף יודעים ומתחילים להבין מה קורה בי.
זה כל כךך מובן.
ואת צודקת בכל מילה.
לגבי התפיסה הזאת של הסביבה, מזדהה.
יש תחושה שהם בסוג של מלחמה כנגדך. לא מספיק כל הסבל שלך, הם עוד מעזים להכחיש.
זה כל כך כואבב.
אל תנסו להקטין או לספר לי שהכל בסדר. כי הכל מאוד לא בסדר ואני צריכה עזרה.
תקחי ציפרלקס ויהיה נהדר…
זו פשוט טעות איומה.
וכן אני חושבת שהם עושים את זה כי הם פשוט מפחדים להיכנס לקטגוריה הזאת
ונלחמים חזק לוודא שהכל בסדר. כמה מצער זה שלא:(
למה זה קורה? כי עצוב, אבל זה העולם שלנו.
מבינה אותך מאוד, אפרת. מחזיקה לך אצבעות. את גיבורה.
את חייבת להיות הדוברת! לא רק שמותר לך. את תהיי שליחה גיבורה ואמיצה הכי בעולם.
אפרת את אלופה!!!!!!!!!!!!!!!
אגב את זאתי מהידברות גם?
אם כן אנחנו מכירות : )
לא
וואו יש לך כישרון כתיבה מיוחד
קראתי בשקיקה
כאבתי
ולקחתי לתשומת ליבי ❣️
קצת כדאי לדייק בין מחלת נפש להפרעה, זה לא אותו דבר כלל, ויש את ה DSM שמחלק ל3 צירים וכו'
במה מידי קצרה להיכנס לזה,
אני רק אכתוב בשם הרב שלמה הופמן זצ"ל (אמן הנפש והפסיכולוגיה) שאמר שמחלת נפש כמעט ולא דבר בנמצא לעומת הפרעה שמצויה הרבה וניתן הרבה יותר בקלות לטפל ולחיות איתה.
דווקא כפיתיות היא הפרעה די קלה לטיפול (כשהיא עומדת בפני עצמה) הטיפול הוא טכני, העיקר הוא לזהות את המחשבה הכפיתית וממילא ניתן להתעלם ממנה (להישאר בצער עד יעבור זעם) והיא נובעת ממבנה מוח מסוים – עניין נוירולוגי. מתעורר בזמני לחץ ומתח וכו'
אז אפשר לנשום, וגם כמו שכתבה אפרת, האבחנה רק מקילה!
זה דיון מאוד לא מקצועי – אבל בכל זאת אומר שהגישה שאת מציגה לטיפול בכפייתיות ממש לא רואה את הנפש כמכלול ולא מכבדת את המצוקות שלה.
הדיוק בין מחלה להפרעה – נכון אבל לא משנה מעשית מבחינת מודעות הסביבה, יותר רלוונטי לחולים ולאנשי טיפול.
תודה אפרת שהגבת.
לא מתיימרת לקבוע טיפול ולמי, רק שתדעי שיש מכון של הפסיכולוג גדעון פיין שמטפל בכפיתיות. השיטה שהכי עובדת היא CBT ולא פסיכודינמית, למרות שתמיד יש לה מקום והיא מצוינת, אבל דווקא לכפיתיות מאובחנת בגלל שזה נובע ממשהו נוירולוגי השיטה אחרת.
היא מתיישבת על מה שחשוב לבן אדם, יכול להיות מקצועי, ערכי, וכו' מתעורר בזמני מתח וחרד
אבל באמת בשביל זה יש טיפול פרטני שמיועד לכל אחד מה שנכון לו. רק צריך לראות שיש התקדמות, אפילו מזערית…
טיפול עשוי לקחת גם שנים, צריך לנשום עמוק לפני.
CBT באמת יעילה.
אבל הנפש לא טכנית, דרך אגב גם המוח לא.
אני עוסקת קצת בפיתרונות טכנולוגיים להפרעות נוירולוגיות, זה אף פעם לא כזה פשוט כמו שאת מתארת.
חייבת להגיב על ההשתקה.
ניסיתי להסביר לאמא שלי ש"התמוטטות נפשית" יכולה להגיע פתאום באמצע החיים בעקבות טריגר חזק מידי של הפוסט טראומה שעד היום הצליחו לחיות איתה ולהישאר נורמלים. וזה לא אומר שהאישה סחבה איתה גנים מולדים שמתפרצים בגיל מסוים (אני באופן אישי מתחברת יותר לנסיבתיות של סביבה יותר מאשר תורשה מסיבות סובייקטיביות).
ואז נתתי לה דוגמה שמישהי יכולה בגיל 30 להגיע למחשבות אבדניות ורק אחרי הטיפול היא תגיע למודעות בכלל שחוויה מסוימת בחיים שלה פיתחה אצלה ptsd וייקח הרבה זמן עד שהיא תדע לקשר את זה למחשבות אבדניות שהגיעו הרבה שנים אחרי.
אז היא ענתה לי בזעזוע שאני לא ילך רחוק. ולא מגיעים כל כך מהר לאובדנות.
יכולתי רק לצחוק. היא לא מסוגלת להכיר אותי.
יש לא מעט אנשים שלא מסוגלים לחשוב שמי שהם מדברים איתו ורואים אותו ביומיום, כל כך סובל. זה לא מסתדר. כמו מישהו שנפטר ואומרים "אבל לפני שעתיים דיברתי איתו בטלפון". אז מה? בשעתיים האלו הוא חצה עשר כבישים ובכביש העשירי מכונית פגעה בו. הגיוני. אבל קשה לשכל לקבל את זה.
תודה על הפוסט.