האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

נס יום הכיפורים של שיינדי, מחנה פטרסוולדו, 1944

מירי קרון

"נשארתי לבדי. קרני השמש שחדרו מבעד לחלון ליטפו את פני, ואני עצמתי את עיני וראיתי את הבית שלנו… אמרתי לעצמי… הבית נמצא בחלום…

וקול אחר ענה לי: לא! הבית אינו חלום. פעם המציאות היתה בית ומשפחה, אבא ואמא, אחים ואחיות, סבא וסבתא. הכל היה מציאותי…"

את השורות האלה כותבת ילדה בת חמש עשרה, ילדה של אבא ואמא, הורים חמים ואוהבים ומשפחה תומכת שאיננה, כשהיא רוכנת על כרטיס עבודה במפעל לעבודת כפיה עבור תחמושת גרמנית. שתי השומרות הגרמניות יצאו להפסקה ופתאום המכניות האוטומטית עוצרת לדקות ספורות, ואז עולה רגש. ועולה זיכרון, וגעגוע.

ועולה כאב שאי אפשר להכיל.

ובכוחות נפש, והכוונה פנימית חזקה היא תופסת את עצמה בעוצמה על מנת שלא להתפרק, ומנתבת את האנרגיה הזו לכתיבה – מסוכנת ביותר – על כרטיס העבודה במחנה. כך מתחיל הכרטיס הראשון מבין כרטיסי העבודה שהרכיבו את יומנה של שיינדי.

בימים הבאים, תעתיק בכל יום דף אחד מן היומן בו תיעדה את חייה בגטו אליו הופנו יהודי גאלנטא, וברכבת לאושוויץ. היומן אותו הצליחה להגניב איתה לבירקנאו בצורת כדור נייר. היומן שיזכיר לה מי היא. מאין באה. שייתן לה את הכוח לעבור עוד יום אחד—

את שיינדי הכרתי במחלקת הדרכה. אישה עצמאית, לבושה תמיד בטעם מוקפד, עם חוש הומור מפתיע ושובב. נעצרתי בהפתעה בפעם הראשונה בו פגשתי בו, כשאמרה לי כבדרך אגב: "במחנות, אמרנו תמיד שלעולם לא נצטרך שמלות יותר. לא צריך! אנחנו נדאג רק שיהיה לנו לחם… אבל בסופו של דבר היום, לחם אנחנו לא אוכלים, כי אנחנו תמיד בדיאטה… ואף שמלה מתאימה לא מוצאים בארון…" 

היא נתנה עדויות ביד ושם, באותה התקופה בה התחלתי לעבוד שם אני, והיו לנו הרבה רגעים משותפים במחלקת הדרכה. אישה חמה ומרשימה, בעלת זיכרון חזותי חד ויוצא דופן, האישה היחידה (!!) הידועה לנו שכתבה יומן (למעשה, העתיקה את יומנה שנכתב עד יום ההגעה לאושוויץ) במחנות עצמם, בעודה ילדה בת חמש עשרה, והצליחה להביא אותו איתה לארץ – יומן שנחקר בארץ ובחו"ל ואף התפרסם כספר.

בדיבורה עם בנות שלנו לאחר מתן עדות בלטה השיחה בגובה עיניים. בנות אהבו לדבר איתה, לגשת ולשאול שאלות, גם אישיות וכנות, והיא תמיד ענתה בפשטות, בסבלנות, בהבנה לליבן בצורה שפער השנים לא הורגש. הן הרגישו איתה טוב ובטוח, ראיתי בנות שבאו לבקש ברכה על עניינים שחלקו איתה בסוד. 

בדברה על השואה, הזיכרון שלה היה תמיד מרשים, מדוקדק, היא זכרה עד לפרטים הקטנים ויכלה לתאר חזותית לפרטי פרטים את העבר. בניגוד לניצולים רבים אותם פגשתי, לא היה לה סיפור מסוים שחזר על עצמו באותן המילים, בצורה האופיינית לסיפורי השואה שהועברו לדורות הבאים, אלא אשד זיכרונות שהולך וגובר, והיא יכלה לספר ולא לעצור. עם זיכרון כשלה, ההתלבטות כיצד לספר עדות שואה הייתה קשה: מה אני מכניסה בשעה אחת, כשיש לי כל כך הרבה מה להעביר??

אבל מה שמייחד את עדותה של שיינדי הוא ללא ספק, הסיפור על יום כיפור. סיפור שלא ייאמן, שדווקא כאשר היא מספרת אותו, עם זכרונה המדויק, עם הפשטות הכנה המאפיינת את דיבורה תמיד, הוא מקבל אמינות אחרת.

מחנה פטרסוולדו, 1944. שיינדי נערה צעירה, עובדת במפעל לתחמושת. כאשר היא מספרת על עבודתה זו, בהומור מתנצל ושובב היא אומרת – "אני עבדתי בפס ייצור של תרמילים לכדורים… אבל הייתי רעבה כל כך תמיד, ועם חום גבוה פעמים רבות כל כך, והם רצו שאמדוד את האורך והרוחב… ואף פעם לא הבנתי מה הם רצו שם ממני בדיוק… אף כדור "שלי" לא פעל, באחריות…"

ושם הייתה המורה מחוג בית יעקב. (חוג של אחה"צ, לא בית ספר. באזור זה לא היו בתי ספר של בית יעקב)  והמורה באה ואומרת – בנות, מחר יום כיפור…

יום כיפור. אבל אפילו לא ידענו שהיה כבר ראש השנה!

ברצף חיי היום יום במחנה נגוז הכל. והן נערות, חלקן צעירות כל כך…

והמורה פונה בהצעה: אנחנו מקבלות מרק בצהרים. מה דעתכן בנות, לבקש לדחות את חלוקת המרק לערב?

הבנות, מרקעים שונים כל כך, קשת רחבה של תרבויות והשקפות עולם, חלקן אינן דתיות כלל, אומרות כן. והמורה, באומץ או בתום לב, פונה לאחראית הממונה עליהן ומבקשת בשם כולן.

האחראית נבהלת. זו בקשה חריגה. לא נשמעה כזאת, מעולם. היא צריכה לבדוק, להעביר אותה הלאה.

לאחר שהבקשה מועברת, כשהן באמצע יום עבודה, נקראות כולן למסדר פתע. זרם חשמל עובר באוויר, כשמפקד המחנה מגיע. והוא כועס. וזה מסוכן.

הוא רואה בבקשה הקבוצתית אות למרד. הוא דורש שמי שאינה מסכימה עם בקשת הצום ביום כיפור (כלומר, דחיית חלוקת המרק) – תרים יד.

דממה.

מאות בנות עומדות במסדר מול מפקד רועד מכעס. "המפקד", שיינדי מסבירה, "היה במחנה כל יכול… הוא יכול היה לעשות בנו הכל…"

ואף בת לא מרימה יד כדי להוציא את עצמה מן הכלל, הכלל שאין לו זכות קיום, ואין לו זכות דיבור, ובוודאי שלא זכות לחשיבה עצמאית; הכלל שהעז, התייצב ונתן ביטוי מרשים לרוחו של אדם בעולם ששלל אותה ממנו.

ומכל משאלה בעולם – בחר בצום יום כיפור.

ושקט מוחלט עומד באוויר.

והמפקד מביט. ושותק… ומרים יד במעין מחוות הצדעה. ועוזב.

למחרת, יום כיפור. הולכים לעבודה כמו בכל יום. אין תשובה האם הבקשה התקבלה.

אבל אין הפסקת צהרים. המשמעות: עובדים שעה אחת יותר. ובלי אוכל.

ומגיע לילה. כוכבים בשמים. מוצאי היום הקדוש. חוזרים מן העבודה למחנה. עכשיו, סוף סוף נקבל אוכל. 

קבוצת הבנות עוברת בשער. אין חלוקת מרק. 

משהו אחר קורה.

הן מופנות לחדר אוכל.

חדר אוכל במחנה – מה זה??

אף אחת לא יודעת.

הוא מחכה להן, חדר האוכל הזה, מואר ומזמין.

הן מקבלות מרק אחר. אמיתי.

ולחם.

וליפתן לסיום.

צוות עובדות מגיש את האוכל. הן מלאות פליאה נדהמת. מה קרה כאן, הן שואלות בלי מילים, ומסבירות: מפקד המחנה אמר להכין לכן את האוכל הזה…

"אני לא מאמינה לסיפור הזה", אמרה לי פעם מישהי.

אני מבינה אותה. זה סיפור הזוי בהחלט, גם בהשוואה לאגדת התשעים ושלוש…

אבל ההיכרות שלי עם שיינדי, היא הכרות של שנים. אני מכירה אותה כאדם. ומכירה אותה מזווית הזיכרון. ומדובר באישה יציבה וראלית.

וסיפור מופרך כל כך… בעיני, קשה להמציא.

"מי שחושב שלא היו ניסים בשואה, שידע שהיו, ועוד איך" אומרת לנו תמיד דבורה ברגר, ניצולת שואה אהובה במיוחד.

ואת הסיפור הזה בחרתי להביא.

סיפור שמתרחש בתקופה שכולה הסתר פנים, והוא כולו הארה.

והוא כולו מענה, מידי ושמימי, למאות בנות, חלקן קרובות, חלקן רחוקות כל כך למראה, 

שאמרו "כן" לצום יום כיפור,

שאמרו "כן" לאמונה בבורא עולם –

וזאת, במקום המנוכר ביותר. האטום ביותר. בפלנטה בה אמונה נתפסת כלא מתגמלת, 

בעולם מחנות הריכוז בו צדיק, רק רע לו;

בעולם בו פתחון פה איננו, למייחלים לך.

ובמקום הזה עצמו נשמעה הבת קול, של –

"לך אכול בשמחה לחמך… כי כבר רצה האלוקים את מעשיך.."

כמו שלא נשמעה מעולם.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il

5 Responses

  1. מרגש מאד, טוב לקרוא על ניסים בחושך הזה.
    אני אשמח לקרוא עוד מהיומן הזה.

  2. השבוע נודע לי ששיינדי מילר, גיבורת הסיפור המיוחדת הזו נפטרה.
    תהא נשמתה צרורה בצרור החיים…

    אפשר להשיג את הספר "מיומנה של שיינדי" אצל בני משפחתה בירושלים.
    פרטים בטלפון: 02-5819763

  3. טובה יקרה,
    לצערי הרב, נכון…
    כשכתבתי את הטור הזה, עוד ניסיתי להשיג את שיינדי בטלפון, לספר לה שכתבתי את סיפור יום כיפור שלה ב1944, הסיפור שכל כך חשוב היה לה להעביר הלאה…
    מטפלת ענתה לי, ששיינדי חולה. היא אינה מדברת… זמן קצר אחר כך, קיבלתי את הידיעה…
    אישית, זה לא קל. אנחנו מאבדים את האנשים המדהימים האלה. שיינדי הייתה חלק מחיי במהלך עבודתי בהדרכת קבוצות, היו שנים שנפגשנו על בסיס שבועי. את הלב הטוב שלה, והאישיות הפרקטית, העצמאית ומלאת ההומור, הכרתי מקרוב.
    שיינדי מתייחדת בסיפור הזה של יום כיפור, סיפור יוצא דופן בכל פרמטר, שהשקיעה אנרגיה עצומה על מנת להביא אותו לתודעת הדור הצעיר. אני חושבת שהיא הצליחה. מסרה אינספור עדויות, וסיפור זה היה המרכזי בהן. ואני שוב, מהכרות של כמה שנים איתה, חוזרת ואומרת שמדובר באישה יציבה, ראלית, נורמלית ואמיתית. ואת הסיפור סיפרה תמיד בדם ליבה.
    הסיפור מופיע כמובן בספר שציינת טובה, אך חשוב לי לומר שכשסיפרה בעל פה זה היה עוצמתי יותר. אני יודעת ששייני התראיינה ביד ושם, ומלבד הראיון הארוך, הועלה לאתר של יד ושם גם סרט קצר עליה, עוד לא יצא לי לראות אותו אבל מהיכרות איתה, אני מאמינה בוודאות שסיפור יום כיפור מופיע שם, ובצורה חיה יותר מאיך שתיארה זאת בספר…

  4. מפעים! נותרתי ללא מילים
    תודה מיוחדת
    המשיכי לתעד, אלו אנשים שאין כמותם ,
    וחשוב כלכך לשאוב תעצומות מעוז רוחם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לוח חם

רוצה לקבל את כל הסודות של השפים ישירות למייל? הצטרפי לניוזלטר השבועי של הקמפוס הקולינרי – וקבלי בכל שבוע טיפים שווים, מתכונים מיוחדים והפתעות שתשמחי לא לפספס!! להצטרפות לחצי כאן >>>

עושה קניות לחורף? תרוויחי יותר עם עמוד הקופונים שלנו! 5% לקניית ספרים ביפה נוף, 10% בקינדר טויס, 5% במרקם – ליצירות ליום גשום, 10% באהבה קטנה ועוד!!! הכל בלחיצה פה >>>

אולי יעניין אותך גם?

נותנת מקום

פרק 25: הוא יצטרך לשבת שבעה

שרי וולך

קולינריה מנצחת

פטה כבד עוף מתקתק בריבת עגבניות שרי

ציפי כהן והקמפוס הקולינרי

חכמת ההמונות

צרה של עשירות… דיאטת השמנה. מכירה?

יהודית

מדברות יהדות

בין כסה לעשור: על כף המאזניים

הרב עמנואל ברנשטיין שליט"א