משלים מוחשיים על פחד הדין
ספרי רבותינו גדולי המוסר מלאים במשלים על הימים הנוראים שאנו כבר עומדים על פתחם. המשלים מלאים דוגמאות חיות וצבעוניות על גודל החטאים, גודל העונש הצפוי, גודל רחמי ה' שמוכן לסלוח למרות הכל, וגודל ההחמצה אם לא ננצל ימים אלה כראוי.
משלים אלה נותנים מבט מוחשי על ימי הדין והמשפט, אבל מבלי משים הם חולפים לנו ליד האוזניים, מסיבה פשוטה: בדרך כלל המשלים כתובים בשפה עתיקה, ומספרים על מציאות זרה לנו: מלכים, נסיכים, שרים, כפריים בארמון המלוכה, עונשי מוות על ימין ועל שמאל, וכדומה. מחמת כך המשלים עצמם זקוקים למשל, להמחשה מציאותית.
דורנו דור הקומיקס נפנה לטפל גם בתחום זה. כך זכינו לסדרות ספרים הממחישות בצבעים חיים, פשוטו כמשמעו, את כל המשלים והסיפורים, והכל לובש צורה מוחשית מול עינינו. אנו רואים את הכפריים מסתובבים בארמון ומחוללים נזקים, את השרים המועלים באמונו של המלך, את הנסיך המורד וגולה מעל שולחן אביו, ועוד.
הצורף שמעל באמון המלך
השבוע התגלגל לידי ספר כזה, הממחיש בצבעים חיים את מערכת ימי הדין והמשפט. המשל מספר על צורף שהוזמן למלך להכין לו גביע נדיר ביופיו, עין לא ראתה, בשילוב זהב ויהלומים אינספור. למרבה הצער, הצורף מועל באמון המלך, ומבזבז את רוב החומרים לצרכיו האישיים. חודש לפני המועד הוא מתעשת ומתחיל להכין גביע מהשאריות שנותרו לו. הגביע יפהפה, אך המלך כועס מאוד על הבזבוז הנורא והמעילה באמון. הצורף מתחנן לרחמים, והמלך נותן לו הזדמנות חוזרת חד פעמית להכין גביע חדש מחומרים אחרים.
הנמשל מובן מאליו: אנחנו מבזבזים את רוב החומרים שהקב"ה נותן לנו: חיים, בריאות, כשרונות. חודש לפני ראש השנה אנחנו מתעשתים, מתחזקים במה שאפשר בזמן שנשאר, והקב"ה מרחם בחסדו ונותן לנו הזדמנות חוזרת בשנה הבאה. המטרה של המשל היא לעורר על הצורך להתעורר בזמן, בחודש אלול.
המשל לקוח מספרי גדולי המוסר, שחוזרים על רעיון זה בצורה זו או אחרת. המאייר המוכשר הפך את המשל למציאות חיה.
הקושיות
אבל דווקא משום שהצבעים חיים וההמחשות חדות כל כך, ההרגשה היא שמשהו כאן לא מסתדר. הויתור של המלך וההזדמנות לנתינת צ'אנס חוזר כמעט לא מתקבלים על הדעת.
אילו הסיפור היה ממשיך ומספר שגם בשנה הבאה הצורף התנהג כך, ושוב ביקש רחמים, ושוב המלך נתן הזדמנות שניה – זה היה בלתי אפשרי. לא הגיוני, לא תקין. המלך פשוט היה עושה מעצמו צחוק.
ואילו היו ממשיכים את הסיפור ומספרים שכך המלך מתנהל לא רק עם הצורף הזה אלא עם כל משרתיו ונתיניו, וכולם מקבלים תפקידים וחומרים וכלים, ובוגדים בו שנה אחרי שנה, וכולם באים פעם בשנה למפגש ומודים על פשעם, ומקבלים הזדמנות אחרונה "רק לשנה הבאה", ומכריזים ביציאה ש"להתראות בפעם הבאה בעוד שנה לשידור חוזר" – איך זה היה נשמע?
משהו כאן חייב להיות שונה. אם באמת המשל כל כך מדויק – הנמשל לא יכול להיות במציאות.
האם הקב"ה רוצה מאיתנו רק עבודה ותו לא?
במערכת היחסים של המלך עם הצורף אין כלל קשר אמיתי. הצורף לא מעניין את המלך באופן אישי. אחת היא לו אם הוא ימות או יחיה, יצליח בחייו או יזרק לבית האסורים לשארית ימיו. הוא צריך את הגביע וזהו. אנחנו נמצאים מול הקב"ה במצב שונה לחלוטין. אנחנו בנים אהובים, הוא בחר בנו ורוצה בנו יותר מכל. איכפת לו שנצליח.
גם הצורף עצמו לא משקיע במלך שום התעניינות. הוא שכיר, רוצה משכורת ומקבל אותה. הוא לא חושב על המלך, לא מנהל איתו מערכת יחסים, לא מתאמץ לעשות את רצונו לאורך כל היום וכל השנה. הוא משקיע זמן עבודה תמורת תשלום ובזה הוא גומר את מלאכתו. אנחנו, לעומת זאת, עובדים את הקב"ה, חושבים עליו, מתאמצים על עבודתו לאורך כל היום וכל השנה. נכון, יש הרבה מה לתקן, אפילו הרבה מאוד. אבל ההשוואה לשכיר יום קר ומנוכר – לא מתחילה.
הבה נשאל יותר מזה: האם הקב"ה עצמו מעוניין שניקח את המשל הזה עד הסוף, אבל לגמרי עד הסוף?
הרי אם באמת היינו ניגשים אל הקב"ה בגישה כזאת – לא היינו יכולים לדבר איתו. לא לבקש בקשות, אפילו לא לשבח ולהלל. היינו פשוט בורחים. מקצרים את המפגש ככל האפשר. בוודאי שלא היינו אוהבים אותו.
והאם שייך ביטחון במערכת יחסים של הצורף עם המלך?
האדם שהצורף הכי פחות בוטח בו הוא המלך. הוא רועד מהמלך כמו מהדבר המפחיד ביותר בעולם. הוא יודע שהמלך חזק, וגדול, ותקיף, ויש לו דרישות ותביעות נוראות ממנו, הוא חי על זמן שאול, הכל תלוי באיכות הגביע שהוא יצליח לייצר. מסתבר שהוא אפילו שונא את המלך קצת.
והקב"ה רוצה שנבטח בו. לאורך כל השנה, כאשר מתרחש אירוע מפחיד ומעורר חשש – הקב"ה הוא הכתובת לבקשה, לשפיכת הלב, ובעיקר – לביטחון גדול ועמוק שהוא מנהל לנו את החיים הכי טוב שאפשר.
אם נתייחס אל הקב"ה בפחד נורא ואיום, בלי לשוחח איתו, בלי לפתוח את הפה, בלי לשפוך את הלב, בלי לבטוח בו ובלי לאהוב אותו – ניכשל חלילה במצוה הבסיסית ביותר: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
נפתח סידור בכל מקום נתון, נפתח שיר השירים, נפתח חומש, נפתח תהלים, ונראה כיצד הקב"ה רוצה שנתייחס אליו: באהבה, בהודאה, בשמחה, בשבח ובהלל, בשפיכת הנפש.
לכל דבר יש מקום
אז מה התשובה על כל זה? הרי המציאות היא שהקב"ה דורש מאיתנו עבודה מעשית, ואנחנו חוטאים לו לא אחת ולא שתים. מה צריכה להיות הגישה?
מערכת היחסים עם הקב"ה היא באמת מורכבת ומקיפה. יש בינינו גם אהבה אינסופית, גם מחויבות לעבודתו, גם תשלום של שכר ועונש, וגם יראה. הכל קיים. לכל דבר יש מקום וזמן. והתפקיד שלנו הוא לזכור את הכל, ולתת לכל דבר את המקום שלו.
מקומה של היראה
חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) מגדירים זאת כך:
"עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה – שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא; עשה מיראה – שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט".
יראת שמים אמורה ליצור תחושה של קירבה אל הקב"ה, כפי שמגדיר הרמב"ם את הימים הללו שבהם אנחנו נמצאים: "ומברח ומנוס – אליו". היראה אינה אומרת לנו לחוש חס ושלום שהקב"ה לא מעוניין בטובתנו, וכל מה שהוא רוצה זה רק את הגביע ותו לא. היראה היא חלק ממערכת מורכבת.
היראה אומרת לנו שבתוך המערכת של האהבה, של יחסי אב ובן הכי עצומים שיכולים להיות – עלינו גם לזכור שיש דין ויש אמת הדורשת את שלה, והקב"ה עם כל אהבתו נתן לנו את החיים לנהל אותם בעצמנו, בידים שלנו. ואם אדם חוטא ומזיק לעצמו – הקב"ה עם כל אהבתו לא יכול לקחת ממנו את הבחירה ולנהל לו את החיים. לחטא יש מחיר, ואין מה לעשות. יש רק אפשרות אחת – לתקן, לבקש סליחה. והקב"ה מעוניין לסלוח.
מברח ומנוס אליו
היראה מחזירה אותנו אל חיקו של הקב"ה, בבקשת סליחה, בניסיון לתקן. ומכיון שבאמת אנחנו מחפשים את הדרך להיות טובים, והקב"ה ברוב אהבתו רוצה שאכן נצליח – לכן הוא נותן לנו את האפשרות לעשות זאת כל שנה מחדש. כי הוא יודע שזה הטבע האנושי.
האדם חי בנדנדה רגשית ובמלחמה תמידית, וקשה לצפות שהוא תמיד יהיה מושלם. כלשונו של החובת הלבבות בפתיחה לשער התשובה:
"שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה, כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא. וכיון שהתברר מציאות הקצור במעשי האדם, היה מחנות הבורא אותו, שנתן לו יכולת לתקן טעותו ולהשיב אבדת עבודתו בתשובה".
וכלשונו של דוד המלך עליו השלום בתהילים (ק"ג, ט –יד):
"לא לנצח יריב ולא לעולם יטור, לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונותינו גמל עלינו. כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יריאיו, כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, כרחם אב על בנים ריחם ה' על יריאיו, כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". הקב"ה יודע מי אנחנו, מבין את חולשותינו.
האם הותרה הרצועה? חלילה וחס. נשים לב למספר הפעמים שמוזכרת היראה בפסוקים אלה. הקב"ה מרחם ואוהב, אבל בתנאי שאנחנו נבין את הצורך ברחמים, שנבין שחטאים זה בעיה חמורה, ושאנחנו צריכים לבקש סליחה, ובעיקר – זקוקים לעזרתו של הקב"ה שיסדר לנו את העניינים.
המטרה של היראה היא להביא אותנו לתלות בקב"ה, לחזור אליו ולבקש את סליחתו. דווקא מתוך התחושה שאנחנו לא מושלמים. אנחנו לא רוצים להגיע אליו בדרישות כמו הצורף שמביא את הגביע המושלם ודורש את שכרו בקומה זקופה. אנחנו רוצים להגיע בתחושה של תלות, של הישענות, של ביטחון של בן באבא.
המסקנה של "ונתנה תוקף"
הסיכום של תפילת "ונתנה תוקף" הוא: "כי כשמך כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות, כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו. אמת, כי אתה הוא יוצרם, ואתה יודע יצרם, כי הם בשר ודם". אחרי יראה אמיתית, אחרי ההבנה שאנחנו זקוקים לעזרתו של הקב"ה, כי לא היינו מושלמים וכי יש לחטא תוצאות – בא הפיתרון, וזו המטרה של ראש השנה: מברח ומנוס אליו. לשוב בתשובה ולייחל לסליחה, כבן המתרפק על אביו.
וואו מרגש! קראתי ברתק. תודה רבה