מגיע לי! (מגישה תמר)

אני אמא משוגעת. אני אמא מתגעגעת.

אני חולת אהבה וקוצר נשימה.

אמיתי.

לתינוק שלי.

אני יושבת בסניף של העמותה. צהריים. ערב פסח. הרחובות סואנים אנשים רצים. מתגלגלים. דוחפים קונים בהיסטריה. כאילו אחרי פסח לא יהיו עוד חנויות.

ואני צופה בהם בשקט. בנחת. ממשיכה לקבל תרומות.

כל הבוקר הייתי עם הבייביון שלי. אני אהיה איתו גם בערב. ועכשו אבא שלו שומר עליו. מטפל בו במסירות שאין עוד גברים בעולם שככה רגישים ומרגישים את התינוק שלהם. מבטיחה.

לגבי המצב שלו אני רגועה מליון אחוז.

ועדיין אני געגועים.

אני רוצה להרגיש את הידיים השמנמנות שלו מדגדגות אותי. את הכמיהה והאמון הבלתי מסויג אליי.

את החמימות והריח הזה היחודי, החמצמץ מבקבוק שנשתה בהנאה גלויה, ואיך שהוא משתנה במכה דקות של אמבטיה לריח ענוג של שמפו תינוקים. רטוב ומשכר אותי.

'ככה זה כל האמהות' מתגנב קול מעקצץ לתוכי. קורע ממני את היחודיות. מנסה להכהות רגש. חמלה.

'הוא יתרגל לזה, וטוב לו. הוא מקבל כל מה שהא צריך והוא משתפשף, מתרגל לעולם, את לא באמת רוצה שהוא ישאר לעד אפרוחי של אמא'

נכון, הכל נכון. וטוב ויפה.

ועדיין אני אהבה. נמסה מהחשבה עליו.

רוצה להיות לידו.

אולי אני עדיין מוצפת באוקסיטוצין? כמו אחרי הלידה?

אולי אצלי בנשמה כמות ההורמונים רק ממשיכה לעלות, מציפה, שואבת, שוטפת את כולי כמו סופה חלקה. כמו חול מתפזר לתוך הים, כמו גלים שהולמים וגואים לעולם.

מה שבטוח שלא ידעתי ולא חשבתי לפני שחבקתי את הבייביון המושלם הזה שככה ארגיש,

שככה הוא ירדוף אותי.

כמו כיס בלב. שמתכווץ כשהוא בוכה. שמתרחב כשאני רואה אותו יושב בעגלה. מטופח ומרוצה. אבא שלו מגלגל אותו לתוך הסניף. הולך למנחה כמה דקות.

אני עוצרת את היקום. סליחה, את הטלפון – משתיקה. אפשר לכמה דקות.

מסתכלת לתוך עיני שוקולד מתוק מתוק. מדגדגת קצה אפון פיצפון.

נותנת לו לתפוס לי את האגודל באצבעות מלאות בכל מיני שחורים והפתעות שצריך להוציא.

"ממוש של אמא. מי קטן קטן? מתוק-צדיק-חיים בלב? מי פונפון?"

מאכילה את התינוק הכי להוט בעולם. עם תאבון שלא קיים עוד אצל אף יצור בעולם.

"הלוואי שהייתי אוהב את ד' כמו שאת אוהבת את הבייבי שלך" אמר לי אבא שלי שבת שעברה,

כשראה איך אני מצחיקה את פונפון.

מממ. הוא טעים לי הילד הזה אבל אני צריכה להמשיך לעבוד. אני מקבלת משכורת על הטלפונים שאני עונה להם. זה לא סתם כך.

אבא שלנו מגיע לקחת את פונפון. ככה קוראים לבעלי מאז שפונפון נולד.

מאז שמעתי איך סטנדאפיסטית אחת טובה מחכה עם צאצאיה לבעלה שיחזור הביתה. "הנה ילדים, לא לבכות, עוד מעט אבא שלנו מגיע. הנה אבא שלנו מגיע הביתה…..

(ואולי היא אמרה אבא שלנו מפחד המורות בסמינרים שהמילה "בעל" לא קיימת אצלם בלקסיקון… כי זה היה במחנה, עכשו אני נזכרת. אחח זה היה פעם מאד…..)

אבא שלנו הטוב לוקח את פונפון, שיראה איך הוא לומד, הוא בטח מאד רוצה כבר גם.

הוא צדיק פונפון שלי.

ועוד טלפונים ועוד משימות.

ובדודה שלי. רות. אחת המתל"צות הקטנות נכנסת עם שקית. "אמא שלחה לך"

מה זה? בבגדים? לפונפון?

מבן דוד וחצי שלו. ירושה.

נזכרת שדודה שלי מלכה התקשרה ושאלה אם אני רוצה. היא עושה פסח ויש לה בגדים יפים ממש מארי שלה. חבל. הם במצב מצוין והיא לא רוצה לזרוק. בהזדמנות כשאני עוברת ליד הבית שלה, שאני אבוא ואקח.

והנה. צדיקים מלאכתם נעשית ע"י אחרים. כנראה אמא שלי אמרה לה שאני בסניף.

וגם הייתה לה תעסוקה טובה לכמה דקות לרות.

"מה את עושה כאן" רות מסתכלת סביב. תוהה.

"עובדת" אני מחייכת אליה חיוך נחמד. ולא בגלל הבגדים שבשקית. סתם. כי מתחשק לי להיות כזו.

"עובדת? כאן? מה הקשר?"

היא מעקמת את האף הסולד שלה.

אני מסתכלת בהלם קטן. עד כדי כך. גם אני בהתחלה הרגשתי לא מספיק בנח לעבוד בסניף באמצע העיר. קיבלתי על כך תגובות מעניינות. רובן אהדו ותמכו בי.

אבל לכזו תגובה חסרת טקט לא ציפיתי.

לא מתאים לרות הסלבית שבת דודתה עובדת בסניף של העמותה. מה הקשר.

אני ננערת. "כן, כאן אני עובדת. תודה על השקית. להתראות ד"ש לאמא".

מחייכת שוב. חזק יותר.

רות והצחוק המגחך שלה זזים לי מהעיניים. יוצאים מהסניף.

אני נושמת לרווחה.

לא נעים. אבל אם נסתכל על זה בפרופורציה, זה גם לא נורא. בכלל לא.

אולי אפילו משעשע.

עוד מעט נפתח את השקית, אני ושושי אחותי. נעקם את אפינו הסולד מול כל חתיכת בד מיובשת בריח כביסה של אחרים. נבין מה נקרא מצב מצוין, ונחזיר את כולם, כל חתיכות הטקסטיל למלכה.

בטלפון אני אגיד לה שהבגדים מהממים. ממש אהבתי אותם. ואיך שהיא מצליחה לשמור עליהם יפים.

אבל בא לי לפונפון בגדים חדשים. יש לי כמה רעיונות איפה לקנות את מה שאני אוהבת במחירים הגיוניים גם לתחילת עונה.

וממש תודה על המחשבה. חיממת לי את הלב. באמת.

כי מגיע לפונפון שלי בגדים מושלמים. הוא בכלל לא מבין. זה אמא שלו, השרוטה. שמגיע לה.

שעובדת בסניף של העמותה למרות כל מיני פטפוטים שהיא מבינה שיש עליה מאחורי הגב.

שעושה מה שנכון ולא רק מה שיפה ואלגנטי.

שחכמה.

אני אמא משוגעת. אני מטורפת על הילד שלי ועובדת במקום לא סטייל.

ואלי בגלל זה מגיע לי. להיות אני בטבעי שלי. לעבוד ברוגע.

להאמין שאני מושגחת כל כך. לשמוח במתנות שד' נותן לי ברחמיו האינסופיים עליי.

כל בוקר עם השמש העולה.