לו רק היתה לה חזית…

אני גרה בדירה עורפית. הנוף שלי כולל את החניה, כולל פחי האשפה ומבחר חתולים, ולמזלי יש לי גם במרחק פסיעה מעון ושטיבל חסידי שלא נסגר אף פעם, אז לכאורה, הנוף אמור להיות קצת פחות משעמם. למזלי הגדול אין לי זמן לשבת במרפסת בכלל, אז המרפסת נסגרת מסוכות לסוכות ומשמשת להמוני יונים תחנת מעבר נהדרת. אף פעם לא הרגשתי בחסרונה של חזית. אין לי זמן לשבת במרפסת, אז מה חשוב מה רואים ממנה?

כשאחי עשה שבת שבע ברכות לביתו הכלה בעיר מסורתית ומתפתחת אי שם בארץ, יצאנו לדרך כשהדירה בה נשהה היא סימן שאלה גדול. בקהילתנו נהוג להשאיר לעושי השמחות דירות של זוגות צעירים שנוסעים להורים לשבת ומשאירים דירה פנויה. עושי השמחות מזמינים אליהם כמות גדולה של אורחים מחוץ לעיר, ולולא מצוות הכנסת האורחים שהזוגות הצעירים מקיימים בהידור, אי אפשר היה לקיים שבת שבע ברכות עם המשפחה. צריך לזכור שמדובר לפחות בארבע משפחות מורחבות: צד משפחתה של אם הכלה, משפחתו של אב הכלה, משפחתו של אב החתן, משפחתה של אם החתן… . כן, מדובר באופרציה מאד לא פשוטה, ועלויות שלפעמים מגיעות לעלות ערב החתונה עצמו… יקר מאד, אבל האמת, למוזמנים המשתתפים זו שבת נהדרת, חווייתית, חמה, בחיק המשפחה ובשמחה גדולה.

כך או כך הוזמנו ונסענו. קיבלנו דירה קטנה ומתוקה במרומי הקומה השלישית ועם שני חלונות בסלון, שניהם ביחד מרכיבים חזית מלאה של שני הכיוונים, והם פונים באמת לחזית, לא לעורף או לצד. כל מה שקורה בסביבה נמצא בטווח ראיה.

ומה יש בטווח הזה? לפחות עשרה בתי כנסת (ביום חול גם מעון ענק בן כמה כיתות, אבל בשבת הוא כמובן סגור) של כל העדות והזרמים. באותה שבת איכשהו לא יצא לי לישון הרבה, בשעה שש וחצי בבוקר חיפשתי לעצמי מקום, כי המיטה כבר לא הצליחה להשאירו אותי בתוכה. קמתי, אבל זה לא הבית שלי ומה אני כבר יכולה לעשות? אז עמדתי ליד החלון ונשמתי אויר נקי של בוקר. ועם כל דקה שעוברת אני מגלה שהרחוב אינו ריק ושקט, כפי שהיה מצופה משעה כזו בשבת, היתה בו ממש טיילת. כל סוגי עם ישראל הלכו בו, מי במתינות ומי במהירות, מי עם סידור ביד ומי עטוף בטלית, כל סוגי הכיפות והחליפות, קפוטות, כובעים, ספודיקים, שטריימלים… הכל הולך (תרתי משמע) וגם נשים שיצאו לתפילה לבושות חגיגי, ממוקדות מטרה, חרוצות, אף כאלו שיכלו לנצל את השבת לעוד שעתיים שינה בבוקר והשכימו כדי לדבר עם הבורא בבית מקדש מעט.

זה היה מראה מרהיב, במיוחד למי שמראה כזה אינו לחם חוקה, לא ביומיום ולא בשבת, למרות שהיא גרה בסביבה שבה יש במאה מטר רבוע יותר מעשרה בתי כנסיות, פשוט, כי אין לה חזית.

עמדתי מרותקת בחלון, והקהל ברחוב רק הלך וגדל ככל שהשעה התקדמה גם היא, וככל שרציתי לחזור למיטה כי כבר הייתי ממש עייפה אחרי לילה לבן, לא יכולתי להפסיד את המראה הנאדר (לא טעות כתיב) והמשכתי לעמוד שם עד שהקהל התכנס אל תוך בתי הכנסת, קולם של החזן  ובעלי התפילה החל לעלות, ורק מעט מאחרים נראו ברחוב.

אני אוהבת את הדירה שלי. מאד. אבל לו רק היתה לה חזית…

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il