בתוך המהומה והפעילות הקדחתנית של ערב שבת, עומדים לך במטבח שני ילדים סוערים ומנסים לנצח בדיון פילוסופי צעקני שתוכנו: של מי המשחק הזה על פי דין? ואת, שרק רוצה לסיים את רשימת המטלות שלך ולא לשכוח שום סיר על האש מרוב בלבול, הכי קל לך לחפש מתנדב שיסכים להיות הגדול המוותר, ויעניק לך שקט (זמני אך מידי). את מתחננת לבוגר מבין השניים שיוותר כי הוא גדול, ואז נגררת מבלי משים אל תוך הפילוסופיה עצמה, אז מה אם אני גדול ממנו? למה באמת, אני צריך לוותר? לא להיפך? הוא הרי צריך לכבד אותי?
את נסוגה משם במהירות שיא, כי הדיון הזה תופס אותך לא מוכנה, ואת הראש שלך את צריכה כרגע עבור רצף המטלות המהבהבות לך בו זמנית. ברגע הזה, כשאין לך תשובות וגם לא סבלנות, את ממציאה כל מיני פתרונות יצירתיים: סוכריה למוותר? או "תביאו לי את זה! כשתסתדרו, אחזיר לכם…" ויש: "לכו לריב בחדר, אני צריכה שקט!" יש גם הסחת דעת: "מי יכול לרוץ למכולת?" (בתנאי שזו משימה מועדפת), ועוד כל מיני ניסיונות, מוצלחים יותר או פחות שאמורים לעזור לך בזמן הקרוב אבל אולי להזיק לטווח הרחוק.
כי אם תחת לחץ מקבלים סוכריה? אולי אפשר ליזום בזמן הלחץ הבא עימות קטן ולזכות בממתק על ויתור? ואם אני דווקא רוצה שאמא תחרים לו את המשחק, והוא יתפנה לשחק איתי, אולי כדאי לביים חטיפה? יש סיכוי שזה יעזור? ואם לאמא אין פניות לבעיות שמטרידות אותי והיא מנסה להסיח את דעתי, בלי להתייחס לעצם התסכול, אז אולי אין טעם לשתף אותה? לכל התגובות עלולות להיות השלכות, ועלינו להיות מודעות למסקנות שהלב הקטן מסיק מסקנות מכל אירוע או תקרית, לעתיד הקרוב והרחוק.
אנחנו בהחלט מעדיפות קו, שיטה או עיקרון שיחייב אותי ואותם, או שיגייס אותי ואותם וייתן לנו מענה גם בזמני לחץ, ולצורך כך, כרגיל, אנחנו עובדים בשגרה קשה, ומכנים את זה מוכנות לשעת חירום או כלשון הסלוגן: "קשה באימונים, קל בקרב".
פגשתם פעם שני ילדים שנזכרו לריב על המקום באמצע הקידוש ואסור להם הרי לדבר, אז הם עוברים לשפת ה"נו" והפנטומימה? הלחישות הופכות לצרחות והתנועות אגרסיביות… ואת חושבת בלבך (כי גם את לא יכולה להגיב), "למה אי אפשר לשבת בסתם כיסא עד לאחר סיום הקידוש? ואז להתדיין ולשתף?!" נכון שלפעמים זו אכן מיומנות שטרם נרכשה, כלומר: דחיית סיפוקים! אבל לפעמים, זו מיומנות שנרכשה והיא נקראת : השגת יעדים מושכלת 😊, ואז יש הגיון לעיתוי, זהו אותו הגיון שגורם לילד לנצל זמן לחץ או עת רצון ולבקש ממך רשות ל….. בדיוק באמצע שיחת טלפון חשובההה!
בזמן לחץ אנחנו פועלים מתוך מנגנון "כיבוי שריפות", הפתרונות שציינתי (הסוכרייה, ההחרמה, הגירוש לחדר או הסחת הדעת) הם פלסטרים. הם קונים שקט ל-5 דקות, אבל הם "מלמדים" את הילד שהלחץ שלך עשוי להיות משאב חזק להשגת מטרות.
לפני שאנחנו מתחילים ב"עשה טוב" חייבים להתייחס ל"סור מרע": אסור שהלחץ שלך יהפוך לכלי להשגת מטרות, לא הלחץ החברתי מול קליינטים בחנות, שמציצים על הילד הרוקע ברגליו ורוצה ממתק כזה! עכשיו! ולא לחץ הזמן של כניסת שבת. הקפידי על עקרון בסיס מנצח:
לפני הכל, אנחנו אנושיים וזה המסר הראשון שחשוב לנו להעביר לילדים, אמפתיה ושיקוף בכל מצב, זה לוקח רק דקה אבל מצמצם את המירמור: 'אני רואה שקשה לכם להחליט ושניכם מאוד כועסים וסוערים, הייתי רוצה מאוד לשמוע את הטענות שלכם בנחת, כשאתפנה…' ובכך, את נותנת תוקף לרגשות ושומרת על היותך כתובת למצוקה. אבל את דוחה את הביצוע ובכך מאמנת את שריר דחיית הסיפוקים.
ועכשיו לאימונים:
ראשית עלינו להקנות לילדים את המושג העיתוי המותאם, זוהי אחת ממיומנויות הSEL (למידה חברתית -רגשית) הבסיסיות, שפרושה לדבר אל מי שמקשיב לך. שים לב אם הפרטנר אותו אתה צריך אכן פנוי עכשיו. כדי לדעת אם שיחת גישור-פישור מתאימה כעת, צרו עבורם רמזור בעיות, דמיוני או מוחשי:
אדום: סכנה, פציעה, משהו שנשבר – בואו לאמא מיד.
צהוב: מריבה על משחק, חוסר הסכמה – מנסים לפתור לבד או מחכים עד שאמא תתפנה.
ירוק: "סתם" רצון לספר משהו – מחכים לזמן רגוע.
תרגלו סימולציות של אירועים, ערב שבת, מרוץ הבוקר, שיחת טלפון חשובה וכו', ומיינו לפי צבעים והיגדים שונים.
בזמן אמת, כשיבואו שני ניצים לתוך האקשן של טרום כניסת שבת עם נופך צבעוני וסוער, זכרי לשקף: "אוי אני רואה שני ילדים כועסים ולחוצים, מאוד הייתי רוצה להיות פנויה כעת בשבילכם אבל איזה צבע זה? אדום, צהוב או ירוק? אם זה צהוב, נחכה לאחרי הדלקת נרות, נכון?" ילדים מוכנים מגיבים בשותפות ובהבנה.
כשתשבי בנחת ותזכרי לקרוא לחבר'ה לבירור, תגלי לעיתים שהם אינם זוכרים על מה רבו, אם הם יאמרו שהם הסתדרו לשביעות רצונם, נא שבחי על הבגרות ועל השיח, ואם יבקשו לשתף אותך בכל זאת במחלוקת, זכרי, את אינך שופטת אלא מגשרת! השתדלי להישאר ככל הניתן בתחום סימני השאלה, והחרימי את סימני הקריאה לעת עתה. חשוב מאוד שהילדים יחוו את זה שאת סומכת על ההגינות שלהם ועל היכולת שלהם להגיע להדברות ולפשרות, הכלל הכמעט מוחלט הוא: על כל משפט החזירי שאלת האומנם. זה נראה בערך ככה:
זה שלי!
כן? שלך?
כן, אני מצאתי את זה ראשון!
זה הכלל? מי שמוצא ראשון, זה הופך להיות שלו? תמיד?
לא, אבל זה לא של אף אחד!
של אף אחד?
זה היה אצלי לפני כן, הלכתי רק לרגע!
זה היה אצלך? ממתי? רק הלכת לרגע? לאן?
עם הזמן החולף, התשובות מתרחבות והם מוסיפים פרטים מעניינים, סותרים את עצמם ומרגישים קצת לא בנוח, מציעים פתרונות בעצמם, ואפילו מוותרים ברצון אחרי שהקשיבו להם כל כך יפה, הקשבה אמיתית ופעילה, ללא שפיטה והכרעות, כי הם מסוגלים לזה לבד!
האמיני בהם, ביושר הפנימי עליו כותב שלמה המלך: "אלוקים עשה את האדם ישר", וכמובן שהילדים בקטגוריה הזו, הם הרי קרובים יותר לרגע היצירה. ואם הדיון נתקע ומשתרר שקט, פשוט שאלי:
אז מה אתם מציעים לעשות?
מה כדאי?
מרגש מאוד לשמוע איך הילדים מוצאים פשרות ורעיונות שמניחים את דעתם, ואם את מתפעלת מזה, זה ילך ויתרחב עם הגיל, וישכפל את עצמו לתחומים נוספים בחיים.
כחלק מהאימון ומהמוכנות, הכינו את "פינת הבוררות" או "ארגז הפתרונות", לכל עימות או ויכוח, שיחה בזמן שגרה על מה שהארגז מציע יעזור להם לבחור בקלות בזמן חירום ואפילו להסתדר בלעדייך:
- שותפות – משחק משותף או שימוש משותף, אפשר לרכב יחד. לשחק מסירות.
- חלוקת זמן (לפי ימים שעות או דקות) – כל אחד ישתמש 10 דקות ויעביר הלאה או יום לכל ילד.
- החלפה – 'תן לי את כל רהיטי המטבח וקח את הרכבים' (של הפליימוביל, כן?)
- וויתור מוחלט חד צדדי כערך ולא כמחויבות – זהו מעשה הרואי שהרווח שלו הוא: משמעות, התפעלות והערכה מצד הסביבה.
אם הילדים מכירים את ארבעת הפתרונות הללו, אזי בזמן אמת ניתן לשאול אותם, כשאין זמן לדיון, או כשמגיעים למבוי סתום בדיון: "נו, חבריה, איזה מרשימת הפתרונות אתם בוחרים? יש לכם דקה להחלטה, או שסלע המחלוקת יוצא לחופשה…
והאמת היא, שלפעמים עדיף שאנחנו נצא לחופשה, גיליתי לא פעם, שבהעדרי, מסתדרים נהדר!
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
תודה רבה יעל, אני נהנית מהמאמרים שלך בכל פעם מחדש.
את לא חוששת שהילדים יקפצו על ההזדמנות לריב כדי לזכות לשיחות ארוכות עם אמא?
שאלה נוספת- אצלי הגישור לא תמיד עוזר הם ממשיכים לריב לנגד עייני….
השיחות הארוכות דווקא רחוקות מהמריבה! וזה מה שאנחנו רוצים ללמד אותם שמסכסוך לא מתעלמים אלא פותרים אותו בשיח ובמלל.
ואכן, ילדים לא יעדיפו לריב, כשהם יודעים איך ומתי מקבלים אמא בחינם 🙂
ובאשר לגישור, את צודקת, זוהי תורה שצריכה להילמד בנפרד, מקצוע ממש! נתתי עיקרון על קצה המזלג, מניחה שיש אלמנטים נוספים שמשפיעים על ההתרחשות.
חשוב לזכור שהפוסטים הללו, אינם מחליפים אנשי מקצוע במקום בו נדרשת עבודה יסודית יותר.
מאודאוד אהבתי את הקטע הזה!!
תודה ענקית נתת כלים יישומיים ממש
מיוחד וחכם כמו תמיד.
הלוואי שאצליח ליישם בשעת מעשה
תודה.
תודה רבה! מקצועי, חכם ויעיל כל כך! נהניתי מאד ומקווה ליישם.