רועדת
מתכווצת,
זועקת
באלם קול.
מהנהנת בהלם…
כן.
כולם הלכו.
נשארתי כך,
בודדה.
לבד.
בורחת
עסוקה, מעסיקה
משרבטת, מפטפטת
העיקר שלא לחוש
אף לרגע,
בענן הסמיך הזה
של הבדידות.
הולכת,
משנה מקום
אולי לשם
היא לא תגיע –
הבדידות.
מתאכזבת,
לפגוש בה שוב…
אותה הגברת
בשינוי אדרת.
גם בינות אנשים
בהמולה ובשאון
היא שוכנת עמוק עמוק
בתוכי.
הבדידות.
מתייאשת.
מלברוח
מלהחליף מקום
יש עוד פתרון –
מתנתקת.
פועלת כמו רובוט
בינה מלאכותית
שעות וימים – נעלמים.
רק בלילה
היא עודנה שם,
בשקט בשקט
מזכירה נוכחות,
הבדידות.
מחליטה,
להעז
להביט בה בעיניים
לראות את הכאב,
לנסות להתקרב
ואולי לשלוח לה חיבוק
מרחוק
לומר לה שאני כאן
איתה
ביחד.
אני מתקרבת
לאט, בשקט
ברעד
מסתירה את הפחד
'לא קל לפגוש בך, ידידה'
אני לוחשת
היא מחזירה מבט
בודד
מבודד
מבין.
אנחנו מחייכות
בכול זאת –
ידידות.
אוהו!!!!
ממש אהבתי והתחברתי!!!!
אין מנוס מלפגוש אותה ולתת לה מקום..
רק כך היא לא תרגיש לבד!!!
מוכר
אוהו מוכר
תודה לך על השיתוף הכנה…
אולי תכתבו שירים שמחים?
למה כל השירים עצוביםםםםם?
מוזמנת…
אני חושבת שהיא הביאה תכנים שהרבה מרגישים אותם,
ואחרי שנותנים מקום לרגשות האלה ולתחושות
מגיע גם הרבה אור ותקווה
מזדהה מאוד
ןהתחבתי ממש לכתיבה!
תודה
איזה עומק וכאב תהומי יחד עם קריצה שובבה:)
מאחלת לך רק טוב!
אני בוכההה
היטבת לתאר,
תודה!
ווואוווו