התינוקי שלי, בן 8 חודשים, בוכה מאד בכל מפגש עם מישהו שהוא לא מהמשפחה המצומצמת…
2 מטפלות כבר התייאשו ממנו, שלא לדבר על בייביסיטר / שכנות וכאלו.
הוא באמת ילד ביתי מאד, בבית שמח וצוחק בלי סוף וחמוד ומתוק כל כך. כן רוצה המון על הידיים או שאהיה בקרבתו ממש.
מאד מאד קשור אלי… לוקח בקבוקים בלי התלהבות, נבהל מכל איש ואישה זרים.
בקיצור, המצב כרגע זה שהוא כבר כחודש וחצי בבית, עוד לפני המלחמה,
אני עובדת מהבית, אבל הסבלנות שלי הולכת ואוזלת.
מה יכול לגרום לחוסר הרוגע הזה? איך גומרים אותו?
זה לא נראה כאב, אלא יותר חרדה ובהלה מזרים ובלגן.
הלידה שלו הייתה מורכבת, חושבות שזה קשור?
אשמח לכל תשובה ואולי להמלצות על נשות מקצוע באזור מודיעין עילית.
מוכר,
מאמינה שהיה איתך בבית עד גיל גדול, כתבת שאת עובדת מהבית,
ומשערת שהוא בכור או מס' קרוב?
בהתחשב בזה, הוא רגיל רק אליכם..
הבת שלי היתה איתי עד גיל חצי שנה, ילדה בכורה- העולם הסתכם ב: אבא, אמא
כל מפגש היה צרחות,
הגענו למטפלת מדהימה שהסכימה לחכות 3 שבועות ואז אכן היא נרגעה,
צריך לתת לזמן לעשות את שלו… להתרגל,
תחפשי משהי עם סבלנות
ועוד נקודה- לפעמים מדובר בילד שיש לו טונים גבוהים וגם את זה צריך להסביר למטפלת,
את האמת שאין לי איך לעזור לך… רק מבינה מאדד
הבת שלי בכתה כמה חודשים רצופים במעון, בבית היתה שמחה ושלווה, בסוף הוצאנו אותה מהמעון אחרי פסח ועד סוף שנה הייתה בבית עם בעלי…
בגיל שנה נכנסה שוב למעון והכל עבר חלק, היתה שם שמחה ומאושרת.
אולי זה תלוי גיל? אולי יש ילדים שלא בא להם ללכת למטפלת?
לגבי זה שבבית הוא רוצה בקרבתך, תנסי ליזום זמנים ביום שאת ממש רק איתו, בלי שום מסיחים, לשחק איתו ביחד.
בהצלחה!
הבן שלי גם היה ככה מגיל אפס ממש
אף אחד לא היה מרגיע אותו חוץ ממני ומבעלי וקצת קצת אחרים
בגיל 7 חד' ניסיתי להכניס למטפלת- לא היה שום סיכוי
וזה כבר היה אחרי חודשים שראיתי אין מצב בעולם שמישהו שומר עליו או מחזיק אותו מלבדנו..
זה סיפור מורכב וזה לא היה כ"כ פשוט אבל הוא נשאר איתי בבית ואני לא עבדתי
עד גיל שנה ו8
ואז הכנסתי אותו לגן בחיל ורעדה
וראו זה פלא
הוא הסתגל בקלי קלות, בכה ממש טיפה פה ושם
הגיל עשה את שלו..
והזמן שהרוויח איתי לבד בבית- אני בטוחה ששווה זהב..
למרות כל הקשיים שהיו בדרך…
בהצלחה בכל אופן!! עם נתוני חייך המתאימים לך!
זה בדיוק הגיל בו הם מפחדים מזרים ועדיין לא מבינים שאמא חוזרת ולכן רמת החרדה כי גבוהה
בגיל צעיר יותר יוצר קל להסתגל למסגרת וכנ"ל בגיל מאוחר יותר
הייתי ממליצה לחשוף אותו בהדרגה למטפלת
בהתחלה יחד איתך ולאט לאט להוסיף שעות
כמובן אחרי שאת מקבלת המלצות שהיא סבלנית וחמה ותסכים לזרום איתך
והכי חשוב שאת תתני אמון במטפלת,הילד מרגיש את זה
בואי תשמעי כיוון מעניין.
ברור שאחרי כל העצות הנ"ל.
הילד מפחד להתרחק ממך. ש'תאבדי לו'.
הוא קשור אליך, וכשהוא נצמד את חושבת עליו גם כשהוא ישן..
את לא רק מטפלת בו טכנית מאכילה מלבישה מקלחת..,את גם מוטרדת ממנו.הוא 'שואב ' אותך אליו.
הוא חווה סוג של 'שליטה' בך.ברגשות שלך.במחשבות.
מסכימה? מתנגדת?
קחי לך זמן.דף ועט.תכתבי לו מכתב שבו את מספרת לו שאת מאמינה בו.
שהוא תמיד בלב שלך.גם אם הוא יסכים ללכת למטפלת..
כמה חיכית לו. כמה את אוהבת אותו. למה כדאי לו לשחרר. מה זה יעשה לו.מה זה יעשה לך.'תשכנעי ' אותו לשחרר.
קראי את המכתב ותמצתי אותו.
את התמצית קראי כמה פעמים .ב'כוונה'.כמה ימים עד שאת מרגישה שמשהו בתוכך השתנה ביחס כלפיו. ובע"ה זה יעזור! בהצלחה.
היה לי אותו דבר גם עם הבן שלי,
בחוסר ברירה מוחלט השארתי אותו אצל מטפלת חמישה וחצי חודשים אחרי הלידה.
כל יום היא הייתה מתקשרת אליי בערב ואומרת שמחר היא לא מסוגלת לקבל אותו,
הייתי בוכה לה בטלפון ומשכנעת אותה לנסות עוד יום ועוד יום.
לאט לאט לאט לאט הוא התרגל ורוב היום היה אצלה רגוע. לא שמח, לא משתף פעולה, לא מסכים לרדת מהעגלה, לא מסכים לעזוב את השמיכה שלו, אבל לפחות לא בוכה.
המהפך קרה ובענק – כשהפסקתי את ההנקה.
תוך כמה ימים הבנאדם השתנה מקצה לקצה. המטפלת התקשרה אליי- ״הוא חייך!!״
אחרי יומיים – ״הוא מסכים לרדת לשחק על הרצפה!!!״ ואחרי עוד כמה ימים הוא זרם והשתלב עם כל החברים…
ההנקה חברה אותו אליי בצורה מאוד חזקה והבקבוקים השאובים כנראה גם גרמו לו לגעגוע ולתזכורת של אמא.
כשאני נזכרת בתקופה הזאת נחמץ לי הלב, כואב לי פיזית.
אבל באמת מה יכלתי לעשות?? הייתי חייבת את הכסף, לא יכלתי לעזוב את העבודה…
מה באתי לאמר בתגובה הזאת? את האמת אין לי מושג, כי אין לי עיצה חוץ מתפילות.
אבל אני משתתפת איתך בהשתתפות כנה ומאחלת לך שתרווי ממנו עוד המון נחת!
הילד שלי היה ככה
הלכתי איתו למישהי שמטפלת בשלושת המימדים ועזר פלאים תוך שבועיים