"אורי שלי".
ככה פתח הגאון ר' יצחק אזרחי שליט"א את ההספד שלו על הרב אורי לופוליאנסקי זצ"ל, עמוד החסד שהלך לעולמו אתמול בלילה.
הסתכלתי על האנשים הבוכים בהלוויה, וחשבתי על איך כל אדם הרגיש שהרב אורי הוא "שלו".
הוא באמת היה של כולם.
אנשים שצריכים הליכונים היו "שלו".
אנשים שהיו צריכים מיטות אשפוז לבית היו "שלו".
נשים אחרי לידה שקטה היו "שלו".
אנשים שזקוקים לכסא גלגלים היו "שלו".
מבוגרים שצריכים אוזן קשבת היו "שלו".
הורים שצריכים מיון דחוף לילד בשעת לילה היו "שלו".
אנשים שצריכים יחידות אירוח ליד שערי צדק היו "שלו".
נכה שזקוק למכונית שתיקח אותו היה "שלו".
כולם היו שלו…
ועם כל הדאגה לכל העולם, הוא לא שכח לרגע את המשפחה שלו – שהייתה הכי "שלו".
כל אדם ברחוב היה "שלו", לכולם היה לו את מתנת החסד הכי מיוחדת – מאור פנים. חיוך נצחי שנראה כאילו הוא ממש חלק משרירי הפנים שלו.
חיוך אמיתי שגילם בתוכו ענווה, צניעות, חסד, פשטות, אמת.
האירו המון זוויות על דמותו של הרב לופוליאנסקי זצ"ל בהלוויה, אבל שני דברים תפסו אותי במיוחד.
הראשון כמו שאמר הבן שלו שיבדל"א – לכולם היה נראה שקל לו לחייך, אבל רק המשפחה ידעה שהוא היה כמו מעלת החסיד "אבלו בליבו וצהלתו על פניו", גם במשך 20 השנים האחרונות בהם הוא סבל ייסורים לא פשוטים – עדיין נשאר עם החיוך כלפי חוץ לכולם.
ודבר שני – המילים שאמר הראשל"צ הרב עמאר שליט"א – ברור שהייתה לו סייעתא דשמיא אדירה.
אין סיכוי שבן אדם אחד יכול להקים כאלו מפעלים אדירים לבדו. זה לא אנושי ולא הגיוני. מפעל שאין כמעט משפחה בארץ שלא נעזרה בו בצורה זו או אחרת.
אמר הרב עמאר שברור שבזכות מסירות הנפש שלו – הוא זכה להצלחה הזו.
מה אנחנו יכולות לקחת? רובנו לא נקים את יד שרה הבא… אבל להאיר פנים לעוד מישהו אחד, לחשוב על עוד משהו שחסר סביבנו – את זה אנחנו יכולות לעשות.
מסיימת עם ציטוט שראיתי באתר של "יד שרה" בשמו של הרב לופוליאנסקי זצ"ל –
"הסוד הוא פשוט. מעולם לא ברחתי מאחריות!
בכל יום אני שואל את עצמי, לא כמה עשיתי טוב אתמול, אלא כיצד אוכל לעזור מחר".
איך נוכל אנחנו?
בשורות טובות!
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
תמונת השער מתוך ויקיפדיה, ארכיון העיר טורונטו
