מכירות את כאבי הבטן האלה –
'אני אומר לה או לא? היא תבין אותי? היא תכעס עלי?'
'יש עניין להגיד? זה יעזור? יקשיבו לי? יש עם מי לדבר?'
להגיד דברים רגישים יותר, שלא נעים להגיד, זה לא קל.
אנחנו יכולות למצוא את עצמנו מנסות לברוח מזה באלף תואנות שונות והרבה פעמים אנחנו גם מאבדות קצת משיווי המשקל של עצמנו בשיחות האלה.
אז באנה נדבר רגע על כשלים בין-אישיים.
בטור הקודם דיברנו על השתיקה ועל הכח המאפשר לנו אותה. הפעם נדבר על הכח המאפשר לנו לדבר בדרך שתעזור שישמעו אותנו.
אנחנו מוקפות ב"ה בהרבה אנשים סביבנו שהם חלק ממעגלים חברתיים. בהקשר לזה גם משפחה היא מעגל חברתי. יש לנו מעגלים ראשוניים, משניים וכך הלאה. ככל שכישורי החברה שלנו מפותחים יותר, סביר להניח כי יקל עלינו לתקשר עם האנשים שסביבנו. אנו נדע להקשיב ולפרגן, לתת מילה טובה, נדע איך לדבר עם כל אחד, נדע גם מה לא להגיד, ובגדול נדע איך להשרות סביבנו הרגשה נעימה.
ועם כל זה, עם יכולות תקשורתיות ככל שיהיו לנו, תמיד יקרו מקרים שיהיה בהם כשל בין-אישי. אמרנו או קיבלנו מילה לא במקום, הוויכוח הפך לריב, לא הבינו אותנו נכון, יש חילוקי דעות, ניגודי אינטרסים, מתיחות שיכולה לקרות בעבודה או במשפחה ואפשר עוד להמשיך את הרשימה. סיטואציות כאלה מטבע הדברים גורמות לנו לחוסר נעימות ואפילו למועקה ואנחנו יכולות למצוא את עצמנו בדילמה מה ואיך לעשות כדי לפתור את הבעיה.
אבל באנה נדבר קודם על העמדה מתוכה אנחנו ניגשות לטפל בסיטואציה. נקרא לזה 'כשל בין-אישי' כדי שנוכל להכניס במטריה הזו את כל סוגי הסיטואציות בהן נדרש פתרון.
האם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לבוא לאדם האחר מתוך הכעס, הפגיעה, העלבון, או כל רגש מורכב אחר? סביר להניח שהפעולות שלנו תראינה בהתאם ותשדרנה את הרגשות שלנו. נשמע לא מוצלח.
כשאדם מרגיש שמישהו לא בטוב איתו זה לא מביא מוטיבציה לפיוס. 'כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם'. זה אומר שאנחנו צריכות לגייס מתוכנו מחשבה או רגש חיוביים ואיתם לגשת להתפייס. איך עושים את זה? צוללים פנימה, לעשות קודם שלום בתוכנו.
באופן כללי כדאי שנדע בכל מצב שלברוח מרגשות זה לא עוזר להם להיעלם. הבריחה עוזרת לרגשות לחלחל כמו מים לכל מיני מקומות ו'עוזרת' לנו לא להצליח 'לייבש' אותם. ממקומם הבטוח והנסתר הרגשות החבויים מיטיבים לנהל אותנו מבלי שנבין או נבחין בכך ואז מסובך הרבה יותר לעבוד איתם באופן מיטבי ולהצליח לשלוט ברגשות האלה או לנתב אותם.
אז קודם כל נניח את הרגשות שלנו על השולחן. וזה דורש מנה גדושה של אומץ וכנות. יכולת לקלף מעצמנו שכבות של הגנה ולהודות גם בחולשות שלנו. תגדנה לי שקל להגיד וקשה לבצע? שזה ממש לא פשוט להצליח להודות בחולשות שלנו ולגעת בהם? צודקות לגמרי. ובכל אופן זה אפשרי. ההמלצה הכי טובה שלי כדי לעשות תהליך בירור יסודי – היא ללכת לטפל בזה. ללכת לאשת מקצוע, להיעזר בה ולעשות יחד איתה תהליך עומק שבוחן את דפוסי ההתנהגות, החשיבה והרגש שלי. לבדוק מה מפעיל אותי, מה מרגיע, מה מזין, איפה נקודות התורפה, איפה השטחים המתים. ובגלל שכוונת הטור שלנו לתת כלים עצמאיים, נפנה כעת לאפיקים אליהם נוכל ללכת באופן עצמאי ולהפיק תועלת.
ראשית – אחרי שפינינו כמובן זמן לעצמנו – ניקח דף ומכשיר כתיבה (מכשיר כתיבה יכול להיות גם צבעי פנדה וטושים!) ונזרוק אל הדף בחופשיות את כל הרגשות שעולים בנו. ננסה לחשוב על קשת רגשות רחבה ועל היבטים שונים במצב עימו אנו מתמודדות.
בשלב השני נאתגר את עצמנו. נשאל את עצמנו על כל אותם רגשות שנראה שהתשובה עליהם היא לא.
לדוג' – שאלי את עצמך: 'נפגעת?'
התשובה: ממש לא. לא נפגעתי.
המשיכי לשאול: 'אז למה את לא מרגישה בנוח עם מה שהיא?' וכאן תנסי לבדוק נקודות מסוימות בהן אדם אחר (חלילה לא אני…) עלול להיפגע.
במקום הזה נדרשים הכנות והאומץ לענות לעצמי בכנות מבלי להתגונן. נזכור שעלבון, כעס ופגיעה הם רגשות לגיטימיים ואנושיים. (מכירות את זה-'אני?! אני לא כועסת. פשוט סתם—')
טכניקה נוספת שיכולה לעזור לנו היא לערוך את הדו-שיח עם הילדה שבנו כמו שדיברנו בטור הקודם. לילדה שבנו יש בדרך כלל פחות אגו ויותר כנות לענות על שאלות מאתגרות.
אחרי שנעשה בירור רגשות אנחנו נדרשות לתת לעצמנו הבנה, הכלה ואמפתיה. כן, החמלה העצמית מתחילה קודם בנו וגם היא ראויה לטור בנפרד. כעת רק נסביר למה היא נחוצה כאן. ברגע שנרגיש שמותר לנו להרגיש רגשות לא נעימים גם כלפי הקרובים לנו וזה בסדר, זה לא הופך אותנו לפחות טובות או פחות אוהבות – משהו בנו יירגע. כשנותנים מקום ותוקף לרגשות מורכבים משהו בהם מתמתן ונרגע. ואחרי שמשהו בנו יירגע נוכל להתחיל לחשוב מהראש ולא מהבטן. נוכל להתחיל להסתכל על הצד השני, לנסות להבין אותו.
וכעת ניגש לשלב האחרון שלשמו התכנסו כאן : )
אחרי ששמנו על השולחן את הרגשות שלנו ושלפנו גם את החבויים שבהם (בתקווה שהצלחנו), עשינו מקום לכולם ונתנו חמלה ואמפתיה לעצמנו יש מקום להסתכל על הצד השני.
כעת נבחן את המצב הכולל ואת הסיטואציה מהעיניים של האדם האחר שמולנו –
איך זה היה עבורו, מה הוא חושב על זה, במה הוא מאמין, מה העמדה שלו בנושא עליו מדובר, מה הוא מרגיש לגבי זה, אילו תכונות אופי שלו באות לידי ביטוי בסיטואציות כאלה.
ננסה להבין את המניעים שלו ואת המעשים שלו, את הסיבה והתוצאה של הדברים מהמקום שלו. כמובן שהבירור הזה יכול להיעשות בכתיבה, בדיבור או במחשבה. כשיש לנו מעין 'מפה' של האחר על המצב ועל הכשל הבין אישי אנחנו יכולים להבין באיזה ערוצים אפשר לדבר אליו והוא ישמע.
לפנות לרגש שלו? להסביר לו את עצמנו? להודות אולי בטעות שעשינו? להקשיב קודם למה שיש לו לומר ולתת כבוד ומקום בשיח גם לצד שלו? לדבר איתו ברכות או דווקא לשים את הגבול שלנו באופן ברור? יש אין-סוף אפשרויות לדרכים שאנחנו יכולות לפעול בהן. המשותף לכולן הוא שאחרי שעשינו עבודה טובה עם עצמנו אנחנו יכולות לגשת לאדם האחר ממקום נקי יותר – לא שיפוטי ולא ממקום מעורבב שמנהל אותנו.
נזכור ש"כשם שמצווה לומר דבר שנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". וכמובן מעל הכל – תפילה ושוב תפילה.
פוגש אותך 💛
רגע לפסיכודרמה!
אחת הטכניקות בפסיכודרמה נקראת 'טכניקת הכסא הריק'.
מציבים כסא ריק בחדר שהוא הכסא של האדם אותו אנו רוצות להבין, או שיש לנו איזה עימות איתו, ואז מתיישבים על הכסא הריק ונכנסים לתפקיד של אותו אדם. מתחילים לדבר כמוהו, לספר מה הוא חושב, איך הוא מרגיש, מה הוא רוצה וכו' בהתאם לנושא שאנו עוסקים בו. לדוגמה:
יש לי ויכוח עם אמא שלי, ויכוח מתמשך על איזה נושא משפחתי. אני מניחה כסא לאמא, מתיישבת על הכסא, נכנסת לנעליה של אמא ומתחילה לדבר (השלמנה בקווים את המילים שלדעתכן מתאימות):
"שלום. אני אמא של הודיה. הודיה היא הבת ה– שלי, היא — (עובדת ב/ אמא ל/ גרה ב). הקשר שלנו בד"כ מאוד — ובזמן האחרון אני מרגישה ש—. אני לא יודעת מה היא חושבת, היא לא ממש מספרת, אבל לי זה ממש כואב. זה מרגיש לי ש—. כל פעם שהיא אומרת — אני מרגישה — ואז אני אומרת לה —. אח"כ תמיד קורה —…."
וכך אנחנו מדברות מנעליה ומליבה של אמא או של מי שלא יהיה.
אחרי מונולוג כזה פתאום אנחנו רואות את התמונה אחרת ומגלות כל מיני דברים שלא חשבנו עליהם. אחרי כזה תרגיל הרבה יותר קל להבין את השני ולעשות שלום או להציב גבולות…
- אם קשה לך לדבר מונולוג ארוך בכסא הריק ואת לא מצליחה לבד להגיד מה עובר לשני בראש – את יכולה לפני כן לכתוב לך רשימת שאלות שהיית רוצה לשאול אותו וכשאת יושבת בכסא הריק (אפשר לקחת פסק זמן ביניהם) פשוט לקחת את הדף ולענות על השאלות ש'שאלו' אותך.
- אפשר להשתמש בטכניקת הכסא הריק לא רק לאנשים אחרים! אם את מרגישה שיש לך קונפליקט פנימי או רגשות סותרים ואת רוצה לעשות סדר את יכולה להציב כסא לכל רגש או קול פנימי ולדבר מתוך המקום של הרגש הזה. זה עוזר לתמונה הפנימית להתבהר. גם כאן תוכלי לכתוב לך שאלון מכוון מראש.
- רוצה לשדרג את התרגיל ולהיכנס לתפקיד עד הסוף? נסי לחקות את מנח הגוף של השני, את תנועות גופו וידיו, חקי את הקול שלו, את צורת הדיבור שלו, השתמשי במילים האופייניות לו. כך החוויה הופכת להיות חושית ועמוקה הרבה יותר, אנחנו ממש יכולות להרגיש את האחר אפילו בגוף שלנו.
הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.
מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.
בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.
לפרטים נוספים: 1993slm@gmail.com | טלפון: 052-7609808
נשתמע!
