שלום יקרה,
בשנים האחרונות התפשט בציבור הכללי בארץ מיזם ליום השואה בשם 'זיכרון בסלון'. הרעיון הוא שיושבים קבוצות של אנשים בסלון הביתי, ומזמינים ניצול שואה כדי לשמוע מה עבר עליו בשואה.
את המיזם הקימה עדי אלטשולר, אישה לא שומרת מצוות (עדיין. היא מחוברת מאד ליהדות) אבל עם לב יהודי חם שמעיד על החותם של בני ישראל – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
עדי הקימה בנוסף תנועת נוער לבני נוער רגילים ועם צרכים מיוחדים שנהנים ביחד (כנפיים של קרמבו), ובשנים האחרונות הקימה 'בתי ספר מכילים' שגם בהם לומדים בהם במשותף ילדים עם ובלי צרכים מיוחדים.
בעבר ראיתי ציטוט שלה שבו היא מסבירה למה היא יזמה את 'זיכרון בסלון'.
היא מספרת שלפני מספר שנים ב"יום השואה" לא היה לה מה לעשות. היא לא ידעה איך נכון לציין את היום הזה… ללכת לטקס? להקשיב לנאומים? היתה חסרה לה הלכה פסוקה איך לחגוג…
אבל העיקר, היא מספרת: "פחדתי שמה שקרה לתשעה באב, יקרה גם ליום השואה. אם נלך לבית ספר ממלכתי, אף ילד לא ידע לספר מה זה תשעה באב. פחדתי שזה מה שיקרה ליום השואה, שישכחו ממנו. ככה נולד זיכרון בסלון".
כשקראתי את זה, רציתי לומר לעדי שזיכרון בסלון לא יפתור את הבעיה. עוד מעט כבר אין ניצולים, ועוד כמה שנים יהודים טובים שירצו לקיים את "הלכות היום", לא ידעו איך לעשות את זה…
ולעומת זאת – לספר לה שבכל בית ספר ואפילו גן ילדים שומר תורה ומצוות, כל ילד יודע מה זה תשעה באב.
גם בימות אבל התורה שרטטה לנו דרך פעולה – צום. תענית. סליחות. תחנון. ושנים על גבי שנים הילדים שלנו יודעים בדיוק מתי העמיד נבוכדנצר מצור על ירושלים לפני בערך 2,500 שנה.
אנחנו עדיין זוכרים מאין באנו, ולאן נגיע בע"ה.
לא שכחנו. אנחנו צמים. מתאבלים. נאנחים.
כן, נאנחנו הרבה בשנה האחרונה. רק היום התעוררנו ל"הותר לפרסום" כפול 3, שלושה בחורים יהודיים שלא יחזרו לזרועות של אמא שמחכה להם בבית.
אז יש לנו יום להתאבל על כולם. מחר נעצור את החיים לרגע, נצום ונתאבל,
ונחבר את כל האבל, המוות, הסבל, הייסורים, ההלוויות הלא נגמרות –
הכל הכל לאותו גרעין ראשוני של פורענות שנזרע עם המצור על ירושלים.
עשרה בטבת תשפ"ה. אנחנו זוכרים.
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן.
