הסוד שעוזר לי לשרוד את החופש הגדול

בסיום אחת ההרצאות שלי, כשעוד ניסיתי לאסוף את עצמי מרעשי הרקע, ניגשה אליי אמא אחת, חייכה בעייפות ואמרה:

"תשמעי אסנת… גם אני אמא למשפחה מבורכת.
 אבל האמת? לפעמים נראה לי שמי שבאמת מבורך, זה מי שיושב ביציע, וצופה בנו מהצד.
 כי בתכל'ס – אנחנו בתוך הסצנה,
 ולא תמיד מרגישות מבורכות.
 ולא תמיד מרוגשות.
 לפעמים אפילו להפך.
 כי כמה מבורכת את כבר יכולה להרגיש אחרי –

10,000 טיטולים, 3,000 מקלחות, מיליון ארוחות שחלקן לא נאכלו ,שני מיליון כלים מלוכלכים בכיור.
 10,400 כביסות (שחצי מהן עדיין על הספה), ו-500 לילות ללא שינה רצופה?
 הימים שלנו הם מין מרתון אינסופי של 'אמא הוא לקח לי!', 'אמא מתי האוכל?',
 'אמא תראי!', 'אמא תביאי לי!'
 ואת מרגישה לפעמים: אני לא יכולה יותר…"

וזה לגמרי מובן.
 כי בתוך השגרה – קשה לראות את הברכה.

איכה – בין עומס למנוחה

אבל אז אני נזכרת ברעיון מיוחד של ר' יששכר טייכטל הי"ד הקשור לימי 'בין המצרים' ולמאורעות השואה אותם חווה:

על שלושה נביאים שהתנבאו בלשון "איכה": משה, ישעיהו וירמיהו. שניים מהם מדגישים עבורנו מסר עמוק ומיוחד:

משה, שראה את ישראל בשלוותה, שעמד במרכז העם, מלא בפעילות וטרדות, מביע את תחושת הכובד כשהוא שואל: "איכה אשא לבדי…" – איך אוכל לשאת את כל הטרחה, העומס והאחריות לבדי?

וירמיהו, לעומתו, שראה את ישראל בנוולותה מתאר מצב של שקט עגום ובדידות, אומר: "איכה ישבה בדד…" – מרוב מנוחה. כי רוב העם הלכו לגולה והעיר נתרוקנה וירמיהו ישב שם בדד.

ומוסיף המדרש במילים חודרות:

"אילו זכיתם – הייתם אומרים 'איכה אשא לבדי',
 עכשיו – שלא זכיתם, אתם אומרים 'איכה ישבה בדד'"

וכשאני קוראת את זה, משהו בי מהדהד.

ואני חושבת לעצמי – כמה זה נכון גם אלינו, האמהות.

כמה פעמים ביום עולה בי תחושת ה"איכה אשא לבדי" –

כשעוד סיר על האש, עוד בקשה, עוד ויכוח קטן בין ילדים, עוד שיחה כבדת משקל שדורשת ממני הכל.
ולפעמים, בתוך זה, הלב רק רוצה שקט.

אבל אז אני מבינה – שקט לא תמיד שווה שמחה או שלווה,

לפעמים השקט הוא רק קול עמום של בדידות וכאב.

ובהמשך ישיר ממשיך לכתוב ר' יששכר מתוך המדרש –

משל על שני אחים: האחד עשיר, עסוק וטרוד כל היום עם העסקים הרבים שלו, והשני – פשוט, רגוע, יושב לו בנחת.

יום אחד, האח העני הלך לבקר את האח העשיר.
העשיר היה כל כך עמוס – בקושי הספיק לנשום, בין תפילה בבית הכנסת לעסק, בין פגישה לפגישה.
הוא כמעט לא מצא זמן אפילו לשבת עם אחיו ולדבר.

האח העני אמר לו:
"אחי, אתה עשיר ומצליח, אבל נראה שאתה אף פעם לא באמת נח. אני? אני מרגיש שאני באמת מצליח, כי יש לי מנוחה."

העשיר חייך ואמר לו:
"תראה, מנוחתך – זו אי הצלחתך, ואילו אי מנוחתי היא ההצלחה שלי."

כי כן, לפעמים העומס – הוא עדות לחיים.
והמרוץ – הוא סימן שיש למי ולמה לרוץ.

וממשיך רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד, שכיהן כרבה של קהילת פישטיאן בסלובקיה, שהייתה קהילה גדולה  והיה טרוד תמיד ולא היתה לו מנוחה –

פעם, פנה אליו אחד האנשים ושאל אותו:
"רבי, איך אתה לא קורס מכל העומס הזה??"

אבל אחרי שהקהילה הושמדה, והוא מצא את עצמו יושב בבית שומם, ברחובות שקטים, ללא שאלות, ללא טרדות בלי מניין בימות החול ובקושי בשבת –
הוא כותב:
"עכשיו יש לי מנוחה… אבל מנוחתי זו אנחתי. זו מנוחה של כאב. של ריקנות. של גלות."

כשקראתי את המילים האלו – משהו בי נעצר.

כי לפעמים, העומס הזה, שבא לנו לברוח ממנו –
הוא לא רק מטלות, ולא רק כאב ראש.
הוא תנועה. הוא תזכורת שיש פה בית חי.
הוא כמו סיר שמבעבע על אש קטנה – רוחש, לפעמים נשפך, אבל מלא חיים, ריחות וטעמים.

כמה קל לשכוח את זה כשאנחנו עמוק בפנים.
כשהכביסה לא נגמרת, כשהרעש חודר כל תא במוח, כשהלילה שוב לא כולל שינה.

אך האמת היא, לא כל עומס הוא צרה,
ולפעמים דווקא העומס – הוא ההצלחה!

המבט שמאיר את הכל –

אני נזכרת בתגובה שנכתבה מתחת לאחד הפוסטים הראשונים שכתבתי.

אישה אחת שיתפה בכנות כמה לא פשוט לה.
שזה לא היה מתוכנן, שזה תפס אותה לא מוכנה, שזה פשוט "יותר מדי עכשיו".
והלב שלה היה מלא בלבול, קושי ועומס.

ואז מישהי אחרת הגיבה לה:
"תני לי את הטעות שלך!! אני כבר שנים מתפללת לטעות כזו.."

והמשפט הזה אמר הכל.

כי לפעמים – מה שנראה לנו כעומס כבד, הוא בדיוק החלום של מישהי אחרת.
מה שאנחנו מכנות "טעות" – זו ברכה בתחפושת.
כן, הקושי אמיתי. אי אפשר ולא צריך להתכחש אליו.
 אבל כשמישהו מבחוץ מאיר לנו זווית אחרת – פתאום אנחנו מצליחות להעריך ולהודות.
 וכשהתודה מתעוררת – כל התמונה משתנה.

רעש ובלגן? לא רק!

כן, אנחנו בעיצומו של החופש הגדול.
הבית מתנהל כמו תחנה מרכזית בלי לוח זמנים,
המקרר מתרוקן בקצב עוד לפני שהספקתי לסגור אותו.
והפסקול היומי כולל ריבים על איפה נצא, שעמום מתפשט, וקריאות בלתי פוסקות של "אמאאאאא!"

לפעמים, תאמיני לי, אני רק רוצה לעבור ליציע.
לצפות מהצד, עם פופקורן ביד, בלי לשאת, בלי לנהל.
רק להיות – בלי שכל הבית יסתובב סביבי.

אבל אז… אני נזכרת.
הכאוס הזה? הוא עדות לחיים.
העומס? סימן שיש לי את מי לשאת.
וכל קריאה של "אמא!" – היא תזכורת מתוקה לכך שיש פה חיים, שמחה, וקסם שלא כל אחד זוכה לו.

כן, מותר לי להתעייף. מותר לי להיאנח.
אבל בתוך כל זה – יש בי ברכה גדולה.
יש לי משפחה. יש לי אהבה. יש לי את כל הרעש, הצחוק, וגם את הבלגן הזה שממלא את הבית.

ובינינו, זה מה שמחזיק אותי –
עד שהחופש הגדול יגמר 😉

אסנת פוקס, פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108