הראשון – הראשון שאני בבית

הראשון לספטמבר הראשון שאני לא פותחת כיתה.

 – – –

כן ,כן,

השנה אני לא מכתפת את התיק.

לא מחסירה פעימה בלב.

לא מקשיבה למערכת,

לא לחוצה ונדרכת.

השנה אני לא פותחת שנה בעולם ההוראה.

אחרי עשר שנים (!)

בהם התרגשתי כאחת התלמידות ביום הראשון ללימודים;

קניתי תיק חדש ויומן מורה,

התדיינתי עם המנהלת מי תהיה הכיתה שלי,

הגעתי רעננה עם פאה מסורקת ואלף תפילות של התחלה חדשה.

השנה אני בוחרת להישאר מרחוק,

ללוות את אותן נשמות אבודות כאן מהבית בתפילה,

לבקש עבור כל מי שמתחילה,

התחלה רגועה ובטוחה ומלא מלא שמחה.

אז מה זה עושה לי בלב??

מה חסר לי?

מה מלא לי?

קודם כל חסרות לי העיניים האלו של התלמידות בתחילת שנה,

כן, גם אלו המחוספסות שכאילו לא מתרגשות,

ויש להן מבט בעיניים של: "מי זאת המורה הזאת ואת מי היא מענינת??"

ואני ידעתי לזהות להן בעיניים זיק של סקרנות.

זיק של תקווה שהשנה הכל ייראה אחרת…

חסר לי הריח של הצבע של היום הראשון,

חסרה לי התפילה הזאת שהייתי לוחשת בלי מילים רגע לפני שדרכתי על מפתן הכיתה בפעם הראשונה,

קריאת השמות הראשונית הזו.

שיחת המוטיבציה שאף שנה לא היתה דומה לקודמתה.

הקלמרים היפים שהן מוציאות, הדף הראשון במחברת,

(כן, כן, גם בכיתה י"ב היה להן כזה…)

חסרות לי ההתלבטויות של מה ללבוש ביום הראשון,

וכמה שעות נשאר בכלל לישון.

למה אני לא אתגעגע?

למערכת.

לצלצולים.

לטלפונים.

למיילים,

לשינויים…

לאסיפות,

לדו"חות,

למבחנים,

לנזיפות,

להפסקות,

לקפה הקר של חדר המורות,

להספקים,

לביקורים,

לקימה בשבע ורבע, כשעוד חמש דקות ההסעה יוצאת, ואני—

לריצה הזאת של שבע ועשרים בבוקר לכיוון התחנה,

כשבעלי מנחית עלי חבילת פריכיות מהחלון, ויש איזה ילד שרץ אחרי עם מטרייה כי אבא אמר שירד גשם…

לנסיעותתתת.

לרעש באוזניים שמונה שעות ברציפות,

ללחץ… מהשיעור, מהמבחן, מהמנהלת כאן….

מהימים האלו שחזרתי הביתה בחושך

כי היתה עוד איזו אסיפה/ פגישה/ דרישה—

אז השנה בחרתי להקשיב ללב שלי ולעצור.

לתת לעצמי להתגעגע,

לבחור עשיה חינוכית קצת אחרת –

בכתיבה לתיכונים,

בערבי שירה וספוקן,

ביצירת סרטי תדמית, תוכניות, המנונים ועוד.

בכל מה שלא מפגיש אותי עם דו"חות,

מבחנים ואסיפותתת—-

ואם יהיו לי חסרות העניים האלו המבולבלות,

מבטיחה לחזור להיות שם בשבילן.

ועד אז סומכת עליכן,

שתהיינה שם בשבילן,

מעריצה כל אחת שבחרה גם השנה לצעוד לבית הספר כמורה,

לכתף כל בוקר את התיק בגבורה.

מי כמוני יודעת כמה זה דורש,

כמה זה מורכב,

כמה זה אינסופי.

מחזיקה בשביל כולכן אצבעות,

אפרת

אפרת היא אומנית ספוקן וורד, מנחה, יוצרת תוכן, בעלת המיזם 'אצלי בסלון', מפיקה תוכניות לגיבוש מורות וצוותות, ומפעילה תוכניות שירה למוסדות ולפרטיים.

לפרטים נוספים: 0527113281