בגיל 33 גיליתי שאני סובלת מהפרעת קשב – ללא היפר…
וכשבדקתי את הנושא הבנתי שפיתחתי מיומנויות קשב בעצמי במהלך החיים
יש לי 3 ילדים עם הפרעת קשב (גם פאסיבי חכמים ומוצלחים) ואני מעוניינת לפתח להם מיומנויות ללא צורך בתלות בתרופה…
האם אני צודקת?
החשש שלי שמכיוון שילדים עם הפרעת קשב נוטים לחפש ריגושים שלא יחפשו בחוץ…
או שאולי יש משהו טבעי שיכול לעזור?
היום נכנס מאד הענין של אימון קשב תבררי אול זה יוכל לעזור להם.
מה זה אומר? איך מגיעה לזה?
לא עונה לגוף השאלה, אבל כן משהו שיעזור.
בתור אחת עם בעית קשב מאובחן מגיל קטן (אני בת 26),
פשוט תתני בהם אמון הערכה אהבה וכזה
תחשבי כמה הערות גערות חוסר הצלחה הם פוגשים.
אז שיהיה להם מקום אחד שבו יקבלו ההפך.
את זה אני עושה
השאלה שלי אם מספיק?
לא,
זה לא מספיק
הם צריכים גם עזרה
אני חושבת שכן,
אנשי צוות יחלקו עלי,
אבל בתור אחת שהיתה שם,
יכולה לומר לך שכלום לא עזר באמת, רק אמון ואהבה,
כשאני משחזרת אחורה עם אילו מורות הייתי בסדר, אני שמה לב שרק אלו שהאמינו בי וראו בי כשמשהי מוצלחת..
והפוך, עצם זה שהציעו לי עזרה, עשה אותי קטנה, לא מוצלחת, וחסרת עמוד שידרה.
תכלס, תחשבי, מה יהיה הכי טוב לילד? קצת ידע, קצת גבולות (שבדר"כ הילד יודע מצוין לשים גבולות כשרוצה) או בטחון עצמי (מה שבדר"כ נרמס בעשרים שנותיו הראשונות)
ברור שבלי אמון אי אפשר להגיע לכלום!!!!
אבל ילד לא יכול ללמוד גבולות כשהוא עסוק בהשרדות,
אני בכלל לא בעד כדורים ותרופות,
אבל אני רואה היום אצל הבן שלי (שפיתח בעיות קשב בגלל פגיעה מהמורה) שהוא לא מסוגל בכלל להתמודד וללמוד גבולות כי הוא בכזה לחץ מטורףףף מחוסר ההתמודדות שלו, כך שרק עם תרופה הוא נרגע ופנוי ללמוד גבולות.
הוא גם חושב ככה?
או רק את?
אני אובחנתי אחרי גיל 20
שמחה שבשבילך שפיתחת מיומנויות קשב:)
דבר ראשון, כמו שזו שמעלי כתבה, תתני בהם הרבה מאד אמון,
כי להאמין בעצמך אחרי שאת נכשלת שוב ושוב, זה לא קל….
לגבי הריגושים-בעיני אם לילד טוב, הוא לא יחפש את הריגושים בחוץ…
(ועוד משהו, אם הם צריכים ריטלין, והוא עושה להם טוב-שילכו על זה, זה כ"כ משפר איכות חיים, שחבל לא לתת )
שימי לב שלא לכולם הוא משפר חיים,
לי לא היה נסיון עם רטלין, אלא אטנט.
יכולה לומר לך (ההורים שלי לא מודעים לזה עד היום),
זה ממש לא עשה לי טוב, היו לילות שלמים של ערות בגלל זה, חוסר תאבון ברמה נוראית (אין בכלל טעם באוכל, את אוכלת כי אמרו לך), יובש בפה נוראי, וזה חוץ ממחשבות רגשות וכו (שאני לא יודעת מה הגיע בגלל חוסר בטחון וחוסר הערכה ומה פיזי מהכדורים).
אז שימי לב, שהיד לא תהיה קלה על ההדק..
ברור שכדור לא אמור לבוא בלחיצת כפתור,
והכדורים האלו בהחלט לא פשוטים,
אבל כמו שאמרו – צריך לבדוק מה טובת הילד,
אם המצב הוא שכל היום הוא מקבל הערות וגערות ומאבד אמון ביכולות שלו ובעצמו – אז ממש חובה לתת לו כדור,
היום מודעים לזה שצריך להתאים לכל אחד את התרופה שמתאימה לו ולטפל בתופעות לווי:
כנראה שזה לא היה בכמות הנכונה הבן שלי סבל רק בהתחלה היום הוא מסוגל לאכול טוסט ואפילו לפעמים חצי מכמות ארוחת צהרים והולך לישון ב8:00
חובה להורים לשים לב ולא לחשוב נתתי כדור ולסגור את העיניים
לא כל כדור מתאים לכל ילד
וחבל מאוד שלא אמרת להורים שלך
יכול להיות שלא ההית צריכה,
ו זה לא היה הפרעת קשב,
אלא משהו אחר עם תסמינים כמו קשב
מצטרפת לשאלה, בתור אחת לא מאובחנת אבל די בוודאות עם הפרעת קשב…
לצערי אני לא יכולה לומר בכזו שלימות ש״פיתחתי כישורי התארגנות״. כן, החיים לימדו אותי כמה דברים, ואני איכשהו מסתדרת, אבל עדיין – מאחרת המון, מגיעה לכל מקום בשניה שאחרי האחרונה, לא מספיקה רבע ממה שתכננתי לעשות, ומאד-מאד מתוסכלת.
יש לי בת בכיתה א׳ שממש דומה לי, ואני רואה איך קשה לה.
אשמח להמלצות על אימון קשב בדגש על קשיי התארגנות בשבילה, והאם זה רלוונטי גם לי (בגיל 30)?
רלוונטי לבוגר..
ידיעת המחלה חצי פתרון – כשתביני איך הראש שלך פועל תביני את עצמך ותקבלי את עצמך וכך תוכלי גם למצוא פתרונות למצב אגב אנחנו מאד יצירתיים וזה מחפה על החוסר …
מבחינה מעשית
לגבי ילדים :
לדוגמא :
יש לי ילד שמתקשה בקריאה אני שמה לו סטופר ומה שהוא קרא ב3 דקות הוא קורא בפחות מדקה
אשמח לרעיונות נוספים
לא הבנתי,
ם יש לך את המיומניות קשב,
איך גילית שיש לך הפרעה?
כשאבחנו את אחד הילדים שלי בדקתי את הנושא לעומק
וגיליתי שהפרעת קשב זה בעצם חסר בדופמין שעוזר במעברים של 2 החלקים במח (אחסון וקליטה) זה אומר שאצל בעלי הפרעת קשב המעבר הוא איטי יותר ולכן כאשר החלק של הקליטה מלא יש ניתוק עד שכל מה שקלטתי עובר לאחסון וכן להפך …
ומה שעוזר בהעברה מהירה יותר זה תנועתיות וריגושים
ובגלל שעברתי תהליך של מודעות עצמית בשנתיים האחרונות לא התכחשתי לזה ובדקתי בתוך עצמי והבנתי את זה
שבעצם זה שכל החיים שלי התעסקתי בשיעורים במשהו אחר וגם הבנתי וידעתי את השיעור טוב זה לא רק בגלל שאני מאד חכמה אלא זה הפיצוי שד' נתן לי ובעצם ההשרדות שלי
כי רק ככה יכולתי להיות בעניינים …ולא להתנתק ולפעמים באמת הייתי בעולמות אחרים …
ואחכ השלמתי בכמה דקות מהסיכומים של החברה …
(הייתי יכולה לדבר עם חברה או לקרוא ספר והמורה היתה מתקילה אותי בשאלה או בוחן ועניתי תשובה מלאה או הצלחתי 3 מתוך 4 שאלות )
אפשר לשאול שאלה?
את אומרת שיש לך כנראה הפרעת קשב, אבל במהלך החיים הסתדרת.
תגידי, איך היה תחילת החיים? איך היה כילדה?
הסתדרת בלימודים? היתה לך חוית הצלחה? היו חברות, מעמד חברתי, הצלחות בחברה?
הצלחת בהתנהלות יומיומית? התארגנת והסתדרת בעצמך בבקרים?
אם כן, אז לא נשמע שהיה לך הפרעת קשב…
אם לא – אז למה את רוצה שהילדים שלך יחוו את זה?
את לא רוצה כאמא שיהיה להם ילדות קלה יותר, עם הצלחות שבונות את הנפש והרגלי ילדות נכונים?
תני לי להסביר לך
תרופה זה לא תמיד לכל החיים, יש המון המון שלקחו אותה כילדים והפסיקו כמבוגרים.
העול שמוטל על הילדים היום הוא עצום, מבנה החיים והמסגרות לא מותאם בכלל לילדים האלו, הם סובלים באופן יומיומי ונוטים לקבל תובנות גרועות על עצמם.
לא סתם אחוזי הדיכאונות/חרדות/הפרעות רגשיות גבוהים משמעותית אצל בעלי הפרעת קשב. החיים המערביים לא בנוים בשבילם.
למבוגרים יש אפשרות לבנות לעצמם חיים שמתאימים להם, לעבוד בעבודה שממצה את היכולות שלהם ומביאה אותם להצלחות. לילדים את את הזכות הזאת, הם חיים כולם באותה מסגרת ובאותם דרישות גבוהות באופן לא פורפורציונאלי.
אני לא אומרת שתמיד צריך תרופות, זה ממש ממש לא כך, אבל אין סיבה להתכחש למציאות ולהילחם בה, לעיתים קרובות התרופות יכולות להציל ילדים כפשוטו.
בעזרת התרופות ניתן גם הרבה יותר בקלות ללמד אותם מיומנויות קשב. הם הרבה יותר מרוכזים בתהליך ומסוגלים להתמיד בו כדי לרכוש הרגלים ומיומנויות חדשים, הרבה הרבה יותר פנוים רגשית ומנטלית ללמוד ולהתפתח.
גם מאמני קשב – שהתפקיד שלהם הוא ללמד מיומנויות, נוטים לעודד נטילת תרופות בתקופת התהליך עצמו, זה מעלה דרסטית את אחוזי ההצלחה.
כאמא בעלת הפרעת קשב – שעדין מפתחת לעצמה הרגלים, ונלחמת עם עצמה – לעולם לא אחסוך מהילדים שלי משהו שיוכל לעזור להם, גם תרופות.
אם תקראי את הדיון הזה – תוכלי לראות מה מתחולל אצלי בנפש כל יום. אני פתחתי אותו. וברור לי כשמש באור יום קיצי שהדימוי העצמי הנמוך שלי הוא תוצאה ישירה של חיי ילדות מלאי כישלונות והאשמות.
https://shvirega.co.il/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%99-%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%95%d7%91-%d7%90%d7%aa/comment-page-3/#comments
לשיקול דעתך!
כל מילה!!
אוקי ,
תודה על הקישור לא ראיתי קודם …
אז כן גם אני מגיעה כל יום לגן דקה לפני או דקה אחרי ורצה בלי נשימה כל הדרך
וכן צריכה לחפש כל בוקר בגדים בהר של כביסה … ומעבירה אשראי במקום רב קו
ואפילו הלכתי לסופר מילאתי עגלה שלימה לשבת במשך שעה וכשבאתי לשלם ראיתי שלקחתי רב קו במקום אשראי…
ואני יחסוך לך את התיאורים כי את מכירה אותם מקרוב..
אבל עדיין אני מפחדת מתרופה ולא בגלל שאני חוסכת מהילדים שלי מה שטוב להם
אלא אני לא בטוחה שזה מה שטוב להם
מהיכרות עם זוגות אימפולסיביים לא הייתי רוצה שהילד שלי יגיע לזוגיות בלי מיומנויות קשב
ולכן אני מפחדת שאם אתן לו את התרופה (חוץ מתופעות לוואי) הוא לא יפתח מיומנויות קשב
ומה יקרה אם בגיל 18 הוא יחליט להפסיק ..
אגב אני לא מדברת על היפראקטיביות.. והפרעה אקטיבית בשיעור
ואני אם יד על הדופק
נותנת להם המון חוויות הצלחה עידוד, תמיכה בלי סוף ואמון בעצמם
הם חכמים מאד יודעים טוב יש להם חוויות הצלחה וגם לא…
אני טיפוס מאד עיוני ומה שעזר לי כל החיים (עוד פעם בלי לדעת …) שהייתי מדמיינת את עצמי בכל מיני מצבים מה הייתי עושה וכך בשעת מעשה היה נשלף לי …או תשובה או מעשה…
וגם הייתי מחזקת את עצמי הרבה מבפנים הייתי מדמיינת סיטואציות שלי ומה עונים לי לפי מה שרציתי לשמוע…
זה בנה לי עולם פנימי עשיר והתמקדתי בהצלחות תמיד בעייני הייתי מוצלחת יותר מכולם…
בניתי שלל תירוצים ..
אבל כשהתוודעתי להפרעת הקשב הבנתי את עצמי התחלתי לאהוב את עצמי וכך גם את הסביבה וזה פתר חלק משמעותי מאד מהאימפולסיביות שלי
כי הנפש שלי הייתה רגועה וזה מה שאני מנסה להנחיל לילדים שלי
רק לא בטוחה שזה מספיק ..
הייתי מעוניינת לשמוע גם על כיוון של ויטמינים או בדיקות לחסרים של וויטמנים הקשורים לחוסר בדופמין
לאחרונה שמעתי על מירכוזית של ד"ר לביא
מישהי מכירה? ממליצה ?
את צודקת שטיפול תרופתי לא יכול להיות לבד, והגיוני שמתישהו הוא יופסק
אבל קודם כל – הוא יוכל לעזור לילד ללמוד מיומנויותחברתיות, מיומנויות ארגון וניהול זמנים, ויסות רגשי, ולמעשה – כל מה שבעל הפרעת קשב מתקשה ללמוד לבד. וגם יעזור לילד ללמוד את החומר שלומדים החברים שלו (זה שגם כיום הוא לומד רק אומר שהוא חכם ויכול להגיע להישגים הרבה הרבה יותר גבוהים אם תוסר ממנו ההפרעה המסיחה)
ודבר שני – וחשוב מאוד – הוא יכול לחסוך קשיים רגשיים משמעותיים, לחזק את הביטחון העצמי והחברתי, ובכל להביא אותם למקום טוב יותר גם בעתיד, וגם אם הם יפסיקו את התרופה, אינו דומה מבוגר עם ביטחון עצמי ביכולותיו למבוגר עם דימוי עצמי נמוך ומחשבות שליליות וטומטיות על עצמו.
ואת צודקת שהפרעת קשה משפיעה גם על הזוגיות – אבל האם הזוגות שאת מכירה טופלו בילדותם או לא? הם ידוע לך שגם דימוי עצמי וחוויות ילדות משפיעים על זוגיות? איך גבר ירגיש טוב בדינמיקה הזוגית אם הוא בחווית כישלון מילדות? איך אישה תצליח לנהל בית ולנהל שיח זוגי רגשי אם היא לא למדה מעולם איך עושים את זה?
דווקא טופלו ולכן אני מפחדת
ילדים שמקבלים טיפול תרופתי פנויים יותר לרכוש מיומנויות לחיים –
גם בגלל שיפור הקשב,
וגם בגלל שהם חווים חוויות הצלחה ויש להם מוטיבציה להתקדם הלאה.
במקביל לטיפול תרופתי ממליצה מאד על אימון קשב כדי ללמוד מיומנויות של סדר והתארגנות, ויסות רגשי, כישורי חברה ועוד.
ואגב, יש גם אימון קשב לנשים,
ולא צריך אבחון רשמי של הפרעת קשב כדי ללכת לאימון,
מספיק שיש לך את המאפיינים או חלקם ואת רוצה להתקדם.
איפה יש?
הטיפול התרופתי לא אמור לפתור את בעיית הקשב, הוא אמור לתת לילד יכולת התמודדות והזדמנות לרכוש הרגלי חיים נכונים.
כשהמוח לא מווסת הילד לא יכול להתמודד אין לו פניות ללמוד , לא למידה בבית הספר ולא הרגלי חיים, הוא חווה מלא כשלונות ומאבד את האמון בעצמו.
צריך להבדיל בין 2 מצבים ילד שיש לו קצת בעיית קשב או קצת היפרקטיביות, לעומת ילד שסובל מבעית קשב / היפרקטיביות
מי שיש לו קצת מהעניין – לא צריך תרופה, הוא צריך הדרכה,
אבל מי שיש לו בעיית קשב אמיתית לא יוכל ללמוד ולהתקדם בלי התרופה, וחבל!!
בעלי משגיח בישיבה לנערים עם קשיים, והוא אומר מנסיון – אי אפשר לעשות שום תהליך בונה עם בחור אם הוא לא מאוזן, אחרי שהוא לוקח תרופה הוא יככול לעשות תהליכים מדהימים ולהתקדם בכל התחומים, אחר כך אחרי שהוא פיתח מיומניות לא בטוח שיצטרך את התרופה הלאה,
בדר"כ אני חושבת שמפסיקים עם התרופה אחרי כמה שנים..
זאת אומרת שאם הילד שלי מצליח להתמודד מצד אחד
ואני נותנת לו העצמה מצד שני אין חובה לתת תרופה ?
ברור שאם יד על הדופק ומעקב רציף
נכון מאוד,
התרופה מיועדת לעזור לילד שצריך עזרה,
זה לא חוסר ויטמינים שאם לא תתני לו יהיה לו חסך בריאותי…
ובתנאי גם שזה לא מצב שהסביבה משלמת את המחיר (אם הוא לא מפריע ללמידה תקינה בכיתה, ולא מתפרק על האחים והסביבה)
מירב
לדעתי את צריכה יעוץ פר ילד
את צודקת, לא תמיד צריך טיפול תרופתי, ואם את כל הזמן במעקב על הילד אני סומכת על זה שאת לא מנסה להתחמק מהצורך
זה טוב שהילד שלך מצליח להתמודד, אבל לפעמים זה עם מחירים גבוהים מדי, וגם את זה צריך לבדוק.
אבל אנחנו לא רואות אותו, ואת הכי מכירה אותו – אבל לפעמים אימהות צריכות מבט נוסף וחיצוני. מישהו מקצועי.
תבררי על מישהו באזור שמיעץ, אולי אפילו תלכי למאמן קשב, ברובם הם לא רצים מייד לתרופות אלא בודקים כל מקרה לגופו.
מדויק וברור