הילדים הם אצלי בוורידים!

מהחיים

שגית היא אמא ברמ”ח ושס”ה.

יודעות מה?

קחו ישירות משפט שלה: "הילדים הם אצלי בוורידים".

משפט מוחץ.

אין מה להוסיף.

כשהיא מפלסת את דרכה אל הבמה אני מזהה הליכה בטוחה, של אמא שיודעת את עצמה ואת עקרונותיה ואין לה שום התנצלות.

אפילו לא בפני חשבון הבנק.

”שנים  חיפשתי עבודה". היא פותחת במשפט קלאסי, על פניו היא עושה רושם של עקרת בית למופת.

כזו שאם תשאלי אותה מה היא עושה – היא תגיד “כלום” ואז תפרטי לה את הרשימה ותגלי שזה בעצם שלוש משרות מלאות.

"שנים שגידלתי את הילדים בכיף, באהבה, אבל עבודה לא מצאתי .

וזה למה? כי לא היה שייך לצאת לעבוד על חשבון הילדים.

מה, שאני אצא לעזור לאחרים ואזרוק את הילדים לאיזה מטפלת זרה במעון? לא בא בחשבון.

הילדים הם אצלי בוורידים.

אבל מה, כמו שאתן יודעות, חשבון הבנק לא מתמלא מהסירים המריחים או ממשחקי הקופסא עם הילדים.

וככה יצא שחיפשתי וחיפשתי ובינתיים נהניתי לי מחיוך מהמם של ילדה שיוצאת לגן, מספל הקפה שאני שותה בערב, רק חצי כי הילד קם צמא באמצע, מילד שמציע עזרה לאחיו בלי שאני מתערבת ומכל הרגעים הקטנטנים האלה שמרכיבים אושר.

בינתיים למשה שלי, ילד מתוק בן 11, התגלתה בעיה רפואית כרונית.

הייתה הרבה התעסקות סביב זה, התרוצצנו ממטפל לרופא ומטיפול רגיל לטבעי עד שהבנו שזהו זה, זה מה יש, עסקת חבילה, נצטרך להתמודד.

לפחות התנחמתי בידיעה שאני פנויה בשבילו ולא לחוצה לדחוף את הטיפול בו בין משמרת למשמרת.

במקביל הבנו שמגיע לנו לקבל תמיכה מהביטוח לאומי, מכיוון שמדובר בבעיה כרונית והתחלנו את תהליך הבקשה.

מי שמכירה – מבינה.

ומי שלא – שתשמור על זה כך.

אבל מי שמכירה יודעת שלעמוד מול הביטוח הלאומי זו עבודה בפני עצמה.

לך לשם ותבוא שוב, תביא חוות דעת כזאת ותבוא לוועדה מחליטה בעוד חודשיים.

אבל בסדר, זה חלק מהתוכנית.

באחד השלבים הייתי צריכה ללכת לעורך דין ולהחתים אותו על טופס כלשהו.

קבעתי פגישה, אני כבר מכירה את הנוהל, ובאתי.

אמרתי לעצמי, שגית הכל בסדר, עוד אחד בסדרה, כמה דקות חתימה ואת בדרך לקבל את הקצבה המיוחלת.

אבל הפגישה עצמה לא הייתה כמה דקות. למעשה היא נמשכה עד עצם היום הזה”.

היא עוצרת ומחייכת בקונדסיות. נהנית מהסקרנות שיצרה.

היא ממשיכה באותו אנרגיה חמה ומתגלגלת.

"עורך הדין שואל אותי שאלות שגרתיות כאלה, בשביל שיתאים לביטוח לאומי, ואז הוא שואל אותי את שאלת המחץ: ’האם את עובדת?’

אני כבר רגילה ואומרת לו, ’לא, אין לי עבודה כרגע’. בלי לספר לו שה”כרגע” הזה אורכו  כמה שנים טובות.

הוא נעצר וחושב דקה ואז הוא מפתיע ואומר לי: ’אולי את רוצה לעבוד אצלי במשרד?’

אני התבלבלתי לרגע ושאלתי: ’מה?’.

הוא אומר לי: ’אני אסביר לך, בדיוק הגעתי לשלב שהחלטתי להוסיף עוד מזכירה, יש לי אחת והעומס גדול, אני צריך שתיים, את נראית לי מתאימה ואת מחפשת עבודה, אז זה בינגו, לא?’.

אני מסתכלת עליו ואז על המזכירה שלו הנחמדה שיושבת בצד ומחייכת, והאוטומט שלי עונה לו בלי לחשוב: ’אבל יש לי תנאים’.

הוא סקרן: ’מה התנאים?’

’אני יכולה רק עד אחת בצהריים, אז הילדים מגיעים מהגנים ואני צריכה לקבל אותם’.

הוא אומר לי: ’אין בעיה תעבדי עד אחת’.

אני לא מבינה מה עובר עלי אבל מקבלת אומץ: ’אני גם יכולה רק אחרי שמונה בבוקר, כי אני צריכה להוציא את הילדים ללימודים ’.

’בסדר, תבואי בשמונה’.

’שמונה וחצי’.

’סגור’.

’רגע, מה סגור? מה לגבי המשכורת?’

’אה, זה תדברי עם המזכירה’.

’תשמע, באמת לא נעים לי, אבל אני יכולה רק אם אני אקבל סכום מסוים (וכאן נתתי מספר) כי הבת שלי עכשיו מתחילה לימודי מקצוע ואני רוצה לעזור לה לשלם אותם’.

כאן כבר הרגשתי פתאום שבאמת הגזמתי אבל אז הוא מסתכל על המזכירה שלו ואומר לה: ’אוקיי, תחתמי איתה חוזה, תתחילי שבוע הבא?’.

בתוך הלב שלי אני אומרת: ’אלוקים, כמה שאתה גדול, איזו השגחה סובבת לי!’

ולעורך הדין רק אמרתי:

’פשוט, אתה מבין, הילדים הם אצלי בוורידים’.

מהבמה

חני נכנסת לדמות של שגית.

היא מייצרת מהבדים מבוך צבעוני על הבמה. בתוכו היא מסתובבת סחור סחור, מחפשת. איתה לכל מקום נצמדים הילדים אותם מגלמים מירי ונועה.

 פתאום מכשול, בד אדום. הילד חולה.

שגית מנסה להילחם בבד, להזיז אותו, להתיר את הקשר, ואז בשלב הזה נועה מרימה את כל הבדים וממטירה על שגית אחד אחד לפי בקשה.

נועה: ”מה תרצי?”

חני: ”רק עד אחת!”

 בום, הבד הירוק נופל אל חיקה: "קיבלת".

נועה: ”עוד משהו?”

חני: ”רק מ – 8:00 בבוקר”.

 הבד הצהוב נופל אליה לידיים. ”קיבלת”.

נועה: ”מה עוד?”

חני : ”ארוחת בוקר אישית לכל ילד”

 בד נוסף.

חני: ”ושתהיה מתנת יום הולדת לכל אחד”

 – בד נוסף.

 וכן הלאה כיד הדמיון הטובה על הבדים ועלינו.

 לבסוף חני מחבקת את הבדים כולם: "הורידים שלי!".

————————————————————

לקחת הביתה

תרגיל "איבר מוביל" –

מדליקים מוזיקה, הבנות מסתובבות בחדר בצורה חופשית.

המנחה מכריזה על שם של איבר.

לדוגמא "אף".

עכשיו כולן צריכות ללכת כאילו שהאף שלהן הוא זה שמוביל אותן בהליכה.

אחרי כמה רגעים משנים איבר: "מרפק".

עכשיו המרפק מוביל את כולן בהליכה וכולן הולכות "דרכו".

וכן הלאה.

 רק אל תשתמשו בורידים…

מעבר לזה שהתרגיל משעשע, הוא מלמד לדייק, לשים לב, להיות ממוקדות, ואיך כשאנחנו פועלות מתוך מקום מסוים הוא משפיע עלינו, על ההליכה ועל חשיבה.

——————————————————-

משפט פלייבקיסטי:

הסיפור קורה, כשלא ממהרים להזיז אותו.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 

רכזת יקרה,

אם התחברת לסיפורים,

ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –

יש לי סיפור טוב לספר לך.

מעכשיו ועד פורים, בסגירת מופע, את מקבלת אוטומטית מתנה מפנקת לבחירה!

ספרי לי מה יותר מפנק אותך, מכשיר נינג׳ה, מיני קיטשן או שובר במגנוליה ע”ס 200 ש”ח.

גם לך מגיע סיפורים טובים!