קטע זה לקוח מתוך הגדה לפסח "הפדות והפאר".
"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכלֹ, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".
בין מצרים לירושלים –
קריאת קטע זה מעוררת בקרבנו כמה וכמה שאלות:
- מדוע הוא נכתב בארמית?
אחת התשובות הידועות היא שבזמן כתיבת ההגדה, היתה השפה ה'ארמית' מדוברת יותר מלשון הקודש, ולכן נכתב הקטע בארמית, כדי שיובן לכולם.
אלא, שאם זהו הטעם העיקרי לכך, אין זה מן הראוי שנמשיך ונאמר אותו בארמית גם בימינו. היה מן הראוי שכל אחד יאמר אותו בשפתו – בעברית, באידיש, באנגלית, בצרפתית, או בכל שפה אחרת.
ומלבד זאת, 'הא לחמא עניא' אינו ה'לב' של ההגדה, ישנם קטעים אחרים שלכאורה חשובים הרבה יותר ממנו לסיפור יציאת מצרים, ובהתאם לביאור הנזכר היה עלינו להעדיף לומר אותם בארמית!
- ממבט שטחי, נראה כי שלושת המשפטים המרכיבים את הקטע אינם קשורים לה לזה ,ואנו מדלגים בהם מנושא לנושא. במשפט הראשון אנחנו מתמקדים בתיאור המצה .לאחר מכן אנו מזמינים אורחים לשולחן הסדר שלנו, ולבסוף אנו מביעים תקווה שבשנה הבאה נזכה לשבת בירושלים הבנויה. מהו המכנה המשותף לשלושת המשפטים האלה?
- מהו המובן של אותה 'הזמנת אורחים' לשולחן הסדר כשהיא נאמרת בשלב זה של הערב? הזמנה אמיתית היא כזו הנעשית בבית הכנסת, שם סביר יותר שנמצא אנשים שאין להם היכן להסב בליל הסדר. מה הטעם לומר זאת סביב שולחן ה'סדר', מאחורי דלתיים סגורות, לאחר שכבר קידשנו על היין!?
מבאר רבי אליעזר אשכנזי:
עד שנזכה לגאולה השלמה, ליל הסדר מעורר בנו תמיד רגשות מעורבים.
מצד אחד, יש לנו כל כך הרבה על מה לחגוג. כשיצאנו ממצרים, לקח אותנו ה' לעם סגולתו; קיבלנו את התורה, שמלווה אותנו כבר אלפי שנות דור; היו תקופות בהן מצאנו את עצמנו יושבים בטח, מצליחים ומשגשגים, בוודאי בהשוואה למצבנו במצרים.
אבל, תהיה זו טעות לערוך את הסדר כאילו לא חָסֵר לנו דבר. אנו בהחלט במצב של חֶסֶר – עדיין לא זכינו לגאולתם השלמה של עם ישראל ולבניין בית המקדש. משום כך עוד בזמן הגמרא נתקן, שבשיאו של כל מאורע משמח עלינו להעלות את חורבן ירושלים על ראש שמחתנו. זו גם הסיבה לכך ששוברים כוס מתחת לחופה, כדי להזכיר לנו שגם שמחת הנישואין אינה שלמה כל עוד אנחנו בגלות.
אמירת 'הא לחמא עניא' בליל הסדר, כמוה כ'שבירת הכוס'. אכן, הקטע נאמר בארמית כי זו השפה בה דיברו בבבל כאשר יצאנו לגלות הראשונה, ולכן היא מייצגת את המעמד הגלותי שלנו. אנו מכריזים על היותה של המצה 'לחם עוני' אותו אכלו אבותינו במצרים, כי ליל הסדר שלנו די דומה, למעשה, לסדר הראשון אותו ערכנו במצרים, שכן גם כיום המצה נאכלת בשעה שאנחנו מחכים להיגאל.
את חלקו המרכזי של ליל הסדר בזמן המקדש תפס, כמובן, קרבן הפסח, ואת היעדרו אנחנו מבקשים לציין כעת, בפתיחת הסדר. אחת ההלכות המיוחדות הנוגעות לקרבן הפסח היא שהוא מותר לאכילה רק למי ש'נמנה' (נרשם) לכך לפני השחיטה, שזמנה היה בשעות אחר הצהריים של ערב פסח. כלומר, מי שלא תכנן וקבע מראש עם מי הוא אוכל בליל הסדר, אינו יכול לצרף את עצמו בשעת הסדר עצמו. כדי לציין זאת לעצמנו, אנו אומרים "כל דכפין ייתי וייכול" – כל מי שרעב או נזקק, יכול להצטרף לסדר שלנו בכל שעה, מאחר וכיום אין לנו קרבן פסח, ולכן, לצערנו, אין לנו את המגבלה הזו.
חז"ל אומרים שכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. לכן, אנחנו מסיימים את הקטע הזה בהבעת התקווה, שאחרי אזכור הגלות בה אנחנו שרויים היום, בשנה הבאה כבר נזכה להיות בני חורין בארץ ישראל!
הגדה של פסח "הפדות והפאר" מכילה פירושים וביאורים נבחרים מאוצרם של גדולי הדורות, הכתובים בשפה ברורה ונעימה.
ההגדה נותנת הבנה והעמקה בכל חלק של ההגדה כשלעצמו, וגם מסבירה את מקומו בתוך התהליך של ליל הסדר שהוא – "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."
הספר הינו השני מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית. הוא זמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.
