אני זוכרת את הפעם הראשונה שבכיתי בגלל שירה,
דווקא בגלל שהיום זה מצחיק אותי מאוד…
הייתי יולדת מטורללת (ומלאה בהורמונים), והילדה היתה רדומה ולא הסכימה לאכול.
משפט חביב של אחות בתינוקייה – "אולי ניתן לה קצת מטרנה?"
פרץ את הסכר…
התקשרתי לבעלי ובכיתי כל כך שלרגע הוא נבהל ממש, עד שהוא הבין שלתינוקת שלום.
גם לי,
בעיקר אחרי שהוא רץ לבית חולים ונכנס אלי לחדר עם כוס קפה נורמלי ופאי פקאן שווה כזה, פינוק אמיתי…
שלחתי אותו לתינוקייה, לא יכולתי להוציא את פרצופי האדום והנפוח מבעד לווילון. כשהוא חזר הוא עדכן אותי שלשירה יש צהבת, ערכים די גבוהים ומכניסים אותה ל"אור".
טוב, זה היה מרגיע כי את הבילירובין הכרתי היטב, כל ברית הייתה מלחמת עצבים…
אבל שירה הגיבה קצת מוזר לצהבת. היא ישנה כל הזמן ולא הסכימה לאכול,
לא אני, ולא הצוות הצלחנו להעיר אותה כמעט…
למה אני זוכרת את האירוע הזה בו בעלי חשב לרגע שהשתבשתי?
(אל דאגה, הוא עדיין חושב ככה מידי פעם…)
כי איכשהו בתת מודע הוא עיצב אותנו, הכתיב איזה כלל בלתי כתוב –
לא משנה מי מתפרק, לא משנה אם יש לזה סיבה, או אין, אחד מאיתנו חייב להישאר מתפקד עם קור רוח….
ועם אופטימיות.
השתחררנו בסוף. עטפתי אותה מכורבלת חזק בשמיכת קטיפה ורודה, ויצאנו לקיפאון הירושלמי של חודש שבט.
היא עדיין ישנה,
המון.
עבדתי קשה להעיר אותה לארוחות, היא אכלה בקושי ונרדמה שוב.
בעלי צחק:
טוב זאת בת, היא לא "ישיבה בוחר" בעתודה, אין לה את העצבים האלה לאוכל…
כשהיא הייתה בת שישה ימים קיבלתי טלפון: "מדברים מהמעבדה של תל השומר" –
– סליחה? מה קשור??
– ילדת בת לפני 6 ימים?
– כן, אבל בירושלים.
– נכון, את יודעת שעושים בדיקות סקר לתינוקות?
– יכול להיות.
– כל הבדיקות מכל הארץ מגיעות אלינו לתל השומר, בדקנו ולבת שלך יש "היפותירואידיזם" מולד.
– מה זה אומר?
– בלוטת התריס שלה לא מתפקדת, אתם צריכים לחזור לבית חולים למיון ילדים, כבר מחכים לכם שם…
אבל קור כלבים!!!
היא כזו קטנטונת! ובכלל תכננתי ללכת לקנות לה עגלה, מה קשור בית חולים עכשיו??
אני מנומסת. משתדלת לא להיות היסטרית.
– זה דחוף?
– כן, חייבים לעשות לה בדיקת דם מסודרת ולהתחיל טיפול תרופתי.
בדיקת דם!!
היא פיצית… זו לא דקירה קטנה של בילירובין.
ובכלל, איזה טיפול תרופתי נותנים בגיל הזה???
פעם נתתי כמה טיפות נובימול לתינוק אחרי הברית…
אני מספיקה בירור זריז, מדובר בכדור, קטן אבל כדור.
התכרבלנו שוב בשמיכה הוורודה והגענו לבית חולים. הם לא הבינו איפה היינו ב – 3 השעות האחרונות מאז הטלפון…
דקרו אותה בצוואר, השתדלתי לא להתעלף אבל בכיתי יחד אתה…
(אבא שלה, דרך אגב, נשאר בחוץ לשמור על הדברים…)
מגיע רופא אנדוקרינולוג. יופי של מקצוע, נגיד… פעם ראשונה אני שומעת על זה.
– איך היא?
– בסדר, ישנה הרבה…
– בטח היא רדומה, קצת אפאטית, היא חייבת טיפול תרופתי. נקווה שזה יעיר אותה קצת והיא תתחיל לאכול, ניתן לה כדור…
איך בדיוק?
מרסקים את הכדור בין שתי כפיות, מטפטפים עליו קצת חלב שאוב ובזהירות, בזהירות!!
מאכילים אותה כדור – בכפית.
מעקב צמוד של חודש, שש בדיקות דם, היא כולה סימנים כחולים, לא תמיד מוצאים מיד וריד.
אבא תמיד בחוץ, שומר על הדברים, לא מסוגל. הולך לקנות לי שוקולד.
כשאנחנו גומרים, הוא מחזיק אותה בעדינות שלא תבכה, שלא יכאב לה, שייגמר כבר הסיוט הזה,
אני בוכה לתוך השוקולד…
כל בוקר כדור שמומס בכפית, מינון שמשתנה לפי הבדיקות,
עד שמצליחים לאזן אותה.
ואז עוברים למעקב של אחת לחודשיים. אני מספיקה להתאושש מפעם לפעם מנסה לשכוח
עד הבדיקה הבאה…
14 שנים.
אני עדיין שונאת את המעקב הזה.
מחפפת בבדיקות דם, ולמרות ששירה היום כבר רגילה, שתינו שונאות את זה.
אני יודעת שמשהו מהסיוט של החודש ההוא נשאר לי. שאני משדרת לה את הכאב ההוא בלי מילים,
וללכת עם שירה לבדיקת דם כשהיא בקושי מרגישה – זה קשה…
בחזור מקופת חולים אנחנו הולכות לקנות שוקולד.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
17 Responses
את כותבת מנסיון אישי?
כי כתבת אבל שירה הגיבה קצת מוזר לצהבת. היא ישנה כל הזמן ולא הסכימה לאכול,
זה התסמין של טיפול באור, הם ישנים היטב מתחת למנורה,
ראית פעם תינוק בוכה במיטה מתחת לאור? אני לא, כי זה מרדים אותם, ותמיד האחיות עומדות על המשמר שיעירו אותם ויאכילו כל 3 שעות.
אכן,
זה נסיון אישי
והיה קשה להעיר אותה גם כשיצאה מהאור
וחשוב להדגיש-
שזה סיפור אמיתי ברובו
אבל לא טור עם מידע רפואי / מקצועי
תמיד נכון לפנות לאנשי מקצוע
ואני זמינה במייל אם יש שאלות ספציפיות
תודה על הסיפור, הוא נשמע (נקרא) מעניין מאוד, החיים בגלמותם,
בקשר לאור, ראיתי גם ראיתי תינוקת שצורחת מתחת לאור, הבת שלי, נכנסה לאור בגיל 6 שעות, וצרחה שם במשך 3 ימים, קשה לי להיזכר בזה.
מחכה להמשך.
הבת שלי היתה בטיפול באור ולא הפסיקה לצרוח ( והיא ילדה מאוד מאוד נוחה ) כשהוצאנו אותה תמיד היא מייד נרגעה.
אז לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל יש גם כאלה שבוכים שם גם עם צהבת……
קשה : (
אוי, בתיה
כמעט בכיתי איתך
פרוצדורה כזו לתינוקת כזו פיצית…
ואת נשמעת אימא מהממת עם חיבור חזק לילדה שלה
לא הבנתי מה המשפט הזה אומר-
וללכת עם שירה לבדיקת דם כשהיא בקושי מרגישה – זה קשה…
גם אני לא הבנתי
וזה באמת סקרן ממש…
כי נשמע ששם יש את המשך העיקר..
בתיה!!!!!!
את מרתקת! ממש!
על אף שאני מקווה שזה לא יהיה מידי מרתק..
שהכל ילך על הדרך הישרה והטובה..
בתיה, אני בוכה מהתיאור
גם לי תינוק עם מעקב רפואי מגיל לידה ואיכשהו עם כל הפרוצדורות והניתוח הסיוט הגדול היה פשוט למצוא וריד…
איזה אמא גיבורה!
אני לא הולכת לחיסון ובחיסון הראשון שאני כן הולכת אז אני בוכה יחד עם התינוק….
ממש רציתי לבכות ביחד אתך בעיקר שאני מקירה כזה סיפור עם בלוטת התריס שלא מתפקדת ושגם שם ההורים היו צריכים לעבור כזה סיוט עם הכדור וכל הבדיקות.
נשמע שהסיפור שלך לא נגמר בזה אני ממש מקווה שאין עוד איזה דברים בהמשך…
אני בטוחה שאת נותנת כוח להמון אימהות שגם אם לא מתמודדות במה שאת זה עדין עוזר להם כי את כותבת לענין ובגובה בעינים.
מנסה להגיב לכולכן……
היום שירה עושה את בדיקות הדם בקלות ממש
זו לא פרוצדורה , זו בדיקת דם פשוטה.
כשהיא הייתה תינוקת פיצית בתנאים של קופת חולים
ולא של בית חולים עם מחטים שמתאימים גם לפגים
זה היה לא פשוט…
שלום בתיה,
ספורך כתוב באופן שקל להתחבר ולהזדהות איתו,
כמטפלת רגשית אני פוגשת הרבה מקרים של בחורות שבלידה או בשנה הראשונה היתה התמודדות רפואית להן או לאמא, הכי מצוי והכי קורה…
הדברים משפיעים באיזה צורה על החיים ולא משנה מה הגיל הנוכחי וכמה שנים עברו….
לכן מומלץ שהיא תקבל טיפול רגשי לשחרר את החוויה הלא נעימה וכן את הלחץ שקצת היה סביבה הדקירות והריצות.., שבטוח השפיעו על התת מודע.
כמו’’כ יש הרבה עזרה ויכולת לטפל בתחום האלטרנטיבי לאיזון הבלוטה, זה יכול להוריד מינונים וכן לחזק אותה שכאשה תהיה חזקה בשביל ללדת בעצמה…
שמעתי שחשוב לשלב ספורט באופן קבוע.
בהצלחה ורפואה שלימה!
אביגיל
וווואי מטורף!!!!!
התחברתי מאוד לסגנון הכתיבה
יש לך את זה בגדול!
מחכה מאוד לפרק הבא:)
הזדהתי מאוד עם כל העניין של פרוצדורה רפואית לתינוקת פיצית:(
ובקשר לבלותת התריס באתי להרגיע שאין בכלל מה להלחץ על ילדים בעז"ה.
נפלא. עוד רעיונות ליצירה עם נוער וילדים.
כגון הגזעים הצבועים .תודה.
גם הבת שלי נולדה ללא בלוטת התריס, הבובה המתוקה שלי נולדה בתחילת הקורונה, כך שהתהליך היה מלווה מסכות ובידודים… בהחלט לא חוויה אבל תיאור מדויק של האמת…
6 ימים אחרי הלידה 8 שיחות שלא נענו ורוצו מיד לבית חולים מחכים לכם…
היום הבת שלי בת 4 עם סרבול מוטורי ואוטופיק בעור מפחיד אותי מה יביא העתיד…
אשמח לשתף אותך מהנסיון שלי
תפני אלי במייל