מחלקה פסיכיאטרית היא מחלקה מרתקת, אם נכנסים אליה עם עיניים ולב.
היא סביבה סטרילית לריפוי וניתוח נפשות.
זו מחלקה, שאפשר להיכנס עם עיניים מצומצמות ומבט מתנשא – לשפוט, ולגחך. אבל – כשפותחים את הלב מגלים – אנשים, כל מיני אנשים, בכל מיני רמות תובנה ושיפוט.
אבל (וזה חבל שאין את זה בחוץ), החברה כחברה היא החברה הכי מתחשבת שפגשתי, עם מודעות עצמית גבוהה (תתפלאו!), נשים שמסתכלות לסבל בעיניים – אולי כי אין להן ברירה אחרת, אבל מתוך זה יוצאים יהלומים.
ההחלטה להתאשפז, איך היא קורית? כשמדובר במחלקה פתוחה לרוב זה בהחלטה מראש בהבנה שנצרכים להחזקה יותר צפופה, ולעצור את החיים לפרק זמן. יש תהליך קבלה, אשפוז חירום במצבים פסיכוטיים או אובדניים.
כשאני פסעתי פעם ראשונה אל תוך המחלקה –
הלם תרבותי היתה התחושה הראשונה, אחר כך סקרנות. זה מקום בלי מסכות, ועם המון כבוד לנפש, מקום שבו מורידים את כל המסכות (שחלקן ממש חשובות עקרונית), האמת? אין אותן פשוט, את המסכות, נפש חשופה. פגיעה. תמצית הנשמה.
זה הגיע עם חשש כבד, ההחלטה. היתה בי הבנה שאני מניחה את הנפש שלי במקום שיטלטל אותה. בהתחלה עם הרבה גישושים, אפשר לסמוך? "הם" יצליחו להכיל את מה שהנפש שלי נושאת?
נכנסתי לשם מבחירה, והדלת החוצה היתה בשבילי פתוחה. אבל ידעתי, שיש דברים שאוכל לקבל רק שם, ומכיוון שהבטחתי לעצמי שאני הולכת עד הסוף, ולא משקיעה רק קוסמטית מבחוץ, צללתי, ובהמשך הבנתי, שעברתי בדרך אל חזור. השער בו עברתי גילה בפני את הדרך אל תוך עצמי, בלי אפשרות לקונטרול Z. להסתכל אל תוך עצמי בעיניים – זה כואב. וזה מה שעושים שם בעצם, כל אחד במקום שלו. זה בעצם מקום, למי שצריך לרפא דברים כל כך בסיסיים בנפש שלו, כאלה שבלעדיהם הוא חוזר להיות חסר ישע, כפשוטו. אפשר אולי לחשוב על תינוק שננטש ביער, וצריך מישהו שיאסוף אותו, וסביבה סטרילית בניגוד לחממת החיידקים שביער.
יש משהו מטלטל באשפוז. זה שילוב של נפש וגוף. מצד אחד בית חולים לכל דבר, יש את חדרי הרופאים, יש את הצוות הפרא-רפואי, ויש את הצוות הטיפולי. המפגש של הבדיקות דם, ושאר נהלי בית חולים, יחד עם המפגש של רופא שמבין בנפש האדם – טלטל אותי ממש. וכל מה שרחש – פרץ.
זה טוב, זה מבריא, אבל זה כואב כמו שאי אפשר לדמיין, יותר במשפחה של לידה ללא משככי כאבים. אולי התינוק הוא השפיות שלי?
זה היה חיבור עולמות שעבדתי קשה להפריד – גוף ונפש.
מה שהמוח רוצה לזכור, לחשוב או לדעת, לבין מה שהגוף זועק בשפתו הייחודית.
מסתבר למפרע – שהשער אל תוך עצמי היה שער הגהנום שלי, שהוא גם שער הגאולה שלי, הלוואי.
6 Responses
וואווו
עוזר לי להבין את אחותי שמאושפזת עכשיו:(
חיבוק גדול אתן גיבורות העולם
כמה כאב וכמה עוצמה
הרבה מקוצק היה אומר: יוסיף דעת יוסיף מכאוב – והיה מוסיף "אבל זה שווה"
דייקת מאוד במיוחד עם התיאור על הנשמות ששם הנפשות המיוחדות שבאו לעבוד לצלול לכאב ולפחד להסתכל לו בעיניים ולהיות יכולים מולו
ועוד אמרו הגדולים (לא זוכרת בדיוק מי) מי שהכיר את נפשו יכיר את כל הנפשות שבעולם
אז תדעי שאת הולכת על שביל שמחייב, כי את יודעת כאב וסבל מה הוא
וכבר אפשר לראות את זה בפוסטים שלך ובתגובות, כמה טיפים להישרדות את נותנת למי שמתמודד לעלות על הגלים בצורה הכי מדויקת ופרקטית שיש, אשריך!
וואי זה נשמע קשה מאוד אבל גם מסקרן מאוד..
שולחת לך חיבוק ענק וחם…
לא ממש הצלחתי להבין איך זה גם השער לגהינום זה בגלל שהרופאים שם באמת רעים? כמו בסיפורים? זה אמיתי?
או שזה בגלל שחשבת שזה משהו קטן ונקודתי וזה נהיה הרבה יותר עוצמתי ממה שתכננת /ידעת?
אני רוצה להבין בן אדם עם בעיות רגשיות שמחליט לטפל בעצמו מהשורש יכול להגיע לשם זה עדיף על פני טיפולים רגשיים
שלא תמיד עוזרים זה פשוט מקצר תהליכים?
השער היה לגהינום שבתוכי.
מבחינת הרופאים – יש ויש, יש מחלקות ויש מחלקות.
כדאי לברר אם זה רלוונטי ולא ללכת בלי שדעת מה קורה.
אישפוז פסיכיאטרי לא בא על רקע קושי ריגשי אלא בעיה פסיכיאטרית.
ומה שעושים שם זה יותר איזון – ואח"כ משחררים לטיפול בקהילה.
ז"א תהליך טיפולי יהיה לרוב בקהילה ובאשפוז זה ההתחלה – עד שרואים שהתאזנו, ומצאו טיפול תרופתי מתאים.
זה לא מקצר תהליכים.
ובאופן כללי לגבי קיצור תהליכים.
אני מאמינה שחלק מהתהליך הוא הזמן.
ושהנפש שלנו עמוקה מידי כדי לבצע ניתוחי מעקפים מחוסר סבלנות.
הי אפרת הגיבורה והמתמודדת
תודה על השיתוף
כאחת שהייתה מאושפזת כמעט שנה אני כל כך מבינה אותך
היום אני מסתכלת לאחור ורואה ויודעת ומרגישה שמה שהתקדמתי והצלחתי והתאזנתי שם
לא הייתי משיגה בשום דרך אחרת
האינטנסיביות היומיומית הטיפולית, המסגרת הקבוצה המטפלים הרופאים וכל הצוות שנמצא הכן לבנות עבורך תוכנית טיפולית מדויקת הם אלו שהיו עבורי המפתח לדרך בטוחה לצאת מהמשברים
אם פעם מישהו היה אומר לי שזה דבר שאני יצטרך לעבור לא הייתי מאמינה שאגיע למצב כזה
אבל במבט לאחור הקצה שהגעתי אליו שהוביל לאשפוז הצליח לאזן אותי ולייצב אותי
וכן אני אחת רגילה ונורמלית ונראית כמו כולן ובטוח לא תזהו אותי ולא תדעו מה עובר עלי
תמשיכי לכתוב
תמשיכי להשקיע בעצמך ולא לוותר על האיכות חיים שלך אף פעם.
מעריכה מאד
עדי
אפרת
מעריצה אותך ושולחת לך חיבוקים!
את אמיצה וגיבורה, ואני מעריצה אותך על הכנות והאומץ שנדרשים כדי לעשות את הצעד הזה.
מאחלת לך רפואה שלמה בגוף ובנפש!