אשפוז (ולא בבית חולים רגיל)

מחלקה פסיכיאטרית היא מחלקה מרתקת, אם נכנסים אליה עם עיניים ולב.

היא סביבה סטרילית לריפוי וניתוח נפשות.

זו מחלקה, שאפשר להיכנס עם עיניים מצומצמות ומבט מתנשא – לשפוט, ולגחך. אבל – כשפותחים את הלב מגלים – אנשים, כל מיני אנשים, בכל מיני רמות תובנה ושיפוט.

אבל (וזה חבל שאין את זה בחוץ), החברה כחברה היא החברה הכי מתחשבת שפגשתי, עם מודעות עצמית גבוהה (תתפלאו!), נשים שמסתכלות לסבל בעיניים – אולי כי אין להן ברירה אחרת, אבל מתוך זה יוצאים יהלומים.

ההחלטה להתאשפז, איך היא קורית? כשמדובר במחלקה פתוחה לרוב זה בהחלטה מראש בהבנה שנצרכים להחזקה יותר צפופה, ולעצור את החיים לפרק זמן. יש תהליך קבלה, אשפוז חירום במצבים פסיכוטיים או אובדניים.

כשאני פסעתי פעם ראשונה אל תוך המחלקה –

הלם תרבותי היתה התחושה הראשונה, אחר כך סקרנות. זה מקום בלי מסכות, ועם המון כבוד לנפש, מקום שבו מורידים את כל המסכות (שחלקן ממש חשובות עקרונית), האמת? אין אותן פשוט, את המסכות, נפש חשופה. פגיעה. תמצית הנשמה.

זה הגיע עם חשש כבד, ההחלטה. היתה בי הבנה שאני מניחה את הנפש שלי במקום שיטלטל אותה. בהתחלה עם הרבה גישושים, אפשר לסמוך? "הם" יצליחו להכיל את מה שהנפש שלי נושאת?

נכנסתי לשם מבחירה, והדלת החוצה היתה בשבילי פתוחה. אבל ידעתי, שיש דברים שאוכל לקבל רק שם, ומכיוון שהבטחתי לעצמי שאני הולכת עד הסוף, ולא משקיעה רק קוסמטית מבחוץ, צללתי, ובהמשך הבנתי, שעברתי בדרך אל חזור. השער בו עברתי גילה בפני את הדרך אל תוך עצמי, בלי אפשרות לקונטרול Z. להסתכל אל תוך עצמי בעיניים – זה כואב. וזה מה שעושים שם בעצם, כל אחד במקום שלו. זה בעצם מקום, למי שצריך לרפא דברים כל כך בסיסיים בנפש שלו, כאלה שבלעדיהם הוא חוזר להיות חסר ישע, כפשוטו. אפשר אולי לחשוב על תינוק שננטש ביער, וצריך מישהו שיאסוף אותו, וסביבה סטרילית בניגוד לחממת החיידקים שביער.

יש משהו מטלטל באשפוז. זה שילוב של נפש וגוף. מצד אחד בית חולים לכל דבר, יש את חדרי הרופאים, יש את הצוות הפרא-רפואי, ויש את הצוות הטיפולי. המפגש של הבדיקות דם, ושאר נהלי בית חולים, יחד עם המפגש של רופא שמבין בנפש האדם – טלטל אותי ממש. וכל מה שרחש – פרץ.

זה טוב, זה מבריא, אבל זה כואב כמו שאי אפשר לדמיין, יותר במשפחה של לידה ללא משככי כאבים. אולי התינוק הוא השפיות שלי?

זה היה חיבור עולמות שעבדתי קשה להפריד – גוף ונפש.

מה שהמוח רוצה לזכור, לחשוב או לדעת, לבין מה שהגוף זועק בשפתו הייחודית.

מסתבר למפרע – שהשער אל תוך עצמי היה שער הגהנום שלי, שהוא גם שער הגאולה שלי, הלוואי.