אני רוצה שהם יתנהגו כמו שצריך!

אצל הקטנטנים זה הכי קל, אנחנו אומרים בקול מתוק: "לא לחטוף, תבקש יפה", והוא כל כך מתוק כשהוא מושיט את היד הקטנטונת ומתחנן, שהוא מיד מקבל את מבוקשו והחוויה מצוינת, כך שממש לא אכפת לו ללמוד לבקש יפה.

מה קורה כשהוא קצת גדל וחוטף? הרי ילדים גדולים יחטפו לו חזרה, ואצל הקטנים אמא תדרוש להחזיר, אז מה הרווח?

השאלה הראשונה שאנחנו שואלים את עצמינו היא: מה הוא באמת רוצה? האם את החפץ הספציפי? או את תשומת הלב שסביב החזרת החפץ? לפי התשובה נדע באיזו תגובה עלינו להגיב.

את החפץ בכל מקרה הוא לא יקבל על ידי חטיפה, ואם יחטוף החפץ יילקח ממנו. את תשומת הלב? גם אותה עלינו להבטיח שלא יקבל בעקבות החטיפה! אנחנו נוריד את השיח למינימום, ללא קשר עין ומבלי להיגרר לוויכוח או התמקחות. אבל נהיה חייבות לזכור שני דברים לדייק ולהבחין בצורך האמתי:

 1. אם הוא זקוק לתשומת לב, להיזכר בנורה האדומה שנדלקת אצלנו. כאשר ילד לוקח בכוח תשומת לב מהסביבה, הוא אומר בעצם: אני רעב לנוכחות, ואם לא תתנו לי נוכחות נעימה גם נוכחות לא נעימה בצורת גערות או ענישה תהיה בסדר עבורי, רק לא להישאר שקוף. לא כרגע ממש, כעבור פסק זמן מהאירוע, להתעניין, לתקשר לשחק לאהוב ובקיצור להנכיח.

  2. אם זה לא זה, הוא באמת רק רוצה את החפץ שניסה לחטוף, אז כנראה צריך לעשות הקניה מחדש של התנהגויות אינטראקציה פשוטות שאנו ציפינו שירכוש מזמן ובעצמו. את ההקניה כבר אמרנו, שכדאי לעשות בזמן רגוע וניטרלי ולא בעין הסערה. ואילו ברגעי המבחן אנחנו נותנים תזכורת להקניה ההיא ובכך מסייעים לו לתרגל את ההקניה:

"אצלנו מבקשים יפה, עכשיו יש לנו הזדמנות, בא נתרגל ביחד". (לילד החוטף)

"זוכר שסיכמנו מה עושים כשמאוד כועסים? בא תסביר לי, כשאתה מדבר אני מבינה טוב יותר מאשר כשאתה צועק". (למתפרץ)

"הנה המבחן האמתי שלנו, עכשיו אתה כועס ממש, ואני מקווה שתתנהג בבגרות ותסגור את הדלת בעדינות ולא בטריקה". (לעצבן הטורק דלתות בזעמו)

האם אכן מספיק שנכריז שיש דרך אחרת ונצפה שהילד יתנהג אותה?

ודאי שלא. ילד שבאופן עקבי הרגיל את עצמו ואת סביבתו לתקשר איתו דרך התנהגויות לא נאותות, מצריך התמקדות מיוחדת בללמד אותו איך כן, זו בעצם עריכה מחדש של כל מה שהוא מכיר. אנחנו מלמדים אותו גם באופן ישיר ונותנים דוגמאות, אבל בעיקר יוזמים תרגול ואורבים להזדמנויות שבהן יוכיח שהתקדם, והנה דוגמאות:

ילד שעושה שטויות שמטרתן תשומת לב, אנו מסבירים לו איך אנחנו אוהבים להתייחס אליו, ואיך כדאי לו להתנהג כדי לקבל את ההתייחסות הכי נעימה. ואחרי ההסבר דרך תרגול ואימון – כשאנחנו מראים לו בשטח איך התנהגות נאותה שלו מזמינה עבורו תשומת לב נעימה, ואיך התנהגות לא נעימה אינה משיגה לו את מבוקשו. אנחנו מחפשים הזדמנויות בהן הוא נעים וחברותי מחמיאים לו על כך ומציינים כמה נעים לאהוב אותו כעת.

ילד שהתרגל לחטוף חפצים נלמד אותו לבקש יפה, נתרגל איתו בקשה יפה, ונחמיא לו על כך שביקש יפה, לעיתים במהלך התרגול, הוא יקבל את החפץ לאחר שביקש, לעיתים נחמיא על עצם הבקשה, אך לא ניתן לו את החפץ, כי אכן, לא תמיד ניתן להיענות לבקשתו. והוא צריך לדעת לקבל סירוב, גם על זה צריך להחמיא, כאשר הוא מקבל סירוב בהבנה, ממתין בסבלנות לתורו, ואינו חוטף למרות שהוא רוצה מאוד.

ילד שהתרגל להתפרץ ולצעוק כשמרגיזים אותו, נסביר לו על חשיבות האיפוק, נדגים לו בהזדמנויות שונות, "אני ממש כועסת עליך עכשיו, אבל אני מתאפקת לא לצעוק ולא להעליב אותך, אלא אני משתפת אותך בתחושה הקשה שלי ומצפה שתתנצל" / "תראה איך היא כועסת ממש, כי קלקלו לה את המחברת, אבל היא אינה מכה ולא מקלקלת חזרה למי שהרס, ממש גיברה אמתית. היא רק מספרת לנו כמה זה כואב לה וחבל עבורה, ואנחנו מבינים יותר טוב מאשר אם הייתה צועקת ומתפרצת, וגם מעריכים אותה על הצורה שבה היא בוחרת". דרך התרחשויות יומיומיות שלו, שלי ושל הסביבה, אנו מקנים את הערך של האיפוק.

וכעת נדגיש את שלב האימון כי הוא הפרקטיקום ובלעדיו, הילד עלול להישאר מתוסכל מהפער שנוצר בין הידיעה למעשה ולחוסר הצלחה:

אנו מחפשים או יוזמים הזדמנויות מאתגרות, לדוגמא אם ההתנהגות היא איפוק ושליטה, נאתר התנהגויות מרגיזות בזעיר אנפין, כגון: שמתי לב שהתיישבתי לך במקום ואתה התאפקת ולא כעסת, החליפו לך צבע של סוכריה ולא עשית מזה מריבה, ממש "מחפשים אותו בסיבוב" ומשבחים אותו על האיפוק, וזה מה שיעניק לו חוויות הצלחה, אנחנו חייבים להיות על זה, דרוכים ומוכנים לאתר אתגרים ולזהות אותם כהזדמנות לתרגול, אם אנחנו נהיה אתו בהתמודדות, הוא יהיה אתנו, ילדים רוצים להיות טובים ומאירים, הם רוצים להצליח לשלוט בעצמם ולהיות אהובים ומקובלים, אנחנו רק צריכים לתת להם יד בהתחלה כשם שלומדים ללכת, ואז הם כבר רצים לבד, וגם נהנים מהריצה עד כדי גמילה מהעזרה ומהעידוד.

כך אנו מקנים התנהגות ומטמיעים אותה עד שהיא הופכת להיות בהתנהגויות האוטומט שלו, ואז ניתן להפסיק להחמיא עליה ולעבור להתנהגות חדשה שדורשת הקניה או תרגול.

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – YAELSELA9@GMAIL.COM

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.