אין הטוב ניכר אלא בהעדרו -
וזה בדיוק מה שקרה לוודאות שלנו.
וודאות? מה זה בכלל?
טוב, לא וודאות גמורה, כמובן.
אלא מן כזה 'בוודאי!' מתנגן בבטחון.
איזה מרחב נינוח דיו שבמסגרתו אפשר לבטל פחדי ילדות, לנעול את הדלת בלילה בשני סיבובים, ולהבטיח שאין מפלצות מתחת למיטות, בלי לבדוק בכלל.
השלווה הפנימית שמקננת בנו כשאנחנו בין ארבע קירותינו,
הנינוחות שבה אפשר ללכת ברחוב, בלא לסובב את הראש לאחור,
הקלות שבה קובעים תאריך לאירוע ומתאמים פגישה,
שלא לדבר על המפגש המבטיח של הלחי והכרית...
הוודאות הזו היתה (מסתבר!) ואיננה.
ואנחנו מסתובבים עם נר, נוצה וזכוכית מגדלת ומחפשים אותה -
אולי היא בעדכוני החדשות? אולי במדף בקבוקי המים בחנות? בממ"ד?
אולי היא בהרצאה הזו? אולי בזום הזה? וככל שאנחנו מתמידים בחיפושים, כך היא מתמידה בהתחפרותה.
ככל שאנחנו מתנשמים בכבדות, משתוקקים לאחיזה, כך האחיזה הולכת ונעלמת מידינו...
טובע הנאחז בקש - יודע שהוא נאחז בקש? כן!
זו בדיוק הפעולה שמעדכנת אותו על רע מצבו... כך מתברר לו שהוא טובע!
כשאנחנו במצב מצוקה, ומרגישות את ההיאחזות הנואשת שלנו
את המאבק לנשום מעל הגלים, את המלחמה על אוויר נחמה -
המצוקה שלנו נעשית מובהקת. וזה רק הולך ומדרדר.
כדי לעצור את החיפוש הנואש,
צריך לשים לעצמנו רגל, ליפול ולהבין -
תכל'ס, אין לי מושג מאיפה היתה הוודאות הזו בכלל.
וכשאנחנו מרשות לעצמנו להיעצר ולחוות את הפחד הקיומי הזה במלא עוצמתו -
אנחנו נעשות פנויות להתבונן.
כי מה זה פחד בכלל?
פחד הוא מתנה אלוקית. הוא נראה לנו כל כך בסיסי, כל כך חלק מהחיים,
שמי חשב עליו כעל אפשרות בלבד?!
ואכן, פחד הוא בסיסי וחלק מהחיים שהקב"ה רוצה!
כדי לקיים כאן בעולם חיים בעלי משמעות, כרצונו יתברך,
צריך פחד! בלעדיו לא יקרה כאן כלום!
בלעדיו נאבד את החיים בקלי קלות, אם במובן הפיזי ואם במובן הרוחני.
פשוט נניח להם לזלוג בין האצבעות - בלי שום קול פנימי מכרסם ודואג.
עצרי לרגע מהקריאה והסתכלי סביבך -
האם את מזהה סכנות בקרבתך? האם היית מאפשרת לפעוט להסתובב לבדו במרחב שלך?
היכולת שלך להבחין באופן מיידי בכל הסכנות האפשרויות, לא נולדה משום מקום.
היא פרי השקעתו ארוכת השנים של הפחד.
בלי פחד? היינו בזבזני-חיים.
עם פחד? אפשר להיות קרחונים חיים...
פשוט לקפוא במקום, בלי יכולת לחשוב, לנוע, לתכנן ולהתקדם.
זה מה שקורה כשהכל מפחיד מדי!
אז מה בכל זאת?
הקב"ה נתן לנו עוד מתנה.
וזו תחושת הרוגע הקבועה שנחה בתוכנו, בקרב רוב האנשים, רוב הזמן -
תנוחת נינוחות המאזנת בין הצורך בפחד לבין הצורך בתפקוד.
כשהאיזון הופר באחת,
נדרשנו כולנו לחדש את מלאי הרוגע
וזו היתה הזדמנות לגלות - שאין בעולם שום וודאות לגבי מה יקרה, למי או מתי.
יש רק וודאות אחת -
ששום דבר לא מתרחש בטעות או מאליו.
שלעולם אין סטייה מתוכניתו של הבורא.
שיש רק דרך אחת וזו הדרך שלו, והוא מוליך אותנו בשביל שייעד לנו
באהבה אין קץ, וברב רחמיו.
וברחמיו - יחון אותנו שוב באותה מתנת וודאות מדומה,
עד שיושיע אותנו ישועת עולמים וגאולה שלימה.
אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית
לתגובות: avitalcohen.psy@gmail.com
להצטרפות לניוזלטר שאוהב אימהות > https://lp.smoove.io/oq4w