מה חשוב בלמה?
אחד השלבים ההתפתחותיים החמודים,
הוא זה שבו אנחנו נשאלות 'אמא, למה?'.
פצפון קטן מרים עיניים ושואל בפשטות שאלה כל כך מורכבת.
כשאת מטריחה בתשובתך, לרב הוא יאבד ענין וישכח מה בכלל שאל ולמה.
עצם העובדה שיש איזשהו למה ארוך שניתן להשיב - משיבה את נפשו. שוב העולם מסודר ומובן. שוב יש תשובות לשאלות. שוב אמא הוכיחה שיש על מי לסמוך.
התשוקה להבנת ה'למה',
כרוכה ונובעת מן התובנה הפנימית העמוקה והבסיסית - שיש פשר.
הדבר מושרש בעצם קיומנו!
האדם נולד מחפש משמעות, כדי שיוכל ברבות הימים - למצוא אותה.
החיפוש אחר לוגיקה, אחרי איזה דפוס עקבי בר שחזור וניבוי - הוא מעשה אלוקים. תפקידו להביא אותנו להבנה מי ברא אלה. מי מסובב כל הסיבות. הידיעה וההכרה בכח עליון שמנהל את כל המתרחש, שמתכנן ומתכלל את המעשים והאירועים - היא הרוגע בתמציתו.
אין ידיעה מייצבת ומעצבת-שלווה יותר ממנה.
למטה מכך, מבקשים בני האדם למצוא בטחון בפשר חלופי, נגיש ונראה לעין. מחפשים אותו במדעים המדויקים כמו פיזיקה או ביולוגיה. בהסברים הגיוניים המתיישבים על הגיון ליבם. בחוזר מנכ"ל, בחוזה חתום, בהבטחה ניהולית של אחראי ישיר או עקיף.
ובאמא.
כן, גם אמא היא מקור לא אכזב להבנת הפשר.
היציבות שלה, הדפוסים העקביים, החזרתיות. הנוכחות המתמדת. ההיענות לקול בכי התינוק , פעם אחר פעם. בכל אלה היא מלמדת שיש לה דרך, שיש לה ניהול פנימי תקין. שיש דרך לתפעל אותה - כי היא הרי קבועה ומתופעלת.
אם ברור לי למה היא כעסה או נזפה, אני יודע כיצד להימנע מן הכעס שלה שוב. אני יודעת כיצד לשמח אותה, וגם כיצד להשיג את נחמתה.
הבנת הסיבה והתוצאה, וכיצד המעשה מוביל אל ההשלכות - מקנה לי בטחון ובונה עבורי מתחם רחב ידיים לפעול בשטחו.
כשאני מכווצת מחוסר הבנה - איני עושה דבר. אני כפותה באין אונים ובאין וודאות.
כשהמהלך מתבהר אני פנויה לפעול בשטח הסלול. יכולה לתכנן מהלכים ולצפות השלכות.
המחקר הפסיכולוגי מדבר לא מעט על כוחה של משמעות. חיבור לסיבת הדבר מאפשר לנו להתמודד איתו ביעילות גדולה יותר.
המשמעות דרושה לנו גם כדי ליצור מעצמנו, להאמין בצדקת דרכנו, וגם כדי לקבל אירועים חיצוניים על עצמנו.
שחיקה בתפקיד, נובעת לא פעם משחיקה במשמעות - האם אכן יש חשיבות במה שאני עושה? האם יש בכך תועלת למישהו? האם העשייה המסוימת שלי נצרכת? עבור מה ועבור מי? מי רואה אותה? מי נתרם ממנה?
האימהות שלנו מרובת משימות חזרתיות,
קטנטנות, שמרגישות לא פעם כמו חצץ בגלגלים... שחיקה דקה ודוקרת.
לא פעם, כשאנחנו מבקשות להסיר מעל עצמנו את אחת השחקניות (בשין ימנית) האלה - אנחנו מנמקות לעצמנו כמה היא חסרת חשיבות. כמה איש לא מבחין בה.
כמה מיותר שדווקא אמא תעשה אותה.
כדי להרגיש בנוח עם ההפחתה, אנחנו מפחיתות בערכה. והערך - נמדד באמצעות המשמעות.
כדי לקבל כח חדש להמשיך בהרגל ישן - אנחנו זקוקות לרענון המשמעות.
לראות שוב בעיניים שיש לדבר פשר. שיש לו סיבה. שהוא משפיע עמוקות. שיש חשיבות שזו אני ולא אחרת.
המשמעות נותנת כח, בטחון ושליטה. אנחנו שואבות אותה מלמעלה, ומפיצות אותה מטה.
אז קחי לך דבר אחד. כזה שמעייף אותך בלי השוואה לגודלו. דברי עם מי שסביבך, מישהו שיודע להסתכל עליך בעין טובה ולהעריך את העבודה שאת עושה - ותשאלי פשוט - למה.
כי זו שאלה ממש טובה.
בקשי מבעלך, מחברה או אחות, תזכורת לכך שהמעשה הזה משמעותי, שיש סיבה טובה למה אי פעם אימצת אותו, עד שהפך להרגל.
שאלי שוב - האם זה חשוב? למי ועבור מה?
אולי תגלי שהגיע הזמן לוותר עליו, ואולי תגלי - שאין סיכוי שתוותרי עליו.
אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית
לתגובות: avitalcohen.psy@gmail.com
להצטרפות לניוזלטר שאוהב אימהות > https://lp.smoove.io/oq4w