לאיזה סמינר שירה הולכת??

שלום לגן.

שירה שרה ומרקדת,

וזה נעים כל כך שיש גננת מבוגרת שבשבילה השיר העתיק הזה הוא שיר חובה:

"למוד אלמד

 לכתוב מכתב 

וגם לקרוא בספר"…

"אבל אמא אני כבר יודעת לקרוא.."

 בטח, שירה קוראת בשטף ספרים שלמים,

 מנסה לפעמים גם בלי ניקוד.

"אז מה אני אעשה בבית הספר"?

"תכתבי. את תלמדי לכתוב בעזרת ה'", שתינו לא מדברות על הניסיונות הכושלים שלה להעתיק מילים בגן, היא לא מסוגלת אפילו לכתוב את השם שלה…

"מה יהיה?" אני שואלת את המרפאה בעסוק.

 "אני לא יודעת" היא עונה בכנות. זו כבר שנה שלישית של ריפוי בעיסוק שלה, וההתקדמות איטית מאוד.

"אני לא עובדת אתה כרגע ישירות על כתיבה אלא על מוכנות לכתיבה,

 שרירי האצבעות, חגורת הכתפיים חלשים מאוד,

 אני לא רואה את הכתיבה באופק", היא מאשרת את האבחון הנורא ההוא.

 אני פונה לגננת ומתייעצת איתה: "מה את אומרת"?

"תראי, שירה הילדה הכי חכמה בגן, זה ברור. רמת ההבנה, הידע והזיכרון מדהימים.

 והיא גם קוראת כבר, ברור שהיא הולכת לכיתה א' רגילה לגמרי.

 תשקיעו את השנה הקרובה בכתיבה, השאר ילך לה בקלי קלות…"

 יום המסיבה.

 שירה חגיגית ונרגשת, "תבואי בזמן" היא מבקשת, "אני אחכה לך בשער".

אני מגיעה, כמעט ראשונה.

"את אמא של שירה?" אני נשאלת מיד, ויש את המבט הזה, המבט שסוקר אותי מכף רגל ועד ראש,

 המבט הקצת בוחן, קצת מרחם…

המבט של כל האימהות בגן.

עוד אמא נכנסת, ועוד אמא, שירה צמודה אלי, נרתעת מכל המבטים של האימהות…

אני מסתכלת על שירה. היא נראית כל כך רגילה.

בחשאי אני מסתכלת על עצמי,

התלכלכתי? נשפך עלי קפה? הפאה לא מסודרת?

מה העניין??

המנגנת נכנסת בקול צהלה, המסיבה מתחילה.

אני מתעלמת מהמבטים, מחייכת לשירה, היא לא מתפקדת כמעט, עומדת בקצה השורה, לא שרה ולא רוקדת, כאילו לא עשתה לנו שבועיים חזרות בבית, הבנים כבר התפוצצו…

אני מתעלמת מכולם, כאילו לא אכפת לי, באדישות מעבירה כסף למתנה, נפרדת בחיבוק מהגננת,

ואנחנו הולכות הביתה.

בדרך אני מתרגשת עם שירה, מתעלמת מחוסר התפקוד, מתייחסת לשירים היפים, לתלבושת היפה,

מרגישה רק לרגע כמו שירה, רוצה להיות חלק, אבל שונה…

שבוע אחרי יש מסיבה לתהילה בגן הסמוך, תהילה קטנה משירה בשנה ושמונה חודשים אבל לומדת בשנתון אחד מתחת. תהילה מסיימת קדם חובה.

אני מגיעה לגן קצת מכווצת מבפנים, מחכה למבטים, לשאלות.

"את אמא של תהילה?" יש חיוכים חמים, "אתן דומות ממש…", "הבת שלי כל כך אוהבת את תהילה".

"גם שלי"… 

תהילה מגיעה בדילוגים, חיבוק קצר והיא נעלמת, עסוקה מדי בשביל להתייחס אלי, מוקפת חברות ועשייה…

תהילה רוקדת, תהילה שרה, והנה הסולו שלה – הפתעה לאמא, אני מנגבת דמעות של גאווה, של כאב, ושל השוואה.

אנחנו נפרדות בחיוכים, בתמונות, בחיבוקים עם כולם.

אני מתרגשת עם תהילה, מחמיאה לה בקלות על המסיבה היפה, לא צריכה להתעלם משום דבר…

ויש לי צביטה בלב…

 

מסיבת הגמר של שירה.

אני שוב שם, כמעט לבד, אמא שלי כבר איננה איתי, וחמותי לא יכולה להגיע.

גיסות, בנות דודות? גרות מחוץ לעיר כולן, והמסיבה לא מספיק חשובה להן.

"את באה? אני שואלת את אחותי, מסבירה לה שלשירה זה חשוב.

גם לי.

לא רוצה לשבת שם לבד….

אני אמא של שירה.

 זו כבר לא שאלה, כולם כבר יודעים…

אל תשאלו אותי מה היה במסיבה, לא כל כל שמתי לב רק הבטתי בשירה.

נזכרתי איך היא חזרה חודש שלם גמורה ממאמץ.

איך היא קיוותה לקבל סולו, או תפקיד נחשב במחזמר, היא לא קיבלה…

איך היא ישבה עם המטפלת שלה לתרגול של תפקוד בזמני לחץ, איך עשו סימולציות,

ולא, אני לא ביקשתי את זה, היא העלתה את זה בעצמה, סיפרה לה על מסיבת בת מצווה:

"חשבתי שעשיתי את כל התנועות, אבל אחר כך בדיסק שחילקו מהמסיבה ראיתי שעמדתי כמו עמוד…."

אחותי החמודה איתי, הגיעה חמושה בשוקולדים ואייס קפה, מפרגנת לשירה בחיוך ענק,

לוחשת לי בשקט, "זה לא כל כך נורא"….

שתינו רואות שכן, מקווה שלא ישימו לב בהסרטה אחר כך, ששירה לא תשים לב.

עצובה אני ניגשת לכולן:

למנהלת, לסגניות, למחנכת ולמורות – כולן נשאו אותה על כפיים.

לעולם לא אגמור להודות להן.

שומעת איך המנהלת ירדה לאולם החזרות, לראות איך שירה מסתדרת.

איך סידרו בשבילה את ההגברה, שתהיה מספיק בקול, אבל לא תציק לה במכשירים.

"אני בהתקף חרדה", אני אומרת למנהלת "גם שירה וגם אני יוצאת מהחממה הזו אל הלא נודע"…

אימהות ניגשות אלי שוב עם אותו מבט בוחן, מרחם:

"לאיזה סמינר שירה הולכת??"

לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com