"רק מאתמול זה ככה." תוך כדי דיבור תפסה דיני כמה טיפשי לומר את המשפט הזה. "אבל זה בסדר בשבילנו." הזדרזה להוסיף. "אנחנו רגילים, והילדים משחקים הרבה בסלון."
לא שהיה אפשר לפספס את העובדה הזו.
אדווה סקרה בעיניה את החדר. "אז בעצם יש לכם שני חדרי שינה לילדים?"
"כן, וגם חדר שלנו, חדר שינה, ומרפסת. אראה לך."
אדווה יצאה אחריה לפרוזדור. "אם נוח לך יותר שלא אכנס לחדר שינה, זה בסדר גמור." היא אמרה לדיני, קולה נעים.
"לא, זה בסדר."
אבל בכל זאת לא הוליכה את אדווה לחדר שלהם. היא פתחה את דלת האמבטיה כשעברו לידה. ריח של אקונומיקה בקע מבפנים, והרצפה הבהיקה. משפר את המצב במשהו שיש בבית פינה אחת נקיה, אם ברור לגמרי שהם ניקו ממש ברגע זה לרגל בואה של העו"סית?
אדווה ניגשה לדלת הכניסה. "היה נעים להכיר." היא החוותה בעיניה על שיר. "לא דברתי איתה כמעט, כי לא רציתי להקשות עליה עם פנים חדשות נוספות. אני אשוחח עם עירית והיא תהיה איתכם בקשר."
דיני ליוותה אותה לחדר המדרגות, מחפשת בקדחתנות מילים שיוכלו לתקן את הרושם.
"היה לי אתמול ראיון עבודה." שמעה את עצמה מספרת.
אדווה הביטה בה, מופתעת מהסוויץ' בשיחה. "ומה היה?"
"לא הגעתי לראיון בסוף, כי אבא שלי התקשר ואמר לי על אחותי." גוש כאב בגרונה. "אני אומרת לך את זה, כי עזבתי את הבית בלחץ. היה יחסית פחות מאורגן כאן, ואחר כך הילדים היו כל היום לבד. זאת אומרת, עם הבת שלי הגדולה, עד שחזרנו מהלוויה. לכן הבית ככה."
ההפתעה בפניה של אדווה התעצמה. "אני רגילה לראות בתים, דיני." היא החוותה שוב בעיניה על שיר הנתונה בזרועותיה של דיני. "שמעתי מעירית שעד אתמול היא אפילו לא הכירה אותך. כשאני רואה אותה עליך כך – – " היא הנידה בראשה. "זה אומר לי יותר מכל דבר אחר."
*
"אני חושב שצריך שמישהו יהיה עם השווער." אמר בעלה.
אז בסופו של דבר הוא כן החליט להגיד.
יחיאל כבר הספיק לקחת כסאות מגמ"ח לאבלים ולדאוג לארוחת צהרים. הוא העלה מספר כסאות לבית ההורים, והביא עוד שניים לבית שלהם, שיהיה לה ולאמא.
למזלו, כך הוא אמר, הוא לא פגש שכנים לא כאן ולא כאן, בכוונה תחילה הזדרז להספיק עוד לפני צהרים, כשיש פחות אנשים בחוץ.
עכשיו ישבו שתיהן, אמא והיא, על הכסאות הנמוכים שהביא. הבנות שהו בחדרים, לבקשתו – הוראתו של יחיאל.
"אפשר להודיע רק לחזקי." הוא הציע לאמא בעדינות. "או למוטי. הם לא יאמרו לאחרים."
"זה יכול להסתבך."
"החתונה מחר. לא נשאר עוד הרבה זמן שחייבים להסתיר." נראה שיחיאל מחפש מילים. "וזה חשוב."
לפני כן סיפר לה יחיאל שהוא קנה לאביה ארוחת צהרים מבושלת, והביא אותה יחד עם הכסאות. אבא רק פתח לו את הדלת, וענה לו בכן ולא. יחיאל היה שם שלש דקות. הייתה לו תחושה שאבא חייב תמיכה, ויחד עם זאת גם הרגיש שאבא רוצה שהוא ילך.
'אחים שלך יכולים לכעוס שלא אמרנו להם כלום, והם יהיו צודקים.' הוא אמר לה כשאמא הייתה מחוץ לטווח שמיעה. 'המצב הזה לא נורמלי. אי אפשר להשאיר ככה את אבא שלך.'
אבל בסופו של דבר גם יחיאל הסכים שאי אפשר לספר בניגוד לרצון המפורש של ההורים.
"אבא לא מסכים שיגידו." אמרה אמא בעייפות.
אחרי רגע הוסיפה. "זה כבר לא משנה."
תקתוק שעון המחוגים מלא את החלל.
דיני עצמה רגע את עיניה, לוקחת אוויר. אמא הייתה נתונה כבר כמה פעמים במצבים קשים ממש, אבל שברון הלב הזה… אף פעם לא ראתה אותה כך.
יחיאל קם. "אני צריך לקחת את ארי עוד מעט. אביא לכן קודם צהרים."
שיר זעה בזרועותיה של דיני.
"אבא שלנו קנה שניצלים והוא גם הכין אורז." דיני שיוותה לקולה נימה עליזה. "את אוהבת שניצלים?"
שיר הניחה עליה את הראש.
"הילדים מקבלים נקניקיות, ואת יכולה לבחור, או שניצל או נקניקיה."
"או גם וגם." הציעה אמא.
דיני חייכה. "גם וגם זה הכי טוב, שיר. אם יש לך חשק."
לפני כן אכלה שיר סנדויץ' בלי להתנגד. היא גם עוקבת אחרי הדיבורים של הבנות. היא נראית ערנית ומודעת לגמרי למה שסביבה, מצד אחד, ומצד שני נצמדת ומסרבת להיפרד ושותקת בצורה מזעזעת שכזו.
יחיאל נכנס עם צלחת, והניח אותה על כסא פלסטיק מול אמא, בתור שולחן מאולתר.
לקח לדיני רגע לקלוט שהוא רומז לה בעיניו.
מה הוא רוצה?
תגובה אחת
איזה צדיקה שסיימת עם אדווה ודיני ככה!
הייתי גמורה בשביל דיני לגמרייי
ולמה אדווה לא ראתה לנכון לומר את זה מעצמה, למה דיני היתה צריכה לשאוב ממנה את זה? עו"סיות של היום הן ממש לא קשוחות כמו אלו מהסיפורים של פעם… אלא אם בדיוק היא נפלה על אחת כזאת.
העומק שאת נותנת לדמויות מדהים!
את מכניסה אותנו רובד אחר רובד.