שתי ידיים צמודות ללחייה. ידיים קטנות. הידיים של אילה. זו אילה. אור היה בחדר. דיני מצמצה בבלבול.
"אילה!" יחיאל נכנס לחדר, נחרד. "הערת את אמא! כמה פעמים אמרתי לך שאסור להפריע לאמא לישון?"
"אבל היא לא ישנה."
"כי את הערת אותה." הוא הוריד את אילה ממיטתה של דיני, והיכה אותה קלות על ידה. "אסור להעיר את אמא!"
אילה פרצה בבכי.
"פעם אחרת אל תעירי את אמא." הוא התעלם מהצווחות שבאו בתגובה, ופנה לדיני. "מתי הלכת לישון?"
"בשתיים, בערך. בשתיים וחצי. אבל נרדמתי כמעט בבוקר." המילים התבלבלו בפיה.
"אז כמעט לא ישנת." הוא אמר בדאגה. "אילה, תפסיקי לבכות, או שתלכי לבכות בסלון. אני רוצה לדבר עם אמא בשקט."
יבבותיה של אילה נעשו שקטות יותר. דיני התרוממה על המרפק, עדיין מתקשה להתמקד. "מה עם כולם? מה עם שיר?"
"ישנה, אני חושב. חזרתי עכשיו מהתפילה. רק אילה ויונתן מסתובבים. את יכולה לישון עוד קצת."
"אני לא ארדם."
היא קמה ליטול ידיים. "אלך לראות מה עם שיר."
אילה הפסיקה לבכות, פיה נפער. "איפה שיר?"
כמה שהקטנה הזו ערנית. "היא ישנה בבית שלנו, בחדר הבנות."
עיניה של אילה התרחבו. היא רצה בהתרגשות לסלון. "יונתן, שיר ישנה בבית שלנו. אמא אמרה!"
"מי לא יודע. זה בגלל שהיא בת דודה שלנו. ריקי אמרה לי כבר אתמול."
חדר הבנות היה שקט. ריקי שכבה כשפניה אל הקיר, ונשימותיה של אלישבע היו קולניות. במיטה השלישית הייתה הבובה עם השערות הצהובות צמודה לפניה של שיר, זרועה של שיר הייתה כרוכה סביבה. עיניה עצומות, נשימותיה שקטות וקצובות.
דיני התבוננה בה רגע ארוך לפני שיצאה מהחדר.
"היא בסדר?" שאל יחיאל.
"נראה לי שהיא ישנה. אני כמעט בטוחה."
הוא הנהן, מוטרד. "צריך לשלוח את הילדים כרגיל, נכון? יהיה לך רק קשה יותר אם הם ישארו כאן."
"כן. ברור."
"אז שאני אקח עכשיו את יונתן ואילה?"
"בעיקרון כן, אבל צריך להעיר את ארי, אני לא רוצה ששעות השינה שלו ישתבשו שוב."
"אז נארגן אותם עכשיו? את יכולה עכשיו?"
"כן."
מראה המיטה בבית העלמין כמו צף מול עיניה כאשר שלפה את הסרפן של אילה מהארון. הדופק שלה נעשה מהיר.
"אילה, בואי מהר להתלבש."
מה עם אמא? ואבא? הם בוודאי לא הצליחו לישון הלילה. אבא כנראה לקח תרופות, ואמא?
זה לא אנושי שהם לבד עכשיו.
היא חייבת לפחות להתקשר אליהם, ברגע שהילדים יצאו.
"אני אלביש אותה. עדיף שאת תטפלי בארי." יחיאל הגיע לחדר. "את בסדר?"
"איכשהו."
"אני מקווה שתוכלי לנוח אחרי שהילדים יצאו."
הוא העיף מבט בשעון היד שלו, מוטרד, כמו בכל בוקר שהולך יותר בקושי בבית, ויוצר לו תסכול מהאיחור.
"אתה לחוץ בגלל הכולל?"
"חשבתי ללכת." נראה שהוא הופתע משאלתה. "אחרי שנשלח את הילדים. צריך באמת להעיר גם את הבנות."
"חשבתי שתישאר – – לא רק בשביל לעזור."
אם היא הייתה יושבת שבעה כרגיל, כשכולם יודעים ומשתתפים, בעלה לא היה נשאר איתה בבוקר?
האמת, לא בטוח. הוא כנראה היה לומד בבוקר ומגיע בצהרים.
אבל אם היתה שבעה 'רגילה' היא לא הייתה לבד כל הבוקר.
"אם זה חשוב לך אז אולי כן אשאר." אמר יחיאל באי רצון.
מאז שהוא התחיל לעבוד גם אחרי צהרים, נהיה לו אכפת עוד יותר מהשעות של הלימוד בבוקר, הוא נעשה לחוץ וקצר רוח גם מאיחור של עשר דקות.
גם לה חשוב שלפחות הבוקר בכולל יישאר לו כמה שיותר בשלמות. ובכל אופן, היה נראה לה מובן מאליו שהבוקר כן יישאר. קיוותה גם שימצאו גם פיסת זמן כדי לדבר ביישוב הדעת. יחיאל היה נחרץ אתמול כל כך בקשר לשיר. זכותו לא להסכים שהם יקבלו אותה אליהם, ובכל אופן מתבקש שהם ישוחחו על זה בצורה נורמלית ויגיעו ביחד להחלטה.
ומצד שני, היא חייבת להתקשר להורים שלה כמה שיותר מהר, ואחר כך שיר תתעורר והטיפול בה ישאב אותה לגמרי. כך שלא בטוח כמה תוכל לשוחח עם יחיאל גם אם יהיה בבית.
"את רוצה שאשאר בבית?"
"לא יודעת." הייתה רוצה, אם לא הכולל, ואם לא שליחיאל עצמו אין חשק להשאר.
"בואי נשלח את הקטנים קודם כל." תוך כדי שדיבר, הוא הלביש במהירות את הסרפן לאילה. "ורציתי גם להגיד לך. בדקתי את ההלכה, וראיתי שלא מבטלים חתונה במצב כזה."
"מה זאת אומרת?"
"גם אם אחד ההורים בחתונה יושב שבעה, החתונה לא מתבטלת. זאת אומרת, שגם אם ישי היה שומע על הלוויה ויושב עכשיו שבעה, החתונה של רחלי לא הייתה נדחית."
"וואו." הכל הסתחרר בתוכה כשניסתה לקלוט את משמעות דבריו. "ישי היה יכול להגיע לחתונה אם היה יודע?"
"נראה לי שרק לחופה. אני לא בטוח."
היא הוציאה בעדינות ממיטת התינוק את ארי הישן, והסירה לו את מכנסי הפיג'מה, מנסה ללכוד את המחשבות שהתרוצצו בתוכה בתסיסה בלתי אפשרית.
"זה אומר שבעצם כן היה אפשר אתמול לספר לכולם."
"אבא שלך היה כנראה נסער מדי אתמול בשביל לבדוק את ההלכה, ויכול גם להיות -" נראה שבעלה בורר את המילים. "שבסך הכל קשה לו שכולם ידעו. השאלה אם עכשיו זה משנה מבחינה מעשית. החתונה מחר. נראה לך שיהיה אפשר בכלל להסתיר? מה אחים שלך יחשבו כשהם יראו שההורים לא נמצאים וגם אנחנו לא?"
41 Responses
אני חושבת שכל הסיפור כאן הוא לא על שיר, הוא על דיני ועל הקשר הזוגי שלה (שכנראה הוא בעייתי)
לכן זה נראה שזה לא מתקדם בבחינה הספרותית של העלילה (כי טכנית לא התקדם כלום עם שיר וכו' אבל שיר היא רק רקע)
שרי מנסה להראות כמה כלפי חוץ הם זוג "נורמלי"
וכמה במפנים אין לדיני שום חופשיות בהחלטות שלה וכמה יחיאל לא מתייחס לרגשות שלה
לא חושבת שיחיאל לא בעל טוב ולא מתחשב ברגשות,
הוא דווקא מאד מתחשב, תראי כמה הוא דואג שתאכל ותישן, ועוזר בבית,
בכלל לא הייתי רואה אותו ככה,
עצם זה שהיא רוצה שהוא ישאר בבית, שהיא רוצה לדבר איתו, כבר מראה שהיא כן רואה בו פרטנר לדיבור,
היא לא מתייאשת מראש או משו, וגם כל המחשבות שהיא מראה של דיני זה לא מחשבות רעות עליו,
הוא פשוט בדילמה מאד גדולה, וההתנהגות שלו נורא מובנת,
מסכימה איתך. ההיפך, נראה שיש להם זוגיות מאוד יפה ודיני מתנהלת עם בעלה
בחכמה.
גם אני מסכימה איתך. אפילו לגמרי
אי אפשר שכל הסיפורים יהיו על בני זוג שכל משפט מתקבל אצל השני בצורה אופטימלאית והמחשבה שלהם זהה בכל דבר,
צריך קצת אמת חוץ מדמיון 🙂
הסיפור הוא על דיני עצמה, ועל הקריעה שלה בין יחיאל לבין ההורים שלה ושיר.
זה הכל
דיני כמו אפרת מהסיפור הקודם היא טיפוס הססני ומרצה, משאירה את כל המחשבות והרצונות בבטן ורוצה שהאחרים יתנהגו לפי איך שהיא חושבת בלי שתגיד להם
לי היא דמות שקשה לי להתחבר אליה.
ועדיין אני קוראת כל פרק ומחכה להמשך…
תודה על הסיפור שרי ושבי
מסכימה.
משפט יפה על זוגיות שקראתי, ומוסיפה אותו פה,
כי הוא נראה לי נכון:
זוגיות טובה היא מסע משותף, שמאפשר לכל אחד מבני הזוג להשתגע בתורו.
בשלב הזה של הסיפור, יש רגעים שבהם שני בני הזוג "מתפרקים" ודווקא המציאות הזו, ותחושת הערעור הנלווית לכך, היא שגורמת להם להתעשת.
אני מעריכה מאוד את הכותבת והתרשמתי מאוד לטובה, חייבת לציין משהו שאולי לא כולנו מודעים אליו, וגם אני לא הייתי מודעת בתחילת דרכי, אבל בסוף למדתי זאת על בשרי.
מכות מההורים הן דבר שלא צריך להיות לגיטימי אפילו לא בכאילו.
יש פה תאור שאבא סוטר לילדה קלות וזה עובר בשיא הפשטות, לדעתי זה ממש ממש לא שייך.
אמנם אנחנו אמונים על חוסך שבטו וכד' אבל אני חושבת שבדורנו מסכימים על כך שאין ראוי לעשות שימוש בשום סוג של ענישה גופנית, ולא רק בגלל שהדור של הילדים רגיש וחלש אלא הרבה בגלל ההורים- שמחנכים בצורה אימפולסיבית במקום לשקול כל תגובה ולשלוט ברגשותיהם מול הילד. זה מתחיל באלימות מילולית ו"מכה קלה על היד" אבל נותן לגיטימציה לדברים אחרים.
כלל ברזל- בבית אין אלימות!!! תאמינו לי שזו הדוגמא האישית הכי טובה.
תודה על הסיפור הרגיש והנוגע. מקוה שיתפתח רק חיובי כי אני לא אוהבת דברים עצובים…
זה חלק מהבעיתיות שלו,
יחי האלימות,
די לשיגעון,
מותר להורים לחנך את הילדה שלהם,
אני שונאת יפי נפש שמזדעקים על סטירונת שהילד קיבל
לכו תדאגו לילדים באמת, שיתנו להם את כל השרותים שמגיע להם במוסדות החינוך,
שהעיריות יבנו להם כיתות לימוד נורמטיביות וגני שעשועים עם מתקנים תקניים,
היסחפות מוגזמת!
הוא היכה אותה קלות על היד,
אבא שלה שרוצה לחנך אותה וגם דיבר והסביר
לזה את קוראת אלימות?!
לאן הגענו??
נו נו.. הגזמת.
מרגישה שיחיאל נרקסיסט. שם את עצמו במרכז הרצונות שלו, הצרכים שלו. כשאשתו היא חלק מ"עצמו" הוא דואג לה ומתחשב אך הוא לא מצליח לראות את רצונותיה וצרכיה האישיים שלה
רוב הגברים הם כאלה אני גם מכירה אחד כזה הם תמיד שמים את עצמם במרכז ומסביב כל השאר ומבחינתם הם כאילו לא ממש קיימים אלא לממש את צרכיהם וזה כואב הרבה פעמים לנשים שהם חיות בבדידות כזאת רגשית/קיומית
אוי, לא צריך להגזים.
כל אחד דואג לעצמו – זה הבסיס של מבנה אישיות תקין.
לא כל דילמה זוגית היא הפרעה.
מתואר פה מצב קיצון- הדבר המתבקש הוא שהכל יתערער קצת. ויחיאל מוכיח את עצמו יפה כמי שדואג לאשתו ולמשפחתו.
הסיפור הוא על דיני ועל ההתמודדות שלה עם מערכות יחסים שונות- כמו שכבר אמרו פה (זה גם מתאים מאד לשרי, כמו בסיפור הקודם שהנושא היתה אפרת, והדרך שהיא היתה צריכה לעבור, עד להבנה שגורל החיים שלה בידיה והיא לא יכולה לשבת ולחכות שאחרים יתנהגו כמו שצריך או כמו שהיא רוצה).
ברוריה
רוב הגברים הם נרקסיסטים? את בטוחה?
זה חלק מהבעיתיות שלו, גם שכלפפי חוץ הוא נראה "נורמלי"
וואי נראה לי הלכתן רחוקק
מדילמה זוגית נורמלית להפוך אותו לנרקסיסט?
הוא מוכיח את עצמו כבעל מתחשב ודואג לאשתו וחושב עליה הרבה וכן חושב גם על עצמו ועל הבית שלו, הגיוני, לא?
לחלוטין!
בעיני יחיאל הוא איש בעל מידות,
בעל אוהב, דואג, מתחשב, רגיש אך לא רגשן, שכלי אך לא קר ולא מנוכר.
זה מה שראיתי לאורך כל הסיפור.
ו.. להפוך מכה קלה על היד לסטירה ואלימות, זו כבר בעיה בפני עצמה.
מגיע מאותו מקום שמכנה נרקסיסט, איש כזה דואג וּמתחשב וכו' הנ"ל.
צר לי, אך מתקשה שלא למצוא דמיון ליחס כלפי צביקה מור(-אביו של החטוף איתן בן אפרת מור)כשרק העז לומר שאסור לעצור את הלחימה אלא עד ניצחון מוחלט, היו שהגיבו באמירה הזויה: "הוא לא רוצה להחזיר את בנו החטוף"
רק כי העז לדבר בשכל ולא להתנהל רגשית של כאן ועכשיו.
דיני מבינה בשכל את מה שיחיאל אומר בכל, ועם כל הקושי שלה בכך, היא זקוקה מאוד לדבריו של יחיאל. זה עושה לה סדר ואיזון בין שכל לרגש וכך מאפשר לה להפעיל שיקול דעת מאוזן.
מזכירה משפט שיחיאל אמר, שאי אפשר לא לרחם על שיר ולאהוב אותה.
זה לא נרקסיסט. זה אדם בריא.
תיקון: אומר בקול.
"דיני מבינה בשכל את מה שיחיאל אומר בקול…"
נראה לי קצת נסחפתם לא?
יש כמה גישות חינוך–
קראתי את הפרק עוד לפני שהיו תגובות, וכשהגעתי למילים שיחיאל הכה את הילדה קלות- חייכתי רק מלדמיין את התגובות שיצוצו לכל כיוון…
נראה לי ששרי המדהימה הכניסה בדווקא את הפרט הזה-כדי שיהיה כאן "משוב ורוח"…
מדברים כאן על יחיאל ודיני,
אולם, לי ממש קשה להתחבר לצורת התגובה של ההורים לפטירה של טובה,
ואולי דווקא הם נגועים במעט אגו.
להשאיר לבת שלכם אחינית ללא "אופציה" לסרב. זה נראה לי לא יפה.
איילת התכוונה לרעיון שזה מוצג כדבר נורמטיבי ולא חד פעמי
לכאורה יש פעמים שצריך אבל צריך לדעת איך לעשות זאת כי אם זה הופך לתגובה זה יכול להחריף אבל אם מדובר במשהו חד פעמי ונצרך מאוד אז זה לגיטימי לא דיברנו על משהו חמור כמו סטירה בפנים למשל.
לפי הסיפור הילדה לא עשתה משהו חמור שמצריך כזה דבר לדעתי זה נגרם בשל כך שיחיאל מאוד לא רצה שדיני תתעורר כי עד שהיא ישנה..
קצת הזוי לי כמות התגובות השליליות
על הזוגיות הלא תקינה, הבעל הלא בסדר, לא רגיש, לא מבין, לא אכפתי,
ויש פה שהגדילו לעשות- נרקסיסט!
מה קורה בעולם שלנו?
בן אדם הכי נורמטיבי בעולם!
עם רגישות ואכפתיות, ושכליות גברית תקינה!
הספור הוא מתאר סצנה ממש קשה, והוא מתנהג מושלם!
חבל שיש פה כל כך הרבה שלא יודעות להנות מהעומק הרגשי של הסיפור!
לא ראיתי בשום מקום כזה שיקוף ואותנטיות!!
סיפור מיוחד, ותאורים מהממים!
יש מצב שזה סיפור מידי רגשי ולא מתאים לכל אחת לקרוא….
אבל לפחות אל תגיבו ותשקפו את הצמצום הרגשי שלכן…
רק לי מרגיש שהסיפור לא מתקדם לשום מקום כבר מידי הרבה זמן?
התקדמות איטית כזאת מתאימה לספר, לא לסיפור בהמשכים של פרק לשבוע
וואו….. הרבה זמן לא הייתה תגובה כזו על הסיפור:)
האם רק לך מרגיש? תלוי אם זאת את שכותבת אותה תגובה כל שבוע או שאלו נשים אחרות.
כבר אמרו פה אולי עשר פעמים:
הסיפור מתקדם בקצב שלו.
מי שקשה לה עם זה תצטרך למצוא דרך להתמודד.
לכל ה'שופטות', הצעה לתרגיל:
בואי תנסי לשים את עצמך במקום דיני, או במקום יחיאל, או במקום ההורים, בסיטואציה המתוארת, אם את מסוגלת לדמיין את זה.
אחרי זה תחשבי על התגובה שכתבת לפני התרגיל.
אני חושבת שתגיבי לעצמך יותר בחריפות ממה שהגיבו לך כאן.
המלצה קטנה לאלה שהסיפור נימרח להן מידי….
תקראו פעם בחודש
ותשכחו מזה לחודש
אהבתי את הסיפור ממש !!!
עם כל התיאורים אני מצליחה לדמיין את עצמי בכל סיטואציה !!
שרי את כותבת פשוט מושלם בעיניי
איזו היסחפות בקשר לסטירה!!!!!
ההההלללללללווווווו!!!!!!!חייבת לשתף שאני עובדת עם ילדים בסיכון ילדים עם הפרעות נפשיות ובעיות התנהגות מורכבות….רוב הילדים מגיעים למצב הזה כי ההורים שלהם פוחדים מהם!!!!!!
כי אין שום גבולות בבית!!!!!
מותר לתת מכה לילד!!!!!!רצוי אפילו כשזה מגיע מדאגה…..
לא תואר כאן אבא אלים שמתפרץ על ילדה…..תנשמו!!!!!!!!!!!!!!!!
בתגובה לרות לא כל הגברים נרקסיסטיים כתבתי הרוב וגם זה לא בהכרח שיש להם את כל המאפיינים אבל בגלל שלגברים יש תכונות מסויימות שאין לנשים יכולים להתפרש כנרקסיזם (עובדה שנקרסיזם יש יותר לגברים מאשר לנשים) לקחת את הדברים של קצת רחוק.
היסחפות ממש.
יחיאל ממש לא נרקסיסט.
הוא גבר נורמלי, בעל טוב שפשוט לא מוחק את עצמו.
מתחשב מאוד באישתו ברגשותיה, רצונותיה וצרכיה.
רוצה לשמח אותה ודואג לה.
ועדיין יש לו אישיות נפרדת משל עצמו.
איפה אפשר להשיג את הסיפור הקודם 'על אפרת' לפי הרמיזות פה נראה לי שהוא שווה קריאה.
אשמח גם לדעת..
איפה אפשר לקרוא אותו?
תודה!
לשרה ומיכל,
הספר על אפרת, 'אומרת שלום', עדיין בעבודת עריכה, כך שהוא עדיין לא זמין לקריאה, לצערי.
תודה לכולן על התגובות המרתקות!
מענין ומחכים לקרוא דעות שונות, וכל מיני זוויות ראיה לאותו מצב.
וברשותכן – בבקשה רק נסו שזה לא יגלוש לאמירות אישיות כלפי אף אחת.
תודה…
שרי, אם לא אכפת לך לשתף, מסקרן אותי לדעת (סתם כדי להבין איך עובדת בנית הסיפור) –
האם הקטע שיחיאל הלך לבדוק את ההלכה היה מתוכנן מראש או שנוסף בעקבות תגובות הקוראות כאן?
כשפרסמתי על הרצון של האבא להסתיר את הפטירה כדי לדחות את הלוויה, ידעתי שהוא טועה. ותכננתי שהטעות תתברר בשלב כלשהו.
באופן כללי –
תמיד יתכן מצב שתגובת קוראות יוסיפו פרט שלא ידעתי, אבל אני בודקת כמיטב יכולתי את הפרטים שקשורים למציאות הסיפורית עוד לפני הפרסום, כך שזה קורה לעיתים רחוקות.
וזו גם הזדמנות להסביר: היו כמה תגובות לגבי שאלת דעת תורה.
במה שקשור לפן ההלכתי והמוסרי בסיפור – אני מתייעצת לכל אורך הכתיבה עם קרוב משפחה ת"ח.
זה לא אומר שכל מה שהדמויות עושות יהיה תמיד נכון, כמובן, כי אנשים הם מורכבים והסיטואציה קשה ושואבת. אני כן משתדלת שבסופו של דבר לא תצא אמירה לא נכונה מבין השורות, וכשיש לי ספק מתייעצת גם על זה.
תודה על המעורבות שלכן, שמוסיפה לי הרבה בהבנה של איך הסיפור מתקבל, איך הדמויות נתפסות בעיני הקורא, וכו'.
ותודה רבה לשבי שנותנת את הבמה ומאפשרת לסיפור להתפתח בדרך שלו. לא מובן מאליו.
תודה על התגובה המפורטת!
באמת שהפלטפורמה כאן שמאפשרת דיון ושיח ישיר עם הכותבת,
מעלה את חוית הקריאה של הסיפור (המושלם כשלעצמו!) בכמה רמות…
תודה, שרי ושבי!
הי חברות…
היה משעשע ומפחיד לקרוא את התגובות העוצמתיות שנכתבו ללא פשרות!!!
וכמה אנחנו עושים ככה בחיים עצמם?
במילה אחת גוזרים את דינו של מישהו, במחשבה טיפה פחות מיושבת- שופטים את השני.
בואו נזהר בזה, מדובר בדיני נפשות.
כולנו בני אדם.
ובני אדם מטבעם מחפשים סיבות.
סיבה למה הוא עשה ככה ולמה היא עשתה ככה ולמה הם ככה וכן הלאה…
מטבענו אנו שיפוטיים.
נדהמתי מעוצמת הרעיונות כמו- אלימות, נרקסיזם, אישה מרצה…
רוצה לתת טיפ למחשבה נקיה יותר על הזולת:
1. בואו ננסה לא להגיב מיד, לא לשפוט בלי הבחנה אלא לנסות להבין את השני.
אולי זה לא בדיוק מה שחשבנו?
הכי קל לומר- הוא נרקסיסט. פשוט ענינו לעצמנו תשובה! נרגענו!
ושימו לב כמה בחיים אנחנו עושים את זה.
שומעים שמישהו התגרש- יש לנו הסבר למה. שןומעים שמישהו עשה כך וכך- אנחנו מחפשים תשובה ואיזו קונספירציה מתיישבת לנו על הלב ומרגיעה אותנו…
2. בואו ננסה להיות פחות שיפוטיים. ממליצה על תרגיל שמנסיון מעדן את האישיות ומאמן את הנפש שלנו לשפוט פחות:
לכו ברחוב/בעבודה/איפה שתרצו, או אפילו תפתחו את העיתון. ובמקום לחשוב בשיפוטיות (איזה תיק מוזר יש לה…מה זו העגלה שהיא קנתה? מה זה האיפור המוגזם הזה…איזו פרסומת מוזרה…)-תודו, אנחנו ככה חושבים בלי להתכוון!
אז פשוט- בואו ננסה לחשוב חיובי על השני. לומר את הטוב: כנראה התחברה לעגלה… הפרסום ממש צבעוני ומושך וכד'….
מנסיון- זה מלמד ומעשיר!
בואו לא נשפוט, נבין שיש דברים שאנחנו לא רואים ואולי לא נדע לעולם!
בואו נראה באור חיובי את השני, ונתן בכך מתנה ענקית לנפש שלנו.
ותודה שרי על הסיפור המדהים.
ולמרות שזה רק סיפור- גאה בכל גיבורי הסיפור שגם הם, רק בני אדם שיכולים גם ליפול….
👍👍👍👍👍👍👍👍👍