פרק 22: חייבים ללכת

עיניה של שיר היו מושפלות לרצפה.

"את רוצה לקחת משהו מהמגירה שלך?" שאלה דיני.

מנין לה, בעצם, שיש לאחיינית שלה מגירה משלה?

הארון בחדר היה ארון לבן בן ארבע דלתות, ללא מגירות. נראה כמו ארון שנמכר בסייל מוזל באיקאה.

דפיקה קצרה נשמעה על הדלת, היא נפתחה כדי סדק. "דיני?" שאל קולו יחיאל.

"אתה יכול לפתוח."

הדלת סבה על צירה. "אנחנו חייבים כבר לנסוע." יחיאל נראה קצר רוח. "ריקי לא מסתדרת עם ארי ויש לנו עוד נסיעה ארוכה."

מרגיז אותו שהיא מתעכבת? מה היא יכולה לעשות? – ברור שהם חייבים לחזור הביתה כמה שיותר מהר. השאלה איך הם יכולים לצאת בלי ששיר תרגיש שהם פשוט תולשים אותה וממשיכים.

דיני התרוממה לעמידה. "הנה, כבר נבוא. שיר, מה עוד את רוצה לקחת?"

אחיינית שלה הביטה לרגע ביחיאל, והסיטה את מבטה ברגע שהוא הביט בה.

"אפשר לארוז מהר עוד כמה דברים." אמר יחיאל בקול רך יותר. "רק שאנחנו לא יכולים להתעכב. אני מצטער."

שיר לא נעה, הבובה שמוטה בידה האחת.

היא עמדה לקחת משהו נוסף לפני שיחיאל נכנס?

"נבוא לכאן עוד פעמים." אמרה דיני, עד עכשיו נזהרה לא להתחייב, הרי אין לה מושג מה יהיה, אבל אין ברירה. היא תיסע לכאן באחד הבקרים עם שיר. עם תחבורה ציבורית זה בטח ייקח לה את כל היום, אבל גם אם שיר לא תישאר אצלם יותר מאשר שבוע וחצי זה משהו שהיא תהיה חייבת לעשות בשבילה בתוך השבוע-וחצי הללו, אולי מיד אחרי חג השבועות. "שיר, את תוכלי לקחת אז מהבית מה שתרצי, אבל מה את רוצה עכשיו?"

אחיינית שלה לא הראתה סימן שהיא שומעת אותה.

"אולי משהו מהארון הזה." הציעה דיני בעדינות, ופתחה את דלת הארון הסמוכה.

שיר שלחה יד לסגור את הארון. עיניה כבושות ברצפה.

מבטה של יחיאל נפגש בזה של דיני.

"אני מצטערת שפתחתי." היא אמרה לשיר, מנסה שתחושת האין אונים שלה לא תשתקף בקולה. עירית אמרה שחשוב שהיא תשדר לשיר בטחון. "חשבתי שאולי את רוצה לקחת מכאן משהו."

אמא נכנסה לחדר. "שיר, אני אסע איתך אחר כך לבית שלך כמה פעמים שתרצי." היא אמרה, כנראה שמעה את המשפטים האחרונים שהם החליפו ביניהם. "את תוכלי להסתכל פה עוד, ולקחת כל מה שאת רוצה."

אמא באמת תסע עם שיר מבני ברק לבאר שבע?

זה מאמץ עצום בשבילה.

אבל נראה שהיא מתכוננת ברצינות לעשות זאת. אפשר רק לקוות ששיר תאפשר לה להיות איתה.

לא היה סימן שהמילים של אמא הגיעו לאוזניה של שיר.

"אנחנו צריכים ללכת עכשיו." אמרה דיני.

זו פעם שמינית שהיא אומרת את המשפט הזה?

אבל מה היא מצפה בעצם שיקרה?

אין הרבה סיכוי ששיר פשוט תלך איתם עכשיו. חוץ מההתנגדות שלה אליהם – היא גם המומה מדי מכדי לקחת איזו יוזמה.

"את תוכלי לבוא לכאן עוד." אמרה אמא. "עכשיו תבואי לבית של יחיאל ודיני. הם ידאגו לך."

דיני אחזה בעדינות בכף ידה של שיר.

שיר שמטה אותה.

"אנחנו חייבים ללכת." אמר יחיאל.

"אני יודעת."

דיני רכנה מול שיר. "אני ארים אותך על הידיים. בסדר? ואנחנו בעזרת השם גם נחזור לכאן שוב."

'כמו שסבתא אמרה.' רצתה להוסיף, ועצרה את עצמה. שיר לא מרגישה שאמא היא סבתא שלה.

היא אחזה בילדה בעדינות, וחשה הקלה עמוקה כששיר לא הדפה אותה.

הרימה אותה, כשהיא מכינה את עצמה לבעיטה שתבוא פתאום. גווה של שיר לא היה נוקשה כמו לפני כן, כשדיני ניסתה לחבק אותה לפני הלוויה. הפעם היא הניחה לעצמה להשמט בזרועותיה, בובת הבד לפותה עדיין בידה האחת.

"התיק כאן." דיני החוותה בראשה ליחיאל על תיק הגב אותו ארזה לפני כן.

הקבנסים המצוירים התלויים במפוזר על הקיר בחדר המגורים חגו מול עיניה כשהלכה לכיוון דלת היציאה. טובה ציירה את הציורים הצבעוניים הללו. עם שיר.

אמא יצאה אחריה, יחיאל סובב את המפתח במנעול, ואז שב ופתח כדי להכנס ולסגור את החלונות בדירה הריקה, ושוב יצא ונעל.

דיני ירדה בזהירות, חשה את משקלה של שיר מכביד על הגב התחתון. היא כבר לא רגילה לסחוב כובד כזה. יחיאל הוא זה שמרים את הילדים בכל פעם שנוצר צורך.

הקירות המקולפים של חדר המדרגות הטשטשו מול עיניה.

אם רק הייתה יודעת שאחותה נמצאת כאן.

אם הייתה ניתנת לה ההזדמנות לבוא פעם אחת, לראות את האחות שלה. לדבר.

אם רק הייתה יכולה לשאול פעם אחת –

למה.