"אני באמת מאמין שזה דבר גדול לעשות, זו האמת." אמר נתן צבי. "הילדים שאנחנו כנראה עומדים לקחת עכשיו הם בני שנתיים וארבע, ילדים ממשפחת מצוקה שהתפרקה. אם הם לא יבואו אלינו, הם יתגלגלו מעכשיו בפנימיות."
"שולחים ילד בגיל שנתיים לפנימיה?"
"אמור להיות שלא. בפועל דברים כאלה קורים בגלל מחסור במשפחות אומנה."
"וואו."
"כן. זה בעצם להציל נפשות מישראל." נתן צבי נשמע נבוך קצת כשאמר את המילים. "לא יודע איך זה נשמע לך, לי ברור שזו הצלת נפשות כפשוטו. אני מקווה שאם הייתי חי בתקופה שאחרי השואה, הייתי מכניס לבית שלי ילדים ניצולים שאבדו את המשפחה. זה אותו דבר. אתה בטח מכיר את הפסוקים בישעיהו על מי שמביא לביתו אנשים שזקוקים לכך."
"כן." הוא זוכר בערך.
"לא שאני חושב שכולם צריכים לקחת ילדי אומנה, מיותר להגיד. כל בית הוא שונה. אנחנו ברוך השם יכולים, ולאשתי חשוב, שזה כמובן גם כן דבר מרכזי."
"גם אשתי רוצה. אמרתי לך, זו אחיינית שלה. בת של אחותה."
"אבל אתה חושב שזה יותר מדי בשבילכם." השלים נתן צבי.
אופנוע מטרטר הגיח מעיקול הרחוב.
"הדבר העיקרי שמרתיע אותי הוא המתח שייגרם לנו בבית בעקבות המאמץ לדאוג לאחיינית. אשתי גם ככה עובדת קשה ביום יום." יחיאל זז הצידה בזמן שהאופנוע חלף על פניו. רק במבט לאחור הבין שקוצר הרוח התמידי של אמא שלו נבע מהעול והמאמץ הכרוך בגידול ילדים צפופים כמעט בלי עזרה. היום זה ברור לו. אפילו אצלם, עם כל מה שהוא מתאמץ להקל על דיני – בכל זאת, שבעה חודשים של טיפול בתינוק שבוכה סביב היממה שחקו את דיני. לפני שנה היא הייתה נינוחה יותר, מחייכת, סבלנית.
וממש לפני האסון שנחת עליהם ארי נרגע סוף סוף.
"אחיינית שלי נמצאת אצלנו רק חמישה שבועות וקצת, וכבר היום יום אצלנו יותר מתוח." הוא אמר לנתן צבי.
"אתה בטוח שזה רק בגלל שהאחיינית אצלכם? אני מתאר לעצמי שתקופה של אבל טרי היא מתוחה תמיד."
יחיאל שפשף את רגלו האחת באחרת. הוא לא סיפר לנתן צבי על הנתק הכואב מטובה, ועל שברון הלב הכפול של הוריה של אשתו. נתן צבי צודק. אפילו באבל 'רגיל' הימים הללו הם קשים.
"אתה באמת חושב שלגדל אותה לא אומר בהכרח להוסיף מתח לבית?" הוא שאל.
"ברור שזהו מאמץ, אבל לא בהכרח צריך להיות מקור למתח ועצבנות. לדעתי זה תלוי באפשרות שלכם, וזו אכן שאלה. אני משער שרוב משפחות האומנה לא לוקחות ילד בשעה שיש להן עדיין תינוק קטן."
מונית עצרה בשולי הכביש הצר. הנהג צפה.
"בשביל אשתי זו גם חוויה מתקנת, זה מה שהיא אומרת." מעבר לקו המשיך נתן צבי. "היא לא רוצה להישאר לתמיד בתחושה שניסינו אומנה וסיימנו בכשלון."
"שתצליחו." איחל יחיאל.
הוא רצה להגן על דיני בכך שיסרב לפרויקט תובעני שהיא מרגישה מחויבת אליו ושעלול לסחוט אותה.
אולי הוא טועה גם בזה.
בלילה שוב לא הצליח לישון.
העו"סית אמרה שתחכה שבוע נוסף, כדי שיהיה לו זמן לשקול את הענין ביישוב דעת. היא הדגישה שבדרך כלל איננה ששה לשתף פעולה עם שינויים של הרגע האחרון, ואמרה שזהו מקרה יוצא מן הכלל.
נשימותיה הקצובות של דיני מלאו את החדר. לפחות היא נרדמה.
הוא קם מהמיטה והדליק את האור בסלון. בלגן גדש את השולחן. יחיאל השעין את ספר ישעיהו על קצה אחד המדפים שבארון, ודפדף עד לפסוקים אותם זכר בערך.
הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית… ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח. אז תקרא והשם יענה. תשווע – ויאמר הנני.
יחיא מעך את מצחו באצבעותיו עיניו עוברות שוב על הכתוב ומעיינות גם במפרשים. מובטח כאן הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו.
אם הוא מתייחס למילים כפשוטן, את דאגת העתיד ודאי אינו צריך לדאוג.
כך נכון להתייחס לנאמר?
גם אם כן, אם יהיה להם קשה מדי עם שיר, חייהם קודמים.
דיני מייחלת שהוא יסכים.
"בעצם עד עכשיו לא הייתה לך הזדמנות לשקול בצורה מעשית אם לקחת אותה, כי אני סרבתי." אמר לה יחיאל. "אמרת לי את זה בעצמך כמה פעמים."
"נכון."
"את בטוחה שאת רוצה שנעשה את זה?"
"האמת שכן."
שניהם ישבו על ספסל בגן תשעים ושלש, בנס מצאו מקום פנוי. הם תכננו לבוא להורים לסעודה שלישית, ויצאו מוקדם על מנת לקחת את הילדים לגינה בדרך.
יחיאל נראה מוטרד. "את לוקחת בחשבון שזה להפוך את כל החיים."
"זה להתגייס כל החיים." היא דייקה. "לפחות בכל השנים עד ששיר תגדל. ברור שזו עבודה ענקית ושזה אומר לשנות את החיים. אבל אני חושבת שאנחנו יכולים בעזרת השם לעשות את זה."
אתמול, אחרי סעודת ליל שבת, טיפסה שיר אל בין זרועותיה.
דיני החזיקה אותה קצת, ואחר כך ניסתה להשכיב אותה, יחד עם הילדים האחרים שהלכו גם הם לישון. שיר קמה מהמיטה ברגע שדיני יצאה מהחדר, ונצמדה אליה. היא נראתה במצוקה, מי יודע מה הציף אותה, איזה זכרון קשה עלה בה בחדות, אולי חרדה מהעתיד.
דיני חיבקה אותה דקות ארוכות, אחר כך הובילה אותה למיטה. שיר קמה מיד. בחדר השני ארי התעורר, ודיני גילתה שהוא רטוב. היא תמרנה עם שיר בעודה מחליפה לו את הבגדים. כשהצליחה להרדים אותו שוב, שיר הייתה עדיין צמודה אליה.
הילדים ישנו. יחיאל למד בסלון. היא קיוותה לקרוא בזמן הזה. לפני הסעודה לקחה בהשאלה מגילי את 'פרח בר', חשה צורך לקרוא, לנקות את הראש אחרי הימים האחרונים. שוב ליוותה את שיר למיטה, והתיישבה לידה בתקוה שכך היא תרדם. שיר טפסה לזרועותיה בלי להשמיע הגה.
היא הייתה יכולה לנזוף בה ולהזהיר שלא תקום שוב, אבל לא היה לה לב לעשות זאת. חזרה איתה לסלון, ניסתה לקרוא בעוד שיר על ברכיה, אבל השלווה הייתה ממנה והלאה. תחושה של חוסר אונים זחלה לתוכה. רצתה כל כך לסיים כבר את הערב ולספוג שקט שהיה רחוק ממנה כל השבוע. לבסוף חזרה עם שיר למיטה, ונשכבה לצידה כשהיא מחבקת אותה. אחרי זמן רב שיר נרדמה.
יחיאל כבר ישן כשהלכה לבסוף היא עצמה לישון.
"הענין הוא שאנחנו לא יודעים איך יהיה איתה." אמר עכשיו יחיאל. "לקחת אותה זה להכנס על עיוור למציאות חיים אחרת."
"קצת אנחנו כן יודעים. לא? אנחנו רואים איך זה איתה עכשיו בבית."
