עלי היו כולנה

עלי היו כולנה.
עלו, קפצו, יש שיאמרו חתמו קבע.
מנסה לפלס דרך,
למצוא מוצא,
החוצה מהסבך,
מבליל האנשים הקטנים שעלי,
שמושיטים ידיים, רגליים,
ושאר איברים בצרחות רמות
שירי זמר עליזים, אלי, עלי….
מנסה לא לחשוב, פשוט להיות,
אבל יש דרישה בקבינט,
לשת"פ מלא.
דרך מילוט, פתח חירום, יציאה,
שקטה…?!
מישו?? משו??

ומתוך הרעש האיום הזה,
מבזיקה בי פתאום מחשבה,
שלכל ילד אני עולם,
שכל ילד הוא עולם,
שהעולם הזה הוא פרוזדור,
שהפרוזדור בלגןןןן
והבלגן עולה על גדות…
גדות הכינרת אמא!!! כן!! עם
אוהל!!
אוהלה של תורה,
תורה טובה מכל סחורה,
הסחורה של הירקן היתה גרועה!
ובכלל אני כרגע בחופשששההה!!!
אבל גם הילדים.
הראש.
כואב.
הלב.
אוהב.
הידיים, הקטנטנות בתהליכי מחקר
על קווי כף יד של אמהות,
ומה קורה לאמא אם עושים לה
הסבה לטרמפולינה?
וכמה זמן אפשר לשרוד בלי מרחב
אישי?!

ופתאום מבקיעה קריעה רמה
את מרחב המחשבה האישי (!) שלי
"וואו אמא!! הלב שלך דופק!!!"
וואו.
הלם.
שרדתי.
אני כאן.
ליבי דופק.
פועם.
חי.
נושם.
מביטה באוצרות שמטפסים עלי,
בלי רחמים…
שהופכים את הסלון האקסקלוסיבי
למאהל בדואי
ואת חדר הבנות (עבודת נגר!!)
להדמיה מוחשית
של סדום ועמורה אחרי ההפיכה…
עוצרת רגע.
ולוחשת.
תודה.
תודה על בריאות. על חיוך.
על שמחה. על קורת גג.
תודה על יצירות המופת של ילדי,
בלגן בייצור אישי.

יש לי ילדים.
והם בריאים.
הם זזים.
לכל הכיוונים.
360 מעלות. באמת! בדקתי!
מרימים.
מפילים.
בונים.
ופה זה נגמר.
שורש א.ס.פ לא מופיע בלקסיקון
שלהם.
"אני לא אוספת!!!"
"גם אניייי לא"!! תכפילו ב… 4
יש להם דעה.
רצונות.
מחשבות.
אוהבת אותם ככה.
גם כשהגב כואב.
גם כשאני מנסה להזיז את האוורסט
כדי להיזכר מה צבע הבלטות
שבחרנו ב'נגב'.
גם כשהקירות היו פעם לבנים.
פעם היה לי שליטה מלאה.
ביתי היה מבצרי.
היום יש לי אישור שהיה.
וזה מספיק לי.
וככה אני אוהבת אותם.
תודה אבא.