על כללים, כלים וכליות

כללים בבית.

אם הם מחייבים גם את המבוגרים זה עובד מצוין. שימו לב שאין לנו עימותים על זמן המתנה לאכילת חלבי כי גם אני כפופה לחוק הזה… שמירת שבת היא טאבו ולכן, מחייבת את כולם, אבל לאכול על הספה? אם למבוגרים מותר, זה נעשה כלל גמיש שמאפשר מיקוח, ואלה יהיו בדרך כלל התחומים שעליהם נבזבז אנרגיה רבה יותר. שימו לב, אנו לא מענישים על חילול שבת, פשוט אין צורך, רק נחרדים עמוקות, זה קדוש מאוד עבורנו, וזה מחלחל הלאה! זה גבול שה' קבע וכולנו כפופים אליו באופן מוחלט, אולי נצליח להעתיק את אותו יחס מקודש גם לבין אדם לחברו? אולי אין צורך להעניש ילד מכה? מעליב? לוקח בלי רשות? כי זה כל כך קדוש עבורנו וגם אנחנו נזהרים מאוד לא להשתמש בלא רשות בשום דבר, לא להעליב ולא להכות. אולי נוכל רק להזדעזע עמוקות, להצטער ולהיות בטוחים שזה לא יקרה יותר, כי ה' לא מסכים שזה יקרה?! (נקודה למחשבה!)

שימו לב לגבולות שאינם ברורים אצלכם בבית, כמה אנרגיות הם שואבים מאיתנו, הנה לדוגמא, כששעון השבת מחשיך את הבית כולם פשוט הולכים לשון, אבל אם הגדולים ערים וחוגגים במטבח? עלול להיות תהליך השכבה ארוך ומייגע אצל הילדים הקטנים. חפצים פרטיים בסלון? הבה נשים לב אם כולנו מקפידים לשים אותם במקום בקביעות, ואם לא? מה לנו כי נלין? האם השעון שלנו גמיש? שעת החזרה שלנו היא בערך? המסקנה הסמויה של הילדים היא שקביעת זמן אינה קודש קודשים, אם הם מעגלים או מגמישים את שעת החזרה שקבעתם, אל תסכימו אבל בהחלט תבינו… וכן על זה הדרך, השפה הקובעת בבית היא שפת המעשים, לא ההצהרות, ההטפות והדרישות, יכולנו לחסוך לנו עבודה רבה אם היינו ברורים ומיישמים דברים חשובים על משקל שמירת שבת.

 ומה שלא? אנחנו צריכים להיות מודעים לו, ובעקבות זה להנמיך ציפיות להבין מציאויות ולהכיל התנהגויות שמעתיקות אותנו 😉 שימו לב, ר' ינאי לא רצה לפסוק הלכה בו ביום ולדרוש משהו שהוא לוקה בו, הוא ביקש שיבואו למחרת, שב לביתו וקצץ את האילן שגדל אל תוך רשות הרבים, ורק לאחר מכן פסק לבעל הדין שמוטל עליו לקצוץ את אילנו כפי שההלכה דורשת.

יש רמת הוגנות מסוימת שעשויה לעזור לנו להסתכל על כל סיטואציה במבט יותר רגוע ומפוכח, השאלה הכנה, בכל דרישה ובקשה מהילדים: "ואני? אני עובדת בלי תמורה? אני שותקת כשכועסים עלי? אני מספיקה? אני מנצלת את הזמן?" שאלות נוקבות שאין תפקידן להסיר את הדרישות מהילדים, אלא להביא אותי ברוח של ענווה וקבלה, מוסר כליות שאין תפקידו לייסר אותי אלא לקדם אותי לגשת לסביבה שלי מתוך הבנת הקושי, הכלה והתמודדות משותפת איתו.  

נשמע מדכא, כי מה אני אומרת בעצם? שאין לנו סיכוי לזכות לכך שילדינו יאהבו ללמוד אם אבא שלהם לא לומד? שאם אני לא מספיקה לסדר ולנקות הילדים שלי לא יעשו את זה? האם אני לא יכולה לחנך למשהו שאיני עושה?

לא, לא את זה אמרתי, אמרתי שהאסטרטגיה במקרה כזה צריכה להיות שונה. במקרה שהדרישה שלי אינה מובנת מאליה, אינה אורח חיים שמהווה מודל לחיקוי ולזרימה טבעית, ואני מטמיעה משהו שהוא לכאורה חדש ושונה, עלי לייצר ממנו מושא הערצה ולהשקיע בשיווק שלו הרבה מעבר לדברים שאני עצמי מחויבת אליהם ומבצעת אותם, זה הופך להיות עיסוק תמידי ששם ברקע כל הזמן ענין שאנחנו אומנם לא עוסקים בו אבל שואפים אליו ומעריצים מאוד. וכאן הדגשה חשובה: מעריצים באמת ומוצאים הזדמנויות להוכיח את זה.

כתוב בחז"ל שמי שמעריץ תורה זוכה לחתנים תלמידי חכמים, יש לזה הגיון גדול וזה הבסיס שלו: מי שמעריץ לומדי תורה, מכבד אותם, מתפעל מהם מתייעץ איתם מקשיב להם ומייקר אותם, הבת שלו נושמת את זה מעריצה כמוהו דוחפת לכיוון ומוכנה להקריב למען.

הכרתי סבים וסבתות מהדור של קום המדינה שהם עצמם לא היו משכילים, הם היו אנשי עמל אבל הם עשו הכול כדי שילדיהם ילמדו, יחכימו וירכשו מקצוע מכניס, מה הם עשו? העריצו אנשים לומדים, דיברו עליהם, התייחסו אליהם ביראת כבוד, נהנו מהילדים כשראו אותם לומדים, היו גאים בהם כשהשקיעו, וגם אמרו מדי פעם, "אל תהיו כמוני", "אני לא דוגמא טובה," או "תראו איך אני עובד קשה לפרנסתי, תראו מה לא להיות….."

גם אמא שהיא עצמה בלגניסטית גדולה, יכולה לשתף את ילדיה בתחושות ההחמצה שלה ובקושי, היא יכולה להעריך נשים מאורגנות ולראות בהן מודל, יכולה ליהנות מאוד כשהילדים מחזירים חפצים למקום או מנסים להשליט סדר, היא פשוט צריכה לעסוק בשיווק במקום בדוגמא האישית אבל בשום פנים לא בהטפות ברטינות ובמרמור על מי שלא (ענין של זמן, מתי יגיע השלב והגיל שבו הילדים יגיבו באותו מירמור כלפיה כשיחשבו לעצמם באיזה זכות היא מטיפה וכועסת עליהם? הרי היא בעצמה?)

הורים שאינם מהווים דוגמא אישית ביחסים שלהם עם אחיהם מכל מיני סיבות, אבל מקווים שהילדים שלהם כן יטפחו קשרים בריאים וחמים ביניהם גם בטווח הרחוק, צריכים לדבר על החלום שלהם, על הדרך להשיג אותו, לשתף את ילדיהם בהפסדים שהם חווים מהיעדר הקשרים, לשבח את ילדיהם כשהם נוהגים בחברות ובדאגה זה לזה.  זה נקרא לעסוק בחינוך, חינוך זה שיווק, שיווק טוב משקיע בפרסום, פרסום הוא שטיפת מח. נשמע פחות אנטלגנטי אבל עובדה זה עובד!! (אחרת, חברות לא היו משקיעות בו מיליארדי דולרים).

 הבה ניקח את הכלי החשוב הזה ונרתום אותו להשגת יעדים וערכים שבשבילם אנחנו כאן.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע – [email protected]

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.